ויקרא יח, ב

אני ה' אלהיכם. אני הוא שאמרתי בסיני (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך, וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי רבי אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזרה אני ה' אלהיכם, דעו מי גוזר עליכם, דין להפרע ונאמן לשלם שכר:

מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲנָא הוּא יְיָ אֱלָהָכוֹן

אמר בעריות דבר אל בני ישראל בלבד בעבור היות אזהרת העריות שוה בכל ישראל לא יתיחדו בה הכהנים ולכן כללם כאחד ואמר בתחילה אני ה' אלהיכם כטעם בעשרת הדברות (שמות כ ב) וטעם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם כאילו הוא אומר "ואמרת אליהם בשמי אני ה' אלהיכם" וכן קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא י״ט:ב׳) ואפשר כי הטעם כי בצאת משה מלפני השם בלא מסוה ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה איננו צריך לומר להם "כה אמר ה'" כי ידוע להם כי רוחו ידבר בו ומלתו על לשונו לא ידבר מעצמו וכן במקומות רבים במשנה תורה כך ידבר כמו והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום ונתתי מטר ארצכם ונתתי עשב בשדך (דברים יא יג טו) ואין משה הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות ומצמיח עשב בשדה אלא ה' יתברך וכן ולא נתן ה' לכם לב לדעת ואולך אתכם במדבר לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלהיכם (שם כט ג-ה) וטעם לאהבה את ה' אלהיכם כבר נתפרש (שמות כד א):

וטעם אני ה׳ אלהיכם. על זה התנאי אהיה אלהיכם:

ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם. על דרך הפשט ואמרת אליהם בשמי, כך פירש הרמב"ן ז"ל.

וע"ד המדרש אני ה' אלהיכם, אני הוא שאמרתי בסיני אנכי ה' אלהיך וקבלתם עליכם אלהותי, קבלו מעתה גזרותי. רבי אומר גלוי וידוע לפני שסופן לנתק בעריות בימי עזרא לפיכך בא עליהם בגזרה אני ה' אלהיכם, דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.

וע"ד הקבלה אני ה' אלהיכם לא יחסר מלה אבל הוא כפשוטו כי אלהי ישראל הוא אני, כמו (שמות כ״ה:ט׳) ככל אשר אני וכן (שם טו) כי אני ה' רפאך.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגומר באלו הפסוקים יש ספקות: הספק הא' מה צורך לומר אשר ישבתם בה ואשר אני מביא אתכם שמה יספיק שיאמר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו וכמעשה ארץ כנען לא תעשו: הספק הב' היה ראוי שיאמר מעשי ביו"ד לשון רבים שמעשים רבים רעים היו להם ולמה אמר לשון יחיד: הספק הג' מה צורך לומר אני ה' אלהיכם היה מספיק שיאמר את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם ושמרתם וגו' אני ה' אלהיכם מיותר אחר שהתחלת הפרשה אני ה' אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו': הספק הד' למה כפל ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם אחר שאמר בסמוך לזה את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם: הספק הה' מהו וחי בהם ידוע שהמצות לא ניתנו לנו למות בהם אלא לחיות בהם שנאמר לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה: הספק הו' למה חזר לומר בסוף הענין אני ה' אחר שאמר בתחלת הענין אני ה' אלהיכם: הספק הז' למה אמר בתחלת הענין אני ה' אלהיכם ובסוף הענין לא אמר אלהיכם אלא אני ה': הספק הח' שכל הפרשה הזאת כפולה שמעשה ארץ מצרים וארץ כנען כבר הזכירם בפרט בסמוך והם כל העריות. וכן אמר בפרשה וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים ואחר שאמר בפרט מעשיהם הרעים ושלא נעשה כן מה צורך לומר כאן בכלל כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו: התשובה לספק הראשון הוא שכשהאדם הולך מעיר לעיר או עושה כמנהג אנשי העיר שהיה יושב בה או מניח מנהג אנשי מקומו ועושה כמנהג אנשי העיר אשר הולך שמה כאמרם משה עלה למרום ולא אכל מלאכים ירדו לארץ ואכלו אותו המנהג שייטב יותר בעיניו עושה לזה אמר לא תעשו מעשים ממקום שישבתם בה ולא מעשים אשר אתה הולך שמה ואמר מעשה לשון יחיד לומר שכל מעשיהם הם רעים וחטאים ורבים מאד ולא אחד בהם שיהיה טוב שאפילו שתבקש כל מעשיהם לראות אם יש אחד בהם שיהיה טוב לא תמצא אם כן כשום מעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו. ובזה הותר הספק השני. והותר הספק הרביעי למה כפל ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם אחר שאמר בסמוך לזה את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו נראה שלפי שהמצוה יש לה שתי סגולות האחד סגולת המצוה הוא השי"ת שאע"פ שמעשה המצוה בעצמה לא יהיה לה סגולה ותועלת מצד עצמה עם כל זה לסבת המצוה שהוא השי"ת יש לה סגולה ותועלת וגם כן למצוה בעצמה יש סגולה אע"פ שלא יצוה אותה הקב"ה ולזה אמר את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם כלומר שיש למצות סגולה מצד שאני צויתים ואמר עוד ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם פירוש כל אדם בעולם אפילו שיהיה אינו מצווה ועושה וחי בהם מצד סגולת המצות וזה הוא שדייק אותם ולזה אמר האדם כלומר כל אדם מצד היותו אדם לא מצד שאני אלהיו ולא מצד שאני צויתיו וזה הוא שארז"ל כהנים לויים ישראלים לא נאמר אלא האדם לומר שאפי' גוי ועוסק בתורה הוא ככהן גדול כוונתם מה שפירשתי שאפי' גוי שלא נצטווה יש לו תועלת נמרץ מצד המצוה בעצמה ואמר על זה אני ה' לומר אע"פ שיש תועלת למצות מצד עצמם אינו אלא שאני מודיע לכם שיש תועלת במצות מצד עצמם אבל אין רצוני שתעשו המצות מצד סגולתם אלא מצד שאני ה' ולזה אמר בסוף אני ה'. ובזה הותר זה הספק למה כפל ואמר ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם אחר שאמר בסמוך לזה את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו. ובזה הותר ג"כ הספק הג' מה צורך לומר אני ה' אלהיכם. ובזה הותר ג"כ הספק הה' מהו וחי בהם לומר שמצד המצות בעצמם יחיה שזאת היא סגולתם מצד עצמם. ובזה הותר ג"כ הספק הו' למה חזר בסוף הענין לומר אני ה' והוא לומר אע"פ שיש למצות סגולה מצד עצמם לא תעשו אותם מצד סגולתם בעצמם אלא לפי שאני ה'. והותר ג"כ הספק הז' לפי שהמצות אחר שלא נעשה אותם מצד סגולתם בעצמם איפשר שנעשה אותם בעבור המצוה יתברך שהוא אלהינו וקבלנו אותו באלוה ואדון שלנו וקבלנו עול מלכותו עלינו או אפילו שלא היינו מקבלים עלינו אלהותו ראוי לעשות מצותיו בעבור שמו הגדול ובעבור שהוא בורא עולם ושהוא האל הגדול הגבור והנורא ואמר בראשונה אני ה' אלהיכם עשו המצות בעבור שאני אדון לכם ואתם עבדי ואמר בסוף אני ה' בעבור גדולתי. והיתר הספק השמיני שכל הפרשה כפולה הכוונה לומר שאפי' לה' אלהינו לא נעבוד כעבודתם כמו שאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני. וכמו שאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך שאע"פ שהיתה אהובה בימי האבות אחר שעשאוה האומות לע"ז שנאה הקב"ה. ולספק הה' שהוא מה הכוונה במה שאמר וחי בהם אע"פ שכבר פירשנו בו פירוש א' נוכל לפרש עוד פירוש שני שבעבור המשפטים יחיה שאם לא יהיו המשפטים א"א לאדם הטוב להיות לו תקומה כמו שאז"ל על התורה שיש בה משפטים לפניה ומשפטים לאחריה לפניה שם שם לו חק ומשפט לאחריה ואלה המשפטים ובאמצע מתן תורה משל למטרונה שהמשפטים הם סבת קיום התורה ולזה סמך למה שאמר ואת משפטי וחי בהם. פי' שלישי לפי שהעמל בתורה מתיש כחו כי למה נקרא שמה תושיה ע"ש שמתשת כחו של אדם ומצד החולשה איפשר שימות לזה אמר אף שאת משפטי תעשו ואת מצותי תשמרו וחי בהם. פירוש ד' הוא שבועה כמו חי אני נאם ה' וחי בהם חי ה'. פי' חמישי בעבור שאז"ל חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך חש בגרונו יעסוק בתורה שנאמר וענקים לגרגרותיך חש במעיו יעסוק בתורה שנאמר רפאות תהיה לשריך לז"א וחי בהם שאפילו יהיה חולה יתרפא בהם ויהיה חי כמו וימרחו על השחין ויחי. פירוש ששי וחי בהם איני מצוה לכם חוקים להמית אתכם בסיגופים ותעניות ובשריפת בניכם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש אלא מצות שיחיה בהם ואמר זה לפי שאמר ובחוקותיהם לא תלכו. פי' שביעי אמרו חז"ל גדולים צדיקים ממלאכי השרת ואמרו לא יראני האדם וחי אפילו מלאכי השרת שהמלאכים נקראים חיים לפי שהם נצחיים לזה אמר שבעשיית המצות נהפך האדם למלאך וזהו וחי בהם פירוש יהיה מלאך האדם בעשיית המשפטים והחוקים והמצות והרי הכהן נקרא מלאך שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. פי' שמיני אחז"ל וחי בהם ולא שימות בהם חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים שהביאו ראיה מן הפסוקים שימות בהם. פי' תשיעי וחי בהם לעולם הבא וכן ת"א ויחי בהון לחיי עלמא:

דבר ואמרת וגו׳ כמעשה וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, עוד מה חדש במאמר זה אני ה׳ אלהיכם, וכי עד עתה לא ידעו זה? ועוד מה היא כונתו במצות ״כמעשה״ וגו׳, אם אין ידוע מה המעשה שעליו תבא המצוה, וכמו כן מעשה ארץ כנען.

ורז״ל אמרו (תורת כהנים) שהקיש מעשה מצרים למעשה כנען. ולדבריהם ז״ל קשה למה כפל המצוה, ואם להשמיענו בא שמעשה שני הרשעים שוה, מה צרך לתורה להודיענו דבר זה? עוד צריך לדעת למה צין ארץ מצרים באמרו אשר ישבתם בה, וכי יש ארץ מצרים אחרת? עוד ציין ארץ כנען ואמר אשר אני מביא וגו׳, שנראה שיש אחרת ולא ידענו זולת זו, ולו יהי שתהיה ארץ כנען אחרת, כיון שאינה ידועה מנין יהיו מעשיה נודעים לצוות עליהם?

ונראה כי לפי מה שהסמיך למצוה זו מצות העריות, גם ממה שאמר בסוף הפרשה (ויקרא יח:כד) ״אל תטמאו בכל אלה וגו׳ כי בכל אלה נטמאו הגוים״, הדברים מוכיחים ומגידים כי מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען הוא מעשה עריות, ובזה נבא לפרש הכתוב על נכון.

הנה ידוע הוא כי כל מצות אשר צוה ה׳ לעם קדשו הם מצות שיכול האדם לעמד בהם ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת שני דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין, ומרחק בחינת החושב, ואם שני אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק. וצא ולמד (קידושין פא.) ממעשה של רבי עמרם רבן של חסידים, שהגם היותו משלל מבחינת החושב נתנצח מבחינת הראות. גם ממעשה רבי מתיא בן חרש (ילקוט שמעוני פרשת ויחי) שבחר לסמות עיניו למחוש הכרחה אשר מהם תבא בדבר הרע, הגם שהיה משלל מבחינת החושב כאשר מעשיו מוכיחות. גם אם ישלל מבחינת הראות, אם לא ירחיק בחינת החושב, מחשבותיו יחיבו לבקש ולהתלהט אחר המעשה. וצא ולמד ממעשה שהובא בש״ס (עבודה זרה כב:) באותו גוי שקנה ירך בשר וחטט בו כדי וכו׳ ובעל וכו׳ עד כאן. וזה יהיה תולדות החושב הכריחתו עשות מבלי בחינת הראות. נמצאת אומר שבאחת מהשתים תהיה משללת מהאדם שליטה בעצמו בדבר זה, ואין צריך לומר בהצמד שני דברים, ראות וחושב, הן האדם חלוש כנגד תאותו, ואין צריך לומר אם ישלח ידו ואכל מעט מן הרע הזה, הנה הוא מסור ביד תאותו. מעתה תחבולות האדם להעריך מלחמה נגד בחינה זו היא בשלילת ממנו שני דברים, ובזה תהיה נרכבת באדם תכונה לבל יתלהט אחר זה וישלט הרצון בחפץ הטבעי, והוא טעם אמרם זכרונם לברכה (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורין יכולין לעמד, כי הצדיקים גמורים תכונת רצונם נוצחת החפץ מבלי צרך התעצמות, מה שאין כן בעלי תשובה.

ובזה נבוא אל הבאור. הנה האדון ה׳ צבאות נתחכם בצוותו מצוה זו ודבר נגד יצר הרע, שיאמר איך יכול אנוש טבעי למשול בתאותו אשר היא אנסתו? דבר זה הוא משלל מהדעת שיחיב ה׳ שמירתו לכל בהשואה, אלא לאנשים אשר יכולין לעמד ויש כח ברצונם לשלל החפץ בזה, והם אותם שלא באו לידי מבחן הראות והחושב, באלו וכדומה דבר הכתוב. אבל במי שעברו בחינה הנזכר כפי הטבע אין אדם שליט ברוחו למנע מעצמו חשק המכריחו. ועל זה נתכון ה׳ בנעם דברי אלהים חיים ואמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם, פרוש, הגם שישבתם במקום שאנשיה בני זנונים ולא תמנע מכם בחינת החושב לצד ישיבתכם ביניהם כל הזמן ההוא, כאמרו אשר ישבתם בה, ואין ישיבה אלא עכבה, וזה יסובב תגברת החפץ בכם, אף על פי כן אנכי מצוה אתכם שתתעצמו לנצח החשק לבל תעשו כמעשיהם.

ואמר עוד וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה וגו׳, פרוש, אף על פי שאתם באים למקום אשר שם הרגיעה שדה של בחינת הרע הזה, ונמצא בחינת החושב מתעוררת, אף על פי כן מחיב אני אתכם לבלתי עשות כמעשיהם.

ולצד שיאמר אדם כי אין מעצור ברוחו בדבר זה, לכן הקדים ה׳ בתחלה דברו הטוב ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה׳ אלהיכם, כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו, כי לא ימצא בכחו למנע עצם חשקו ממנו, מה שאין כן אתם בני ישראל לצד היותי ה׳ אלהיכם, והיא השגה אלהית, בכח האלהי ינצח כח הטבעי גשמי, כי הצורה תשלט בחמר כשיסכים איש ישראל להתדבק בה׳ אלהיו ישלט בטבעו. והוא כמאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פל״ד) שאמרו: הצדיקים לבם מסור בידם והרשעים הם מסורים ביד לבם. הכונה בזה כי החפץ והחשק ישנו בלב האדם, והרצון הוא במחו, והם שתי מדרגות שנתן האדון בבני אדם, וכשתזדמן לאדם דבר ערוה הלב חומדה, ואין גמר בחמוד זה, ויכול הרצון התלוי במח למנע החפץ ולא יעשנו הגם שיחמד. הלא תמצא בבני אדם שמקבלים תענית, הגם שהחפץ יתגבר בהם לאכל יבא הרצון וימנענו, וכן על זה הדרך. וצדיקים תמיד מתנהגים כסדר זה ולבם מסור בידם, שהגם שיתאוו תאוה בלבם יבחר השכל שהיא הנשמה, ואם ישנו באזהרה מה׳ או מכללי התעוב, ישלל הרצון בו וימנע החפץ הגם שישנו. אבל הרשעים הם מסורים ביד לבם, לכל אשר יבא החפץ בלב לא ימנעהו הרצון. ואולי כי אין להם נשמה, או שכבר פגמוה ונכנעת היא לפני הרוח שבלב. ולכן אמר ה׳ כי אני ה׳ אלהיכם, פרוש להיות שבחינת הנשמה בה ה׳ משרה אור שכינתו באדם בסוד (תהלים עח:ס) ״אהל שכן באדם״, ומצד זה יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון.

והוא מה שנתכון לומר דוד המלך עליו השלום במה שאמר (תהלים מ:ט) ״לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי״, הכונה היא שמרוב דבקותו באדון האדונים יתברך שמו לעד, עד שגם הלב נתהפך לעשות כמעשה הנשמה, שבא החפץ בו והתאוה לעשות רצונו יתברך, שאינו מהכת החפצים דברים המרוחקים מהקדושה וצריכים למנעם בשלילת הרצון, אלא שמעצמו חפץ ברצונו יתברך לשנוא דברים אשר הלב חפץ וחושק בהם. והוא מה שדקדק לומר ״חפצתי״, כי אפס חפץ המרגשת, וזה אמר במקום אחר (תהלים קט:כב) ״ולבי חלל בקרבי״. ואמרו ״ותורתך בתוך מעי״, פרוש, לרוב חשק עבודת הקדש עד שמרגיש בלמדו תורת ה׳ כאלו אוכל וממלא בני מעיו ממזון טבעי.

עוד אולי שנתכון להודיע הקדמה אחת ששמעתיה משם הרב הקדוש מהר״י לוריא זצוק״ל (שער הגלגולים יט), והוא כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו, ולא ידע מאיזה סבה, והוא עצמו יתמה איך נהפך בדעתו. ואמר כי זה יסבב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו חלק מחלקי הרע או יש בו נפש רעה מהגלגולים לסבת תחלואיהם, וכאשר תכנס הנפש הרעה או ניצוץ הרע בקרבו תטהו מטוב לרע ותגבר בו בחינת הרע. מעתה השומר עצמו ממאכלות הרעות יתגבר החפץ בו בדברים הנוגעים לנפש, והוא אמרו ״לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי״.

ולהשכילך במשמעות אמרו ״ותורתך בתוך מעי״, דע כי כל הצומח, בין בדברים הכרחיים לחיות הנפש, בין בדברים הסגליים בעולם, בין בדברים שהם תענוגי אדם – שרש הכל והוויו הוא מהתורה אשר היא אם הכל. וכשם שבתורה פשט רמז דרש סוד, כן מאכלים של עולם הזה. ועין בפרוש שיר השירים (ראשון לציון על שיר השירים ב:ד) שחדשתי, וכשם שבעשבים יש דברים סגליים וטבעיים כן יש בתורה מצוות סגליות וכו׳, והקדמה זו גדולה ויקרת הערך. וכתבתי ראשי פרקים להבינך אמרו ״ותורתך בתוך מעי״, כי כל האכל אשר יאכל יסוד חיותו שבה נתהוה וגדל הוא מיניקת הקדשה שהיא התורה. ומעת פגם אדם הראשון ונתערב טוב ורע בכל אכל תמצא חלק מהרע. ולזה צוה ה׳ על ערלת האילנות, ולזה גדל עם החטה מוץ ותבן וסובין הנזרקים. והבדילנו ה׳ מכמה דברים אשר שלט בהם חלק הרע לבל שקץ נפש הנבחרת. ולזה כשאדם אוכל דבר המתר כאלו נהנה מאור העליון ממאורי אור תורה, אלא שנגשם לצד הצלחת יסודי ארץ שצריכים מזון כפי הכנתם והרכבתם. וזה אמרו ״ותורתך בתוך מעי״, בזה גבר חפצו ותשוקתו לעשות רצונו יתברך, כי אין רע בקרבו המסיר חפץ הערב לנפש.

נחזור לענין שבאנו עליו, כי בחינת החושב בדבר ערוה תגביר החפץ ותשליטנו ברצון, ולא ישג הנצחון החפץ אלא דוקא באמצעות הרחקת הדבר מדעתו ומחשבתו לבל ראות הכעור ולא יחשב בו, אבל אם עיניו יביטו בדבר הנה הוא מסתכן, וכמעשה דוד המלך עליו השלום כשנסבב הדבר וראה מה שראה (שמואל ב יא:ב) נתעורר לבו שהיה חלל ועשה מעשיו. ואפלו תחלת המחשבה בדבר זה תגרם תגברת והולדת טבעיות החפץ ותגברתו, ולזה נתחכם חכם החכמים שלמה המלך עליו השלום ואמר (משלי א:י): ״בני אם יפתוך חטאים״ – פרוש בחינת החטא – ״אל תאבה״ – פרוש לא תכנס עם פתוייך בטוען ונטען, כי אריכות הרגשת החושב אפלו לבחינת השולל תפעיל הגברת החפץ ותהפך הרצון אליה. ומצות ה׳ ברה באה על הדבר בבחינת דבור ואמירה, דבור – לומר גזרת מלך היא דבר מלך שלטון, אמירה – לשון מענה רך ולשון רוממות, לצד שהם ישנם במדרגה זו לאמר עליהם אני ה׳ אלהיכם ליחד שמו יתברך עליהם. גם מעלה גדולה היא לשומר בריתו, והיא ההדרגה שאין למעלה ממנה, לזה אמר ואמרת:

אני ה׳ אלהיכם. הקדים לומר כן בזה הפ׳ ביחוד משא״כ בכל הפרשיות דמצוי זה הלשון אחר האזהרה. אבל כאן הקדים מתחלה באשר פרשה של עריות ענין קשה היה לקבל נגד הרגלם עד מ״ת וכדאי׳ בשבת דק״ל שלא קבלו פ׳ זו אלא בקטטה מש״ה הקדים אני ה׳ אלהיכם. ובע״כ תקבלו גזרות. וכענין דמפרש במכילתא לשון עשרת הדברות אנכי ה׳ אלהיך. ועתה תקבלו גזרתי לא יהיה לך:

ד (רא"ם) דאלהים זה מדת הדין כלומר ליפרע על עונות. ה' זו מדת הרחמים כלומר לכפר על עונות אם יעשה תשובה ולשלם שכר על המצות (נחלת יעקב) ולא זכר מה שכתב הרב ריש פרשת וארא אני ה' וכו' הרי דמאני הוא מפיק לה בלא מלת אלהיכם עיין שם: