ויקרא טז, ב

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא. שלא ימות כדרך שמתו בניו:

ולא ימות. שאם בא הוא מת:

כי בענן אראה. כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני ולפי שגלוי שכינתי שם, יזהר שלא ירגיל לבא, זהו פשוטו. ומדרשו לא יבא כי אם בענן הקטרת ביום הכפורים:

וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה מַלֵל עִם אַהֲרֹן אָחוּךְ וְלָא יְהֵי עָלֵל בְּכָל עִדָן לְקוּדְשָׁא מִגָיו לְפָרֻכְתָּא לָקֳדָם כַּפֻּרְתָּא דִי עַל אֲרוֹנָא וְלָא יְמוּת אֲרֵי בַּעֲנָנָא אֲנָא מִתְגְלִי עַל בֵּית כַּפֻּרְתָּא

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה מַלֵיל עִם אַהֲרן אָחוּךְ וְלָא יְהֵי עָלֵיל בְּכָל עִידַן לְקוּדְשָׁא מִן לְגֵיו לְפַרְגוֹדָא לִקְדָם כַּפּוּרְתָּא אֲרוּם בַּעֲנָנִי אִיקְרֵי שְׁכִינְתִּי מִתְגְלֵי עַל בֵּית כַּפּוֹרֵי

וטעם אחיך שתזהירנו כי אחיך הוא ואע"פ שאתה אינך בבל יבא אהרן אחיך בבל יבא ואמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא ט״ז:א׳) שזאת הפרשה לאות כי בני אהרן הכניסו אש הקטרת לפנים ואינו כן על דעתי כי הכתוב שמזכיר תמיד העון אומר (במדבר ג ד) בהקריבם אש זרה ואם תהיה ראיה שנכנסו לפנים בעבור האזהרה שהזהיר למשה על אביהם שלא ימות כל שכן שתהיה ראיה שנכנסו שתויי יין בעבור האזהרה שנאמרה לאהרן עצמו מיד ועוד כי איך יעלה על דעתם לבא היום אל המקום אשר לא נכנס שם אביהם כי אהרן הקטיר הקטורת על המזבח הפנימי ולמה יכניסו הם הקטורת שלהם לפנים משלו וכבר רמזתי (רמב"ן על ויקרא י׳:ב׳) על חטאם ולשון הכתובים יורה עליו אבל מלת "בקרבתם" כפי הפשט כמו או בקרבתם אל המזבח (שמות מ לב) לשרת יאמר כי בשרתם לפני ה' מתו אם כן יזהיר אהרן שלא ישרת אלא במקום אשר יצוה ובעת אשר יצוה ויתכן שיהיה טעמו כטעם שאמרו רבותינו (מכילתא בשלח ויסע ו) שהיו מליזין אחרי הקטרת שעל ידו מתו נדב ואביהוא וכו' ויאמר הכתוב כי אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' בקטרת אמר ה' לאהרן כי הוא יקרב יותר מהם אל ה' בקטרת וימות אם יבא אל הקדש זולתי הקטרת כי בו יכנס תחילה כמו שאמר והביא מבית לפרכת (ויקרא ט״ז:י״ב) וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות (ויקרא ט״ז:י״ג) וזה טעם כי בענן אראה על הכפרת שלא יכנס רק בקטרת שיעלה עננו שם כמו שאמר (ויקרא ט״ז:י״ב) וכסה ענן הקטרת את הכפרת:

וטעם בכל עת בעבור שכבר הזכיר יום הכפורים שאמר (שמות ל י) וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה אמר בכאן לא יבא בשום עת אל הקדש רק בזאת כלומר ביום אשר יקריב הקרבנות האלה לכפורים ואחרי כן יפרש בפרשה במה יכנס כמו שאמר (ויקרא ט״ז:י״ב) והביא מבית לפרוכת ויפרש היום שיהיה בעשור לחדש השביעי (ויקרא ט״ז:כ״ט) ויחזור ויאמר כי יהיה אחת בשנה (ויקרא ט״ז:ל״ד):

אל הקדש. כנגד אהל מועד:

כי בענן. הטעם שלא יכנס כי אם בקטרת שיעשה ענן ולא יראה הכבוד פן ימות. והנה טעמו לא אהיה נראה אליו כי אם בענן ויש אומרים כי פירוש כי בענן בעבור כי אני דר בענן על הכפורת כטעם ה׳ אמר לשכון בערפל:

כי בענן אראה על הכפרת - לפי פשוטו שהרי מתוך עמוד הענן אני נראה כל שעה על הכפורת, כדכתיב: ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים - ואם יראה הכהן ימות. לפיכך כשנכנס ביום הכיפורים צוהו הקב"ה להקטיר קטורת בפנים תחילה להחשיך את הבית בענן הקטורת ואח"כ יביא דם הפר ודם השעיר.

כי בענן אראה. בזה הדור לדבר למשה ובשאר הדורות לקרוא למוכנים לנבואה כענין שמואל באמרו ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים ויקרא ה' אל שמואל:

ויאמר ה' אל משה והלא כבר נא' וידבר אלא הדיבור הא' לו' לו מעשה פרה שגם היא צריכה פרישה ז' ימים קודם. אחרי מות שני ר"ת בגי' פרה אדומה:

דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש. ולא ימות כדרך שמתו בניו, משלו רז"ל משל למה הדבר דומה, לרופא שנכנס אצל חולה ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מהראשון.

כי בענן אראה אל הכפורת. לא אמר הכתוב כי אראה בענן על הכפורת שאילו אמר כן היה במשמע כי ההראות יהיה בענן, וא"כ מה המעלה היתרה שהיתה לכהן גדול יותר משאר כל ישראל, והלא כל ישראל היו רואין הכבוד בענן, הוא שכתוב (שמות ט״ז:י׳) והנה כבוד ה' נראה בענן אל כל בני ישראל, ועוד כתיב (שם לג) וראה כל העם את עמוד הענן. אבל עתה כשאמר כי בענן אראה על הכפורת, באר כי לאחר שיבא שם בענן ישמט הכבוד מן הענן ויהיה מתראה על הכפורת, ומפני זה סמך ההראות אל הכפורת, וכן דרך הכבוד בכל שאר ימות השנה להראות שם על הכפורת, וכהן גדול אינו רשאי להכנס שם בשאר ימות השנה כי אם ביום הכפורים, ולפיכך היה צריך ביום הכפורים לקטורת כדי שיהיה לו כסות עינים ולא יזונו עיניו מזיו הכבוד. ורז"ל דרשו, כי בענן אראה על הכפורת, בענן הקטורת, ומכאן שהיה צריך לעשות ענן הקטורת לפני ולפנים, לא שיתקן מבחוץ ויכניס כדעת הצדוקין, וכן הכתוב מוכיח בפרשה שאמר (ויקרא טז) וכסה ענן הקטורת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות, ולכך העמידו בגמרא כי שני כתובים אלו, זה לעונש וזה לאזהרה,כי בענן אראה הוא לאזהרה, וכסה ענן הקטורת, לעונש.

ויאמר ה׳ אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו׳ פרשה זו אע״פ שהיא של יוה״כ בו ביום שהוקם המשכן נאמרה ומפני שבאותו יום מתו שני בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה באותו יום אותה אזהרה לאהרן ואל יבא בכל עת. ומה שהפסיק הכתוב מפרשת שמיני ששם מזכיר מיתת שני בני אהרן וקבעה אחר פרשת כל הטמאים לפי שכשגמר פרשת כל הטמאים עדיין לא פירש אם יכנסו למקדש בין שוגגים בין מזידים מה היא כפרתם ומה היא טהרת המקדש לפיכך פרט לך כאן וכפר על הקודש. בקרבתם לפני ה׳ על מזבח הזהב שלא כדת.

אל פני הכפרת אשר על הארן מה ת״ל אשר על הארון לפי שנאמר בפרכת וסכות על הארון יכול יהא פרכת כסוי על הארון ת״ל אל פני הכפרת אשר על הארון הכפרת כסוי לארון ואין פרכת כסוי לארון, ולא ימות עונש שמענו אזהרה מניין ת״ל כי בענן אראה. כי בענן אראה עליו נאמר, ה׳ אמר לשכון בערפל.

ואל יבא בכל עת. שירצה אל הקדש:

ולא ימות. כי חיוב מית לבא בלא רשות:

כי בענן אראה על הכפרת כי שם אני מצמצם שכינתי בתך הענן, ואין לו לבא לפני בלא רשות:

ויאמר ה׳. טעם לשון אמירה, לצד שהאזהרה באה בתוקף, שאם יבוא ימות, כמו שדרש רבי אלעזר בן עזריה (תורת כהנים כאן). לזה הודיעו כי אין זה אלא חבה יתרה כדרך הרופא שמשתדל לזרז החולה לבל ימות, וכדמיון רבי אלעזר בן עזריה, והוא מה שרמז בלשון אמירה.

או ירצה כי ה׳ גדל ורומם את משה, שגם דבור הנוגע לאהרן לבדו לא דבר ה׳ עם אהרן אלא עם משה, והוא אמרו ויאמר ה׳ אל משה על דרך ״וה׳ האמירך״ (דברים כו:יח). ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה יד:כא; ריש תורת כהנים) שאפלו במקום שאמר הכתוב ״וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן״ הכונה בו למשה שיאמר לאהרן, וזה לך האות שאפלו מצות אהרן לא נאמרה לאהרן, ואם היה ה׳ מדבר עם אהרן לא היה צריך לצוותו על ידי שליח.

ואל יבא – אמר וא״ו בתחלת דבור, מלבד מה שכתבנו למעלה, נראה עוד לומר כי לצד שקדם משה ואמר לאהרן ביום ראשון למשיחתו (ויקרא ט:ז) ״קרב אל המזבח ועשה״ וגו׳, משמעות הדברים יגידו כי למזבח יקרב ולא לפנים מן המזבח, ואמרו מאורי עולם שהם רבותינו זכרונם לברכה (פסחים מא:) כי לאו הבא מכלל עשה עשה, ומעתה הרי קדם לו על הכניסה עשה, לזה הוסיף כאן לאו על הדבר ואמר ואל יבא.

בכל עת – אבל יש עת שיבא בה, והוא מה שאמר אחר כך ״בזאת יבא״ וגו׳ אחת בשנה. וטעם שהקדים ואל יבא בכל עת קודם מצות ביאתו אחת בשנה, לומר אם לא יבא בכל עת אז יזכה לבא בעת ההיא אשר אנכי מצוך, ואם יבא בעת אחר לא יבא בכל עת אפלו בעת הרשיון. ודקדק לומר בכל עת, דרשו רז״ל (תורת כהנים) שבא לאסור אפלו ביום כפור עצמו לא יכנס אלא לדברים הרשומים בכתב אמת להקטיר ולהזות. ולדרך זה הרוחנו דקדוק נכון אחר בתוספת וא״ו של ואל יבא, לומר מלבד אזהרת ימות השנה עוד מוסיף לומר שאפלו ביום כפור עצמו לא יבא. ואזהרת שאר ימים דרשו ז״ל (תורת כהנים) מהפסוק עצמו שאמר ״אל הקדש״ ולא הספיק לומר ״מבית לפרכת״ ומובן המקום אשר יצוה עליו. ואל יקשה בעיניך הקדמת הוא״ו, כי כן דרך הכתוב, ובמקומות אחרים הארכתי בהוכחת הדברים.

כי בענן אראה. פרוש, לצד שקדם הכתוב ואמר (ויקרא ט:כג) ״וירא כבוד ה׳״, הודיע כי לא בחינה זו לבד היא הנמצאת בפנים, אלא בחינה גדולה אור עליון, כי גבוה מעל גבוה שומר, והוא אמרו אראה על הכפורת.

דבר אל אהרן אחיך. מה ראה להזכיר כאן האחוה אלא לומר לך שאל יסמוך אהרן על האחוה לומר שלא ימות בבואו אל הקודש בזכותו של משה אחיו כדי שלא יהיה נאכל חצי בשרו כמו שפירש"י פר' בהעלותך (יב יב) על פסוק ויאכל חצי בשרו ע"כ אמר אע"פ שהוא אחיך מ"מ אל יסמוך ע"ז כלום. או אמר מאחר שאחיך הוא ואם ימות דומה כאילו נאכל חצי בשרך ע"כ עליך מוטל ביותר להזהירו. וי"א אע"פ שאחיך הוא בנבואה וכתיב במ"ת ועלית אתה ואהרן (שמות יט כד) ויבא לחשוב כשם שמותר למשה ליכנס בכל עת כי בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז) כנאמן הבית הנכנס לבית אדוניו כל עת שירצה כך יכנס גם הוא על כן אתה צריך להזהירו ביותר.

ואל יבא בכל עת אל הקודש. לשון בכל עת אינו מדוקדק כי משמע בכל עת לא יבא אבל לפרקים יבא, והאמת אינו כן שהרי אינו בא כ"א פעם אחת בשנה ואומר אני שטעם איסור ביאתו שמה תלוי בחטאת העם כי עונותם מבדילין בינם לבין אלהיהם וקלקולם מונע גם ביאת הכהן כי אשמת העם תלויה בו כמ"ש (שמות כח א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל. הורה שלא זכה לקריבה זו כ"א מתוך בני ישראל וכשישראל אינן זוכין גם הכהן התלוי בהם אינו זוכה לראות פני השכינה, כ"א ביו"כ שכל ישראל נמשלו ביום ההוא למלאכי השרת שהם למעלה מן הזמן ואין הזמן שולט בהם, ע"כ דומה יום קדוש זה כאילו אינו מכלל העת והזמן כי כל ימות השנה בכלל העת דהיינו הזמן חוץ מיום זה.

ורמז לדבר השטן עולה שס"ד וימות החמה במספר שס"ה, להורות שבכל ימות השנה שהשטן והיצה"ר שולט בבריות כולם בכלל העת חוץ מיום זה שאין לשטן ממשלה בו ע"כ אינו בכלל העת של כל ימות השנה אלא הוא עומד בעצמו נבדל מכל ימות השנה, וכשאמר ואל יבא בכל עת רמז שלא יבא כלל בשום יום שהוא בכלל העת כי אם ביום שאינו בכלל העת והוא ביום מחילה וסליחה שישראל נמשלו בו למלאכי השרת שאינם נופלים תחת העת ואינו בכלל ימות השנה שהשטן המחטיא מושל בהם וע"כ אין דין ששלוחם של ישראל יבא לראות פני השכינה. ונתן טעם לדבר כי בענן אראה ר"ל אילו היה שם גילוי שכינתי להדיא לא הייתי צריך למנוע ממנו הביאה שמה כי לא יראני האדם וחי (שם לג כ) אך מאחר ששכינתי בענן יכול הוא לראות כבודי כי הענן סבה לראיה זו לכך נאמר כי בענן אראה וע"כ אני צריך למנוע ממנו הראיה בכל ימות השנה שישראל מסגלים בו עבירות.

דבר אל אהרן אחיך. כבר נדרש בת״כ דה״ה בניו וכהנים הדיוטים באזהרה זו וא״כ למאי כתיב אל אהרן ולא כתיב בפירוש אל אהרן ובניו. אלא ע״כ נאמרה פ׳ זו ביחוד לאהרן וכדאי׳ ברבה בפ׳ זו. דאהרן היה רשאי ליכנס בכל יום אל הקודש רק שיהא בהכנה זו. שהרי לא נזכר יוה״כ בכל הענין עד אח״כ. משא״כ בניו לא הותרו אלא ביוה״כ. ובזה יבואר סדר הפ׳ כאשר יבואר:

אל הקדש מבית לפרכת וגו׳. אריכות הלשון כבר נדרש בת״כ והובא במנחות דכ״ז מחלוקת ר״י ורבנן. ובת״כ תניא מבית לפרכת להזהיר על כל הבית יכול על כל הבית במיתה ת״ל אל פני הכפרת וגו׳ הא כיצד אל פני הכפרת במיתה ושאר כל הבית באזהרה וסתמא דת״כ כר״י במנחות שם. דקד״ק ג״כ אינו אלא באזהרה זולת אל פני הכפרת שהוא במיתה. אמנם לפי הפשט מיירי הכל בקדק״ד. ואע״ג דכתיב אל הקודש שהוא ההיכל. דקדק״ד מיקרי קודש הקדשים. מכ״מ כבר נתבאר בספר שמות כ״ו ל״ג דמקום שהיה בולט שני בדי ארון כשני דדי אשה מן הפרכת. היה אותו מקום נחשב לפני ה׳ כקודש ולא החל קדושת קדהק״ד לגבי השראת שכינה כ״א בכלות עשרים אמה של היכל בצמצום. אבל לנו הבדיל הפרכת בין הקודש ובין קדה״ק כמש״כ והבדילה הפרכת לכם בין הקודש וגו׳ לכם דייקא. מעתה נתבאר המקרא ואל יבא בכל עת אל הקודש. שכך הוא ודאי קודש לגבי שכינה רק שהוא מבית לפרכת וגו׳. וא״כ פי׳ אל פני הכפרת נגד הכפרת ששם היו בולטין ולא מן הצדדין. ומכש״כ דלהלאה בקדה״ק ודאי מוזהר. וע״ע בסמוך. ומ״מ דרש חז״ל מוכרח מדכתיב אל הקודש ומה מקרא חסר ולא יבא בכל עת אל מבית לפרכת אלא לדרשה ג״כ:

אל פני הכפרת אשר על הארון. סיים הכתוב שהוא על הארון להגיד טעמו של דבר שהחשש שלא ימות תומ״י כמש״כ משום שהוא על הארון אשר כבוד ה׳ עליו. ובמקרא י״ג כתיב אשר על העדות ויבואר שם:

כי בענן אראה על הכפרת. רש״י ורשב״ם והספורנו כ׳ דלפי הפשט הוא ענן השכינה והוא טעם על העונש. אבל חז״ל פירשו דקאי על ענן הקטרת ג״כ. והיינו משום שדרשו אראה כמו שדרשו בחגיגה ד״ג על יראה. שהוא יראה ויראה. וכן הפי׳ ולא יראה את פני ה׳ ריקם וכמש״כ בס׳ דברים במקומו. וה״נ משמעות אראה מלשון הקל אראה את הבא. ולפי״ז כי בענן הוא ענן שכינה. ומשמעו נמי בבנין נפעל אראה לכל הבא וראוי לכך. ולפי״ז כי בענן ענן הקטרת:

ב הוצרך לפרש זה דלפירוש רש"י הם משל משני רופאים השני הזהירו יותר שלא תמות כדרך שמת וכו' ובקרא לא כתיב כי אם ולא ימות ולא כתיב שאם יבוא ימות אבל באל יבא ולא ימות משמע כדרך שלא באו בניו ולא מתו. לזה פירש שבמלת ולא ימות מרומז נמי שאם יבא ימות כי מכלל לאו אתה שומע הן:

ג ולפי זה כי טעם אלמעלה לסיבת מיתה למי שנכנס אל הקודש ומלת כי משמש בלשון דהא ככל כי שבמקרא ויהיה פירוש של בענן ענן ממש ומה שהוסיף לפרש תמיד אני נראה מפני שמלת אראה הוא לשון עתיד ומפרש מלת אראה אני נראה שהוא בינוני שאין סבת המיתה שיראה לעתיד:

ד ולפי רבותינו משמש כי דהכא בלשון אלא כלומר אל יבא אל הקדש אלא בענן הקטרת ביום הכפורים כי עשן הקטורת דומה לענן ולאפוקי פירוש עמוד הענן דלעיל שפירושו שהשכינה שורה בו ולא שיכוין רש"י בפירוש זה שיבא עם ענן הקטורת מבחוץ שזה הוא דעת צדוקים אלא לאפוקי ממה שפירש תחלה שהוא הענן שהשכינה שורה בו. ומה שפירש רש"י ביום הכפורים בסמוך מפרש רש"י בעצמו דכולה פרשה זו משתעי ביום הכפורים: