ויקרא יג, מד

בראשו נגעו. אין לי אלא נתקין, מנין לרבות שאר המנגעים, תלמוד לומר טמא יטמאנו, לרבות את כלן על כלן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים וגו':

גְבַר סְגִיר הוּא מְסָאָב הוּא סָאֳבָא יְסָאֵבִנֵהּ כַּהֲנָא בְּרֵישֵּׁהּ מַכְתָּשֵׁהּ

גְבַר סְגִיר הוּא מְסָאָב הוּא סָאֲבָא יְסַאֲבִינֵיהּ כַּהֲנָא מְטוּל דִבְרֵישֵׁיהּ מַכְתְּשֵׁיהּ

טמא ב' דין ואידך למען טמא את מקדשי. רמז לזר ששימש שלוקה כצרעת פירוש למען טמא את מקדשי שזר שנכנס בו לעבוד טמא יטמאנו. והיינו דכתיב בעוזיהו ובידו מקטרת להקטיר והצרעת זרחה במצחו:

נגעו ב' דין ואידך אשר ידע איש את נגעו בענין תפלת שלמה פירוש בראשו נגעו בתחלת הענין צריך שידע נגעו ויטהר ממנו בתשובה קודם שיתפלל:

טמא הוא טמא יטמאנו הכהן. וכן הזכיר למעלה טהור הוא וטהרו הכהן, גזרת הכתוב הוא להיות הטומאה והטהרה על פי הכהן, ולמדך אף על פי שהכהן ראה בנגע סימני טהרה או טומאה צריך הוא להוציא מפיו טהור או טמא. ודרשו רבותינו ז"ל זה אחד מהדברים שעליהם עלה הלל מבבל, פירוש עלה לחכמי ארץ ישראל לידע טעם הדבר.

איש אין לי איש, אשה קטן וקטנה מנין ת״ל צרוע בין איש בין אשה קטן וקטנה ואם כן למה נאמר איש לענין שלמטה האיש פורע ופורם ולא האשה. איש צרוע לכל דיני נגע דלעיל קאי כלומר מי שיהיה צרוע באחד מן הנגעים הכתובים למעלה.

[טמא יטמאנו בדבור].

צרוע הוא טמא הוא. נראה לפרש הפסוק כדרך שפרש הלל בפסוק ״טהור הוא״ (ויקרא יג:לז) שכתבנו בסמוך, וכאן הוא מכרח ביותר, כי אמר צרוע הוא לגופה, ואף על פי כן צריך שיטמאהו הכהן, ואם לא טמאו הכהן אין לו טמאה.

וכפל לומר טמא הוא, למעט אם אמר על הטהור טמא, כי דוקא זה שטמא הוא כפי האמת הוא שיטמאנו הכהן, אבל אם היה טהור ואמר לו טמא אין זה טמא אלא טהור. וטעם שכפל טמא יטמאנו, דרשו בתורת כהנים לרבות כל הטמאות שצריכין מפי כהן.

צרוע הוא. ולא אמר צרעת הוא. אולי כי לצד שהשם זלזל בו כל כך שהפריח צרעת בקרחתו ובגבחתו, זה יגיד כי טמאתו מרבה משאר נגעים הבאים בהצנע, כי השם יחוש על כבוד הבריות, וזה מעשיו מוכיחות כי נמאס בעיני השם ויסרו נגע כזה, רחמנא ליצלן. ולזה גמר אומר בראשו נגעו לתת טעם לקריאתו כן ״איש צרוע״ וגו׳, כי בראשו נגעו.

בראשו נגעו. ידוע דצרעת בא על חטא. אבל אינו דומה סיבת חטא צרעת הגוף לצרעת הראש. דצרעת הגוף בא על חטא תאוה המחטיא את הבשר. וצרעת הראש בא על חטא דעות משובשות. ואמר כי אע״ג דסימני קרחת וגבחת הוא כמראה צרעת עור בשר מכ״מ אות הוא שבא על עונות שבראש. ונ״מ הוא להזהר ממנו יותר דמי שיש לו דעות משובשות מחטיא אחרים שמתרועעים עמו יותר מבעלי תאוה. והקדים הכתוב לזה הטעם איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן. וכ״ז הוא דברים מיותרים ובא להזהיר לכל אדם להזהר ממנו הרבה. המון אדם יזהרו ממנו באשר שצרוע הוא. ואפילו לא היה נזקק לטומאה הרי מהראוי להתרחק מאויר הצרוע כדאי׳ ס״פ המדיר ובב״ב פ״ב. אמנם אפשר שהכהן שדרכו להיות אדם גדול ונעלה מסכנת הטבע אינו חושש לטבע צרעת. וכמו שמצינו בריב״ל ס״פ המדיר. ע״ז הוסיף טמא הוא. אחר שהגיע לכלל טומאה ע״כ טמא יטמאנו הכהן ג״כ. אמנם הייתי אומר דאחר שהוא אדם גדול ראוי להתקרב לו להוכיחו שמא ישוב ורפא לו ע״ז הוא מסיים בראשו נגעו. דאחר שהגיע לאפיקורסות שוב אינו ראוי לתוכחה וכש״כ דפקר טפי. וכל באיה לא ישובון. אבל כל אלו אזהרות אינו אלא מי שבראשו נגעו. משא״כ מי שהוא צרוע מחמת עונות התאוה כאשר יבואר לפנינו:

ש פירוש אין לי אלא נתקין שצריך שיהיו בגדיו פרומים וראשו וגו'. ואם תאמר היה לו לרש"י לפרש כל זה על בגדיו יהיו פרומים ויש לומר דדעת רש"י הכי אל תסבור לומר דהאי בראשו נגעו יתירא הוא דכולה פרשה מדברת בראש על כרחך בא לרבות שאר נגעים. זה אין לומר דלא למדנו מראשו נגעו אלא שאר המנוגעים שהם מנגעי הנתקים דהוו דומיא דקרחת וגבחת ששתיהם בראש שיהיו בגדיו פרומים וכל שאר דיני טומאה קרחת וגבחת שיטמאנו הכהן, מניין לרבות אף שאר המנוגעים שהן מנגעי צרעת עור בשר שיהיו המנוגעין שבהם בבגדים פרומים ופרועי ראש ושאר האמורים ושיטמאנו הכהן תלמוד לומר טמא יטמאנו שני פעמים לרבות את כולן והיינו דמסיים בסיפא שעל כולן הוא אומר בגדיו יהיו פרומים. הרא"ם: