ויקרא יג, לז

ושער שחר. מנין אף הירוק והאדום שאינו צהוב, תלמוד לומר ושער ולמה צהוב דומה, לתבנית הזהב. צהוב, כמו זהוב אורבל"א בלע"ז [זהוב]:

טהור הוא וטהרו הכהן. הא טמא שטהרו הכהן, לא טהור:

וְאִם כַּד הֲוָה קָם נִתְקָא וְשֵׂעָר אֻכָּם צְמַח בֵּהּ אִתַּסִי נִתְקָא דְכֵי הוּא וִידַכִּנֵהּ כַּהֲנָא

וְאִם כַּד הֲוָה קָם נִיתְקָא וּשְעַר אוּכָם צָמַח בֵּיהּ אִיתְסֵי נִיתְקָא דְכֵי הוּא וְיַדְכִּינֵיהּ כַּהֲנָא

ואם בעיניו. וצ"ע מה בא זה ללמדנו והלא כבר נא' אם לא פשה טהור ושמא דין דשער שחור צמח בו בא ללמדנו בפי':

ושער שחר צמח בו וי״ו במקום או דוגמת מכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו, מן הכבשים ומן העזים תקחו, אף כאן או שער עמד בעיניו או שער שחור צמח בו.

טהור הוא הואיל ועומד בעיניו או צמח בו שער שחור לא נחלש הבשר.

ואם בעיניו עמד הנתק. שלא פשה, הרי זה סימן טהור, ושער שחור סימן טהרה אחר; ויש לשאל: בא סימן אחד בלא חברו מהו? נ"ל שהיא פלוגתא דר' יאשיה ור' [יו]נתן, למ"ד משמע אחד אחד בפני עצמו, סגי בחד:

טהור הוא וטהרו הכהן. בתורת כהנים אמרו: ״טהור״, יכול יפטור וילך לו? תלמוד לומר ״וטהרו״. יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהיה טהור? תלמוד לומר ״טהור וטהרו״. ועל דבר זה עלה הלל עליו השלום (ירושלמי פסחים ו:א) מבבל. משמע שלא היה יכול להכריחם מהפסוק עד שעלה לארץ ישראל וקבל שכן הוא ההלכה כמו שדרש הוא. וצריך לדעת במה היו החולקים עליו מישבים הכתובים.

ונראה כי ״טהור״ ו״טהרו״ צריכין לדון שלא יפטר וילך לו, אלא עד שיאמר לו הכהן ״טהור אתה״, שזולת ״טהור״ הייתי אומר כי לצד שאינו יודע יבא כהן ויודיענו, כי הכהן הוא הבקי בהלכות אלו ותורה יבקשו מפיהו, ולעולם אם ידע הוא שהוא בהק יפטר וילך, תלמוד לומר ״טהור הוא וטהרו״; ואין הכרח לדרשת הלל עד שעלה לארץ ישראל וידע שכן באה ההלכה. מעתה נחזר לקבע ההלכה בכתוב על זה הדרך: ״טהור הוא״ דוקא אם הוא כפי האמת טהור, בזה הוא שיועילו דברי הכהן, אבל אם אמר על טמא טהור לא יועיל. ולא תקשה דלמא נתכון הכתוב באמרו ״טהור״, אפלו ידע הוא שהוא טהור, כי אין זו אלא דחיה ותצדק קדם ברור האמת שכך באה הלכה, אבל אחר שהדין שאנו קובעים ביתור הוא הלכה, יותר נבחר לומר לזה נתכון מלדחות דחיות. וזה כלל נכון בפרוש התורה.

וראיתי לישב מאמרי רז״ל שאמרו (ויקרא רבה כב:א) שלא היה דבר שלא נמסר למשה בסיני, ואפלו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ואמרו במקום אחר (במדבר רבה יט:ו) כי רבי עקיבא היה דורש מה שלא ידע משה, כאמרו ״הדברים עשיתים״ – ״אעשה״ לא נאמר וכו׳, יעין שם דבריהם, וכן כמה מאמרים שדומים לזה.

ונראה כי ישוב המאמרים הוא, כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה, ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה – אין חדוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה׳ תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ברוך הוא בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב, וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה ללבש ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כלן יתנו להם מקום בתורה שבכתב. ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו׳ וכל דרשותם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישום בתורת ה׳ תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקדש בני תורה לדיק המקראות ולישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים. וענין זה לא נמסר למשה כלו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כלה רמוזה בתורה שבכתב. ולזה אמרו זכרונם לברכה שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה, אין הכונה שלא ידע משה עקרן של דברים, הלא ממנו הכל אפלו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה. וזה לך האות מה שלפנינו, שדרש הלל מהכתוב ההלכה שנאמרה למשה בעל פה ולא גלה ה׳ למשה עקרה בכתוב ובא הלל ודרשה. ודברים אלו נכונים הם.

ואם בעיניו עמד הנתק. המראה שהיה מתחלה הוא ג״כ כעת. לאפוקי אם מצא מראה אחרת ובו שער צמח לא מיקרי צמיחה בסוף אלא משויר מתחלה. ונ״מ בדין דמשויר בעינן דוקא שיהא מבוצר משא״כ צמח. ומזה המקרא למדנו דל״ד מראה לובן משונה ממראה עור הראש טמא אלא ה״ה שאר מראה משונה וכדתניא בתוספתא הנ״ל:

ק (דבק טוב) מה שפירש רש"י זה כאן ולא למעלה בפסוק ובו שער צהוב מפני שלמעלה יוכל לפרש כל מה שאינו שחור נקרא צהוב אבל מאחר שפירש שאדום וירוק נתרבה במלת ושער שהוא בכלל שחור אם כן קשה מהו צהוב לכך פירש וכו':

ר דלא תימא כיון דגזרת הכתוב הוא שאין טומאות וטהרות נגעים אלא על פי כהן אף על פי שכל סימני טומאה יש בנגע אינו טמא כל זמן שלא יאמר הכהן טמא הוא הוא הדין אם יש בו סימני טומאה וטיהרו הכהן יהא טהור קא משמע לן טהור הוא וטיהרו הכהן וכו':