ויקרא יג, ל

ובו שער צהב. שנהפך שער שחור שבו לצהוב:

נתק הוא. כך שמו של נגע, שבמקום שער:

וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא מֶחֱזוֹהִי עַמִיק מִן מַשְׁכָּא וּבֵהּ שֵׂעָר סֻמָק דַעְדָק וִיסָאֵב יָתֵהּ כַּהֲנָא נִתְקָא הוּא סְגִירוּת רֵישָׁא אוֹ דִקְנָא הוּא

וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא יַת מַכְתָּשָׁא וְהָא חֶזְוֵיהּ עַמִיק לְמִחְוַור יַתִּיר מִן מַשְׁכָא וּבֵיהּ שְעַר מְצַלְהַב כְּחֵיזוּ דְהַב דָקִיק וְיִסְאַב יָתֵיהּ כַהֲנָא נִיתְקָא הוּא סְגִירוּת רֵישָׁא אוֹ דִיקְנָא הוּא

צהוב. בלשון ישמעאל קרוב מעין הלובן:

נתק הוא. מגזרת כאשר יונתק פתיל הנעורת והטעם על השער:

נתק - צרעת במקום שער קורא נתק, שע"י כך מתנתק השער.

נתק הוא. שיש בתוך מקום שער איזה מקום שנתק ממנו השער בכח החולי, לא בכח אדם ולא בכוח סם, ואף על פי שאין שם שום מראה כמו שקבלו רבותינו ז"ל. וכן הוא מין צרעת אצל הרופאים. אמר אם כן שאף על פי שתהיינה במקום הנתק מראות טמאות ופסיון המחליטין שלא במקום שער, הנה השער השחור מציל במקום שער מן המראה ומן הפסיון:

הזקן ג' הראש או הזקן. הזקן זקן אהרן. וגם את הזקן תספה במפלת סנחריב מלמד שלקו בצרעת ובשביל שאהרן רואה את הנגעים ומטהרם בלוג שמן זכה לשמן הטוב של שמן המשחה שיורד על זקנו:

נתק הוא. כך שם הנגע נתק על שם שהשער נתק מאותו מקום, מלשון רבותינו ז"ל לאו שנתק לעשה, וכן בכתוב (יהושע ד׳:י״ח) נתקו כפות, ואחר שנתק משם השער הראשון שהוא טבעי אם נולד שם השער הצהוב הזה הדק הלקוי הנה הוא סימן טומאה. והנה הנתק מטמא בשער צהוב ובפשיון, ושער שחור הוא סימן טהרה כי כן כתוב ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא וטהרו הכהן.

ובו שער צהב מקום שער קשה ממקום בשר חלק ומשנצטהב בידוע שהבשר מת ונחלש.

דק אף השער נחלש ונכחש מכמות שהיה.

נתק מקום שער קרוי נתק שע״י כך השער מתנתק.

ובו שער צהב דק. מקום השער קשה מבשר חלק, וכמו שהשער לבן סימן טומאה לבשר חלק, כך השער צהוב סימן טומאה למקום השער, דכיון שנצטהב, ידוע שמת הבשר ונתחלש:

שער צהב. בתורת כהנים: ״צהב״, צהב ולא ירוק וכו׳, אוציא את כל אלו ולא אוציא הלבן, ודין הוא: ומה צהב שאינו סימן טמאה בנגעים סימן טמאה בנתקים, שער לבן שהוא סימן טמאה וכו׳, תלמוד לומר ״צהב״, עד כאן. וקשה, דלמא לגופו אתא שיטמא בנתק הגם שאינו מטמא בשאר נגעים, ולעולם הלבן מטמא בקל וחומר הנזכר, ומה גם שלא עשה התנא קל וחומר ומה צהב וכו׳ עד שלקח בידו שהצהב מטמא בנתק, מעתה הגם שאמר הכתוב צהב בנתק עשה קל וחומר ללבן, אם כן במה סתרו באמרו ״תלמוד לומר״?

ונראה שדרשת התנא היא ממה שאמר הכתוב ״צהב וטמא אתו״, ולא אמר ״וטמאו״ כמו שאמר בשנים ובשלשה מקומות, ואמר ״אותו״ למעט הלבן על זה הדרך – ״אותו״ פרוש הצהב הוא מטמא, וכאלו אמר התנא תלמוד לומר ״צהב וטמא אותו״. וכמו כן תמצא שדרש תנא בתורת כהנים כל ״אותו״ האמורים בפרשיות הקודמות ממה שלא אמר ״וטמאו״. וטעם שלא בא תבת ״אותו״ בדברי התנא, לצד שעדין היה רוצה לדרש תבת ״דק״ שקדמה לה, ולא חש לטעות, כי אין דרך לפנות ימין ושמאל וסמך על המעין. ותמצא שאחר כך דרש התנא מעוט ״וטמא אותו נתק הוא״, ולא דרש בו אלא מעוט ״הוא״ ולא מעוט ״אותו״, שהרי כבר דרשה כדרכנו.

ואם תאמר אם כן נדון קל וחמר לטמא צהב בשאר נגעים על זה הדרך, ומה לבן שאינו מטמא בנתק מטמא בשאר נגעים, צהב שמטמא בנתק מכל שכן שיטמא בשאר נגעים. ואולי כי ממה שהצרך למעט לבן בנתק יגיד שחש שלא לדון בקל וחמר, ומן הנמנע שנעשה קל וחמר עד שנצדיק לומר שאין הצהב מטמא בשאר נגעים. ומעתה אין מקום לדון בהפך, שהרי הכתוב העיד שאין צהב מטמא בשאר נגעים ממה שהצרך למעט לבן בנתק כנזכר, והבן. ועין בפרשת מצרע (ויקרא י״ד:ז) מה שפלפלנו מזה בבריתא דשבע פעמים האמור במצרע.

ופרוש ״צהב״ אמרו בתורת כהנים וזה לשונם: ״צהב״ וגו׳ ולמה הוא דומה, לתבנית הזהב, ופרש רמב״ם (נגעים פ״ו מ״א) שהוא מראה המערב מאדמימות וירקות, עד כאן. וראיתי לראב״ע זכרונו לברכה שפרש וזה לשונו: בלשון ישמעאל קרוב מעין הלבן, עד כאן. נראה שיחשב כי לזה נתכון הכתוב, ואנו מבני גלות ישמעאל ואותו גון שקורין אותו בלשון ישמעאל כן הוא לבן דהוי קצת, וכפי זה הוא בהפך מפרוש התנאים. ובמחילה מכבודו, אם באנו לחלק על רבותינו זכרונם לברכה ולפרש מלות התורה בלשון ישמעאל היינו עושים תורת שקר, וכי כעורה זו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה בלשון הזהב, ובפרושים כאלו נתן הרב יד לחכמי הדורות לזלזל בכבודו, וכל כמין פרוש זה ישתקעו הדברים ולא יאמרו.

והנה מראהו עמק. אם הוא לבן בשחור אבל אם הוא שחור בלבן אין בו תנאי זה. ויבואר בפסוק ל״ז. ואפילו לבן בשחור תניא בת״כ פ׳ ה׳ מנין לרבות את השוה לגבוה ת״ל והנה אין מראהו עמוק וגו׳. ולשון השוה לגבוה אשיגרת לישן הוא מהא דלעיל גבי שאת בפ״ז. והתם עיקר מראהו גבוה מש״ה תני כאן ג״כ הכי אבל הכונה מנין לרבות את השוה לעמוק. ולא כמו נגעי בשר. והא דכתיב והנה מראהו עמוק וגו׳ מוקשה מאד. והראב״ד שם והר״ש במס׳ נגעים פ״ג חתרו ליישב זה המקרא על פשוטו וכתבו דלשון המקרא והנה מראהו עמק מן העור קאי על קרחת דבפ׳ הסמוכה ומיירי זה המקרא בשני אופני נגעי הראש או בקרחת ומראה בהרת וע״ז קאי ומראהו עמק מן העור. או ובו שער צהב דק היינו נתק. ומפרש הכתוב תחלה דיני נתק ואח״כ מפרש דיני קרחת. ולא אסמכי׳ לכאן אלא ללמד דנתקי אדם טהור כמו מראה עור בשר שהוא ודאי בידי שמים וכדתניא בת״כ והובא ברמב״ם פ״ח ה״א. ה״נ טומאת נתק. וסיים הראב״ד דכל שנזכר בפ׳ זו והנה אין מראהו עמוק מה״ע בנתק לא שמראה עמוק סימן טומאה בנתק. אלא לומר לך שאם הוא עמוק היינו שהוא בקרחת שדיניו הוא כמראה עור בשר בסימן עמקות. דינים אחרים יש לו. ובאמת קשה מאד לפרש לפי הפשט שאין מקום לפרש מקרא ל״א והנה אין מראהו וגו׳ אע״ג שאין מראהו עמוק טעון הסגר שמא ישתנה ויהא עמוק. כמש״כ בפסוק ד׳ גבי בהרת. דבשלמא שם כתיב בפסוק ו׳ גבי גמר עומד בשני שבועות והנה כהה הנגע. ופירשנו שהוא נעשה שאת. מכ״מ אינו טעון הסגר מחדש ולא כתיב עוד ואין מראהו עמוק מה״ע. והיינו שעיקר הרבותא דאע״ג שהיא כהה ושוב לא שייך בו עמקות. מכש״כ אם היא אותה בהרת ואפילו היא עמוק יש בה דין עומד וטהור. משא״כ כאן כתיב בפסוק ל״ד גבי עומד שני שבועות ומראהו איננו עמוק מה״ע. ודאי ק׳ הא אפילו עומד ועמוק טהור. ואין לומר דבאמת אם עמוק אפילו עומד טמא שהרי במקרא זה שאנו עומדי׳ בו מבואר דעמק אינו טמא אלא אם יש בו שער צהב. וממילא עומד בשני שבועות טהור. שהרי לא כתיב בעומד ועמוק שהוא טמא. וא״כ אינו מובן למאי כתיב גבי עומד ומראהו איננו עמוק. ועדיין היה מקום לפרש דה״ק אפילו אין מראהו עמוק מה״ע וס״ד שהוא נגע חדש ובעינן הסגר מחדש. אבל ג״ז א״א לפרש הכי שהרי במקרא ל״א כתיב והנה אין מראהו עמוק מה״ע. וע״ז קאי פסוק ל״ד גבי עומד בש״ש והנה אין מראהו עמוק מה״ע. הרי אינו נגע מחדש וא״כ מאי ארי׳ אין מראהו עמוק. וצ״ל כפי׳ רבותינו ז״ל דכ״ז אינו אלא לבאר שאינו מראה עור בשר שדינו במראה עמק. ואשמעינן שאם בסוף שני שבועות נעשה שם קרחת ומראה צרעת עור בשר בעי הסגר מחדש שהוא נגע אחר ממש:

ס מדכתיב וראה הכהן את נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נגע שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך אף נתק שער צהוב שבו אינו מטמא אלא הפוך וכאלו כתיב ושער בנגע הפך צהוב:

ע דאם לא כן למה שינה שם נגע טמא זה כאן משמו של נגע הטמא דלעיל דכתיב נגע צרעת היא. רא"ם: