ויקרא א, ב

אדם כי יקריב מכם. כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין:

אדם. למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:

הבהמה. יכול אף חיה בכלל, תלמוד לומר בקר וצאן:

מן הבהמה. ולא כלה, להוציא את הרובע ואת הנרבע:

מן הבקר. להוציא את הנעבד:

מן הצאן. להוציא את המקצה:

ומן הצאן. להוציא את הנוגח שהמית כשהוא אומר למטה מן הענין (פסוק ג) מן הבקר, שאין תלמוד לומר, להוציא את הטרפה:

תקריבו. מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות:

קרבנכם. מלמד שהיא באה נדבת צבור, היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֱנַשׁ אֲרֵי יְקָרֵב מִנְכוֹן קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ מִן בְּעִירָא מִן תּוֹרֵי וּמִן עָנָא תְּקָרְבוּן יָת קוּרְבַּנְכוֹן

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֵינַשׁ דִי יִקְרַב מִנְכוֹן וְלָא מִן מוּמְרַיָא פַּלְחֵי אֱלִילְיָא קָרְבָּנָא קֳדָם יְיָ מִן בְּעִירָא דַכְיָא מִן תּוֹרֵי וּמִן עָנָא וְלָא מִן חַיְתָא תְקַרְבוּן יַת קָרְבָּנֵיכוֹן

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה שיעור הכתוב הזה אדם מכם כי יקריב מן הבהמה קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן תקריבו והענין בעבור שיצוה אחרי כן בקרבן העוף ובקרבן המנחה אמר כאן כשיקריב אדם קרבן בהמה יקריב מאלה השנים ולא חיה ולא שאר בהמות והנה זה לאו הבא מכלל עשה במקריב חיה כמו שאמרו בזבחים פרק שלישי (לד) המעלה אברי חיה ר' יוחנן אומר עובר בעשה:

תקריבו מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות קרבנכם מלמד שהיא באה נדבת צבור היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות לשון רש"י (רש"י על ויקרא א׳:ב׳) פירש הרב כן לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה עולת השותפין היא מה בין שנים המשתתפין בקרבן ובין עשרה ואלף שנשתתפו בו אבל קיץ המזבח הבאה מן המותרות לב ב"ד מתנה עליהן ולפיכך היא עולת צבור והנה לדעתו כל עולה שיביאו רבים חוץ מן המותרות דינה כדין עולת השותפין וטעונה סמיכה בכלם ונסכים קרבים משלהם ואולי לדעתו עולת העוף שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור וכן השלמים שאמרו בהם שהשותפין מביאין אותם נדבה ואין הצבור מביאים אותם נדבה (תורת כהנים פרק טז ה) בכלן יכולין הרבים להתנדב להם בתחלה דעולת השותפין היא נקראת ושלמי שותפין הם נקראין ולא מעטו אלא שלא יביאו אותן מן הקופות ואפשר שנאמר שאם רצו צבור להפריש בתחלה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין שתהיה נדבת צבור בעולת בהמה ואין בה סמיכה שנתרבה מן הכתוב הזה וכל זמן שיתנדבו בו רוב ישראל היא נדבת צבור ואינה בעולת העוף ולא בשלמים ומעוטן נדונין כיחידים והוא העיקר:

מכם. מאוחר וכן הוא אדם מכם כי יקריב קרבן וכמוהו רבים או יהי׳ מכם מממונכם או יהיה מכם רמז להוציא את הגזל כי כן כתוב שונא גזל בעול׳:

מן הבהמה. יהיה הקרבן כלל ואחר כן מן הבקר ומן הצאן שהם מין כבש ועז פרט גם מלת קרבנכם כלל:

כי יקריב - כשיתנדב קרבן שאינו חובה, בשביל חטא.

אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה על דרך ונשלמה פרים שפתינו וכאמרו זבחי אלהים רוח נשברה, כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת, וכבר אמרו ז"ל מכם ולא כלכם, להוציא את המומר:

מן הבהמה. אם יקריב בהמה לא יהיה רק ממין בקר או צאן ולא שום מין חיה, אף על פי שהיא בכלל בהמה, כאמרו זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי וגו'. והמכוון באלה הפרשיות הוא לפרש מיני מביאי הקרבן ומיני הנקרבים ומיני הקרבנות וסבות ההקרבה. ופירש שקרבנות נדבה מקבלים אותם מכל אדם אפילו מן הגוים, כמו שביאר אחר כך באמרו ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם, והנה משמודים גרועים מן הגוים, בפרט משמודים לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא. ופירש שמיני הנקרבים הם בקר וצאן בבהמה, ותורים ובני יונה בעופות, וסולת ושמן ולבונה. ופירש שמיני הקרבן מהם עולה שלמים ומנחה, הבאים לפעמים נדבה, ומהם חטאת ואשם שאינם באים אלא חובה. ומזה התבאר ענין קין באמרו ואל קין ואל מנחתו לא שעה כי היה הוא מכת המינים שאין מקבלים מהם קרבן, כמו שהוכיח סופו על תחלתו, ושהיתה מנחתו ממין בלתי ראוי להקרבה. וכן בנח באמרו וירח ה' את ריח הניחוח אמר שקבל אותו החלק מקרבנותיו שהיה ראוי לריח ניחוח, בהיותו מן המין הראוי להקרבה, אבל לא קבל כל קרבנו שהיה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור. ויובן גם כן מה שרצה באמרו זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי ובאמרו למה לי רב זבחיכם וכאלה רבים בספרי הקדש. כי אמנם ראוי שיהיה המביא הקרבן אדם כשר להביא, בוחר במין הראוי לקרבן, הנאות להשיג התכלית אשר בסבתו בא להקריב, ויסמוך את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עונו על ראש הקרבן, כענין בשעיר המשתלח, ובזה יוציא לאיזה פעל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו ונרצה לו לכפר עליו. ובהיות מיני החטא קצתם במחשבת הלב בלבד וקצתם גם במעשה הנה לכפרת הרהור הלב יאות אותו החלק אשר יעלה בלהב המזבח, והם העולה ואימורי הקרבנות ואזכרת המנחות. ולכפרת המעשה יאותו חלקי הקרבן הנתן לכהנים, וזה שתמורת איברי החוטא שהתעסקו בפעולת הרע ינתן חלק איברי הקרבן לעובדי האל המתעסקים בעבודתו, כאמרו ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם וכן אמרו ז"ל שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ובהיות הפועל הרע הראוי להתכפר בקרבן קצתו עם כובד עון כמו חייבי כריתות וקצתו קל מזה אבל עם איזה חלול בקדש, הנה לחלק הראשון יאות החטאת, לחטא את הנפש שנטמאה בחיוב כרת כאמרו ונכרתה הנפש ההיא, ולחלק הב' יאות האשם להעביר חלול אשר אשם לו, וזה בהכנעת הקרבן עם התשובה, ותורה אחת להם. אמנם קרבן השלמים הוא כמשתף הבעלים עם משרתי האל לעבדו שכם אחד. ובהיות החוטאים על מדרגות מתחלפות, מהם מוכנים להכשל בחטא ומהם רחוקים מזה ויקרה בהם על המעט, היה הדיבור בהם על אופנים מתחלפים וקרבנותיהם מתחלפין, ולכן על הכהן המשיח, מפני שהוא רחוק שיכשל בחטא, אמר:

מן הבהמה. בתורת כהנים מסיק למדנו ענותנותו של הקב"ה שלא הטריח בניו להביא חיות מן היערות אלא בהמות המצויות להם:

דבר אל בני ישראל. צוהו שיודיעם ענין קרבן העולה בכלל. ואמרת אליהם. בפרט, שיודיעם פרטי הפעולות שבקרבן העולה, והוא שיהא מפשיט ומנתח, וענין השחיטה שתהיה בצפון ולא בשאר הרוחות, וכן שיודיעם מי השוחט, והעצים שהם כשרים לקרבן, וזה באור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, בכל מקומות שבתורה הדבור על כלל המצוה והאמירה על פרטיה, וכן (במדבר טו) דבר אל בני ישראל שבמצות ציצית, שיודיעם תחלה מצות ציצית בכלל, ואמרת אליהם בפרט, והפרט הוא מה שבא בקבלה, שמשמונת חוטין בכל כנף שהם ל"ב על ארבעה רבעיו לכונה ידועה, וחמשה קשרים גם כן, כל זה נכלל במה שאמר ואמרת אליהם כי פרטי המצות לא יתבארו מהכתובים כלל.

אדם כי יקריב מכם. מתוך הלשון הזה נראה כי אפשר להקריב קרבן מן האדם לפי שהיה לו לומר אדם מכם כי יקריב קרבן, אבל הכתוב הוא מונעו ואוסרו, ובאורו, אדם כשירצה להקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו, לא מן האדם, וזהו מאמר הנביא (ירמיהו י״ט:ה׳) אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. ומפני זה התחילה פרשת הקרבנות במלת אדם, לומר כי אדם יהיה המקריב ולא הקרבן. והמדקדקים אמרו כי משפט הכתוב הזה, אדם מכם כי יקריב. וכמוהו (ישעיהו כ״ו:י״א) אף אש צריך תאכלם, משפטו, אף צריך אש תאכלם, וכן (הושע ח׳:ב׳) לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל, משפטו לי יזעקו ישראל אלהי ידענוך, וכן (שמות כב) אשר יאמר כי הוא זה, משפטו, כי זה הוא, ורבים כן על דרך קדימה ואחור.

ובמדרש אדם כי יקריב מכם, למה נאמר אדם, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל, וכן הוא אומר (ישעיהו ס״א:ח׳) שונא גזל בעולה.

קרבן לה'. כל מקום שנאמר קרבן לה' אומר ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות. לא אמר הכתוב לה' קרבן אלא קרבן לה', ומזה דרשו רז"ל מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' מנחה, לה' שלמים, אלא עולה לה', מנחה לה', שלמים לה', ת"ל קרבן לה', והרי הדברים ק"ו ומה אם מי שהוא עתיד להקריב אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן, על אחת כמה וכמה המזכיר שם שמים לבטלה.

מן הבהמה. ולא מן החיה, הכשיר הכתוב לצורך קרבן הבהמות שהן נרדפות ופסל החיות שהן רודפות. ומזה דרשו רז"ל הוי מן העלובין ולא מן העולבין מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שהרי אין לך נרדפים בעופות כתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח, וא"כ בין בבהמות בין בעופות לא הכשירה תורה למזבח אלא הנרדפין, וזהו שאמרו הוי מן העלובין ולא מן העולבין, מן הנרדפין ולא מן הרודפין, הוכיחו אותו רז"ל מן הפסוק שאמר (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וענין הכתוב כי קרא הכתוב העלובים אוהביו והמשילם כשמש, לפי שהשמש היה עלוב כשקטרגה הלבנה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, וכשם שהמשיל עלבונם לעלבון השמש כן המשיל שכרם וזכות אור נפשם לזכות אור השמש, כצאת השמש בגבורתו.

עוד יש לפרש שהכשיר הכתוב הבהמות אצל המזבח כדי להורות על מדת התמימות ובה ראוי שיתנהג האדם, כי מין הבהמות תם, ומשכנם בישוב, ובהם בחר יעקב אבינו שאמרה לו אמו (בראשית כ״ז:ט׳) לך נא אל הצאן, והוא היה בוחר במדת השלום ונקרא איש תם שתרגומו גבר שלים, והתורה שנתנה לזרעו כולה שלום שנאמר (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכן ישראל נקראו שולמית שנאמר (שיר השירים ז׳:א׳) שובי שובי השולמית, לפי שהם אומה ששלום העולמים דר בתוכה, לפיכך בחר הקב"ה המין הזה לקרבן כי הקרבנות הם שלום בעולם. ופסל את החיות, כי עשו הרשע המרוחק ממזרח השמש בגבורתו היה איש שעיר איש מדברי, כענין שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ז) יודע ציד איש שדה, ובחר המין ההוא של חיות אשר משכנם במדבר מקום החרבן והשממון, והנה זה בהפך מדת השלום, ומטעם זה תרחיק התורה הגזית מהמזבח, מפני הברזל שהוא החרב המחריב העולם, והוא ירושה לעשו וזה שכתוב (שמות כ׳:כ״ב) כי חרבך הנפת עליה ותחללה, ומפני שהמזבח מאריך הימים והחרב מקצר אותם דרשו רז"ל בזה אינו דין שיונף המקצר על המאריך. ודרשו רז"ל מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, מן הבהמה למעוטי רובע ונרבע, מן הבקר למעוטי נעבד, מן הצאן למעוטי מוקצה, וי"ו יתירה למעט הנוגח שהמית.

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם.

אדם לרבות גרים, שהם מקבלים ברית כישראל ולרבות אפי׳ א״י ואע״ג דאדם משמע כאן ישראל מיהו מדכתיב אבתריה מכם דמשמע מכם ולא מאומות אחרות והוי מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות א״י. וכן אמרינן בעלמא איש איש לרבות א״י שנודרים נדרים ונדבות כישראל.

כי יקריב לאחר שהוקם המשכן פי׳ לך איך ישרתוהו עבדיו בביתו.

מכם ולא כולכם להוציא את האפיקורסים שאינם מקבלים ברית כישראל.

מכם בכם חלקתי ולא באומות. דאפילו א״י רשע גמור מקבלים ממנו קרבן כדי לקרבו תחת כנפי השכינה. אדם כי יקריב סרסהו אדם מכם כי יקריב.

כי יקריב כי יקדיש.

קרבן לה' - כלל, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן - פרט, תקריבו את קרבנכם - חזר וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט להוציא חיה דאינה נקרבת לפי שלא היתה בכלל ברכה במעשה בראשית מפני הנחש שהיה ראוי לקללה והמביאה עובר. ד״א למדנו מכאן ענותנותו של הקב״ה, שלא הטריח בניו אלא בדבר המצוי בידם וזשה״כ עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך וגו'. ד״א מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ולא מן האדם ולפי שהכנענים שורפים את בניהם ובנותיהם לגבוה, נאמר פסוק זה.

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. בת"כ מסיק למדנו ענותנותו של הקב"ה שלא הטריח בניו להביא החיות מן היערות אלא מן הבהמות המצויות להם. מן הבקר ומן הצאן. דרז"ל מן הבקר להוציא את הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה. וא"ת כיון שאסר אפי' המוקצה פי' בהקצאה בעלמא למה צריך מן הבקר להוציא את הנעבד כיון שנעבד פשיטא דהוא אסור. וי"ל דבפ' כל האסורין מפרש שאין מוקצה בלי מעשה וה"ט דאמרי' בפ' נגמר הדין ע"ז לא מסתרא בהזמנא בעלמא שאין הקדש לע"ז:

אדם כי יקריב מכם. אפילו גוים, כדאמר: איש איש, לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, מכם ולא כלכם להוציא: זבח רשעים תועבה, בכם חלקתי ולא באומות דאפילו הגוי רשע גמור, מקבלין הימנו קרבן, כדי לקרבו תחת כנפי השכינה. קרבן לה'. שתהא כוונתו לשמים, ורבותינו פירשו: שלא יאמר: לה' חטאת, אלא חטאת לה', שלא יוציא שם שמים לבטלה. מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. בהמה, וחיה בכלל בהמה ואמר מן הבקר ומן הצאן והיה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, לומר, דחיה אינה נקרבת והמביאה עובר. משל לאדם שאמר לעבדו: אל תביא לי אלא חטין, והביא חטין ושעורים, אינו כמוסיף על דברי רבו, אלא כעובר על דברי רבו, כך פירשו רבותינו. ות"כ מפרש: כאן למדנו ענותנותו של הק' שלא הטריח את בניו, אלא בדבר המצוי בידם. (לאחר שהוקם המשכן סדר הק' איך ישרתו אותו עבדיו בביתו וצוה סדר הקרבנות).

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. אם עולה קרבנו מן הבקר בקרבנות יש ספקות. הספק הראשון היה ראוי שכל הקרבנות יהיו מקמח שהוא דבר טהור ונקי אבל שיהיה מבשר נראה דבר מזוהם שישחטו בבית המקדש ויפשיטו וינתחו וישרפו הבשר וישפכו הדם על קרנות המזבח וכל זה ח"ו נראה מזוהם וטמא כאלו היה בית המקדש בית המטבחים ח"ו: הספק הב' מדוע העולה זכר ולא נקבה והחטאת נקבה ולא זכר והשלמים אם זכר אם נקבה: הספק הג' ידוע שהעולה באה על הרהור הלב שנא' והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם וחטאת בא על העבירות שעבר בפועל וממנה נשרפת וקצתה אוכל הכהן והשלמים היא דורון וקצתה נשרפת וקצתה אוכל הכהן והבעלים ומן הדין היה שיהיה הפך שהעולה שבא על הרהור הלב ולא חטא בפועל ראוי היה שלא יהיה כולה נשרפת ולא יהיה כל כך חמורה לישרף כולה והחטאת שהיא על החטא בפועל ראוי שתשרף כולה והשלמים שלא ישרף ממנו כלל שאינו על חטא כלל ודי הזאת דמים: הספק הד' כל מביא קרבן צריך שיהיה בוידוי והכנעה ועצבון ויש לנו הקדמה שכל מי שעושה מצוה צריך שיהיה בשמחה שבזה נדע שיש לו שמחה בקנין אותה המצוה כמו שנתבאר במקומו וכתיב תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה שהעונש הוא בעבור שעבדו בלא שמחה. ובענין הספק הראשון מצאתי טעם אחד בכוזר ששאל הכוזר לחבר יש בתורתכם ענין קשה מאד והוא הקרבן דכתיב את קרבני לחמי היאך השם שאינו גוף אתם מיחסים לו מאכל והשיבו שם כתיב לאישי שאינו אלא לאישים השיב מהו ריח ניחוח. ועוד אומרים חכמיכם שעל ידי הקרבן שורה שכינה ביניכם ומפרשים הקרבן לשון קריבות ושאחר שבטלו הקרבנות לא ירדה שכינה זה תמה מה ענין דבר רוחני שיתקרב על ידי דבר גופני או יתרחק בסור הגופני והשיב אמת שבהיות קרבן נעשה בבית המקדש ובארץ הקדושה היתה השכינה יורדת שם אמר המלך עתה הוספת על קושייתי וכי יש מקום בעולם קדוש זה מזה אמר החבר אתה מכריחני להשיב על דבר נסתר יש מצוות שאי איפשר להשיג בשכל אלא בקבלה ואפילו מה שהשגנו הוא מעט אבל אודיעך דעתי שהוא קרוב לשכל ואיני גוזר שאין בו ענין אחר נעלם ממנו ותחלה אשיבך על מה שקשה לך בארץ הקדושה אתה יודע שיש מקומות בישוב ראויים לזריעה וצמיחה זה יותר מזה ויש מקום שיש בו מוצא זהב וכסף ומרגליות ולא במקום אחר ובמקום אחר זהב טוב ממקום אחר וכן בצמחים וכתבו חכמי הטבע שהוא מכח הכוכבים השולטים בארץ שאף שהם גדלים בארץ עיקר הדבר הוא הכוכבים וכמו שכתבו שהזהב מיוחס לשמש וכסף ללבנה ומרגליות לשאר כוכבי לכת ושאר המתכות והמחצבים לשאר הכוכבים ואף שכחות הכוכבים מתפשטות בכל המציאות כחן נראה במקום אחד יותר מאחר שכח הירח נראית במים וכח השמש ביסוד האש ולכן מחמם בקרבו אלינו ומקרר ברחקו וכח הכוכבים הנבוכים באויר והקבועים ביסוד הארץ ואם כן לא יקשה כח האלהות המתפשט בכל העולם שיראה כחו ומעלתו במקום אחד יותר מאחר ועוד שהישוב מתחלק לשבעה חלקים הנקראים איקלימים ובלשוננו נופים והנוף המשובח בשבעה איקלימי' הוא ארץ ישראל וזהו אמרו יפה נוף משוש כל הארץ ולכן אוירה מזוג ופירותיה חשובים מאד והשוכנים בה בריאים וחזקים ומקובל לנו שמשם נוצר אדם הראשון ובו נקברו האבות ובחרו בה בקבורתם ועליו נתקוטטו קין והבל והרגו וגורש משם קין ולזה אמר ויצא קין מלפני ה' וכתיב ומפניך אסתר וביונה כי מלפני ה' הוא בורח לברוח תרשישה מלפני ה' וכתיב עיני ה' אלהיך בה ולזה אמר ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו לפי שישאר המקום ליצחק וכן ענין יעקב עם עשו ומכל זה נראה שזה המקום מקודש ומובחר מכל המקומות יחול השכינה בו ולקושיית הקרבן אקרבנו לשכל אף שבו טעם נכבד ונעלם ממנו ואמשול משל למה הדבר דומה לנשמה הקדושה הטהור' בגוף האדם העפרי והעכורי שהוא קשה לשכל איך מתחברת הנשמה שהיא רוחנית עם הגוף שהוא מהיסודות והוקשה זה לחכמי היונים ואמר גדול שבהם איני יודע ענין התחברות הגוף עם הנשמה שהם שני הפכים רוחני וגשמי והיאך מתקשרים ואין ספק שביניהם שייכות ודבר המשתתפם שאל"כ לא יוכלו להתחבר אבל איני יודע הסבה ע"כ ראה כמה הפליג לדבר ואם לא קיבל תורה והוא שלדעת חכמי התורה יש בצורת אדם ובציור אבריו ענין נכבד מאד ולזה אמר בצלם אלהים עשה את האדם ואמר הוא עשך ויכוננך. וארז"ל שנמנה השם ובית דינו על כל אבר ואבר וזהו אמרם חביב אדם שנברא בצלם ולא בחנם נקרא אדם ואתם קרויים אדם וביחזקאל כמראה אדם עליו מלמעלה והוא ענין נעלה ונעלם וזהו סוד נשיאות כפים וזהו שהנשמה העליונה מתאוה לשבת בגוף בדעתה המשכן הנכבד ההוא ובהסתלקה ממנו דואבת שנאמר ונפשו עליו תאבל ובכאן תלוי סוד תחיית המתים וסוד עולם הבא שהצדיקים עומדים בגוף ונפש ונהנין מזיו השכינה ובזה מתורצת קושיית הרמב"ם איך יהיו הכלים באדם לבטלה פה ועינים ולכן פי' שהנשמות לבד תעמודנה ואלו לא היו אלו האברים אלא הפה לאכול והידים למלאכה היתה הקושיא חזקה אבל בציורם ענין נכבד לך להרמב"ם בשער הגמול ולכן מתאוה לשוב לאותן הציורים. וידוע לחכמי ישראל מעלת הנשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים ואף שחכמי האומות מעלים אותה מאד ואמרו שהיא אצולה מהמלאכים חכמי ישראל מעלים אותה ביותר שהיא אצולה למעלה מהם מצרור החיים ואם הנשמה הזו מתאוה לגוף ואינה מתחברת בו אלא במאכל ומשתה והגוף אוכל והיא מתקיימת ומתחברת ובהסתלק המאכל תסתלק היא אף שהיא אינה אוכלת ושותה השם היודע חיבורם יודע היאך מתקיימת ע"י מאכל ומשקה כן נוכל להבין מהקרבנות שהשכינה היא נשמתן של ישראל וישראל הם גוף וכלם ערבים זה לזה ומתחברים חיבור אחד כאיברי הגוף ולזה נקרא עם אחד וגוף אחד מחובר מפרטים ונקרא אוכלוסא ששים רבוא ברוך חכם הרזים היודע עניינם ולכן לא יצאו ממצרים עד שהיו אוכלוסא שהיו ראויים לקבל התורה שיהיו שם כל הדעות וכל הפרצופים וכמו שהנשמה מתקרבת לגוף על ידי מאכל והיא אינה אוכלת כן השכינה אינה מתקרבת לישראל אלא על ידי הקרבן עם קדושת הארץ והמזבח והכהנים ולכן קרא הכתוב לקרבן לחמי ריח ניחוחי ואמר שלמה ע"ה רעיתי ואז"ל פרנסתי כביכול כאלו הם מפרנסים אותי ואין לנו לשאול היאך ודי לנו בשנראה בעין תועלת הקרבן המשל כרופא היודע טעם כל סם וסם והיאך עושה פעולתו והחולה אינו יודע אבל רואה הפעולה שהיא טובה ואין לו למנוע מלאכול הסם ההוא עד שידע טעמו. וכמשל ן' עזרא מן הנער שאם לא יאכל לחם עד שידע היאך נזרע ונקצר ימות קודם אבל כשיגדל יחקור וידע כך אנו הזוכים ואע"פ שלא נשיג אבל מובטחין אנו בע"ה שיגיעו ימים שנדע אמיתת העניינים ולהן אנו מצפין והובטחנו בזה ע"י נביאנו כולם שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם והולכתי עורים בדרך לא ידעו והשיב המלך יצא מזה המשל שאתם עתה שאין לכם קרבן כגוף בלי נשמה אמר החבר אמת ואין אנו אפילו כגולם אלא נתחים וכעצמות היבשות שראה יחזקאל אבל אלו הנתחים היבשים טובים מהגלמים דשאר האומות עע"ז שנראים כחיים כצלמים מכסף וזהב שאין רוח בהם אלא המראה וחשיבות הזהב שאין לו קיום על דרך האמת והמשל שקרה לחכם ותלמידיו שהיו הולכים בדרך ומצאו צלם מזהב ועצם אחד יבש מאדם חכם שהכיר ערכו לקח התלמיד הצלם ולקח החכם העצם היבש ונשקו ועטפו בבגד חשוב וקברו אמר לו התלמיד היאך הנחת הזהב ולקחת עצם יבש אמר לו החכם העצם הזה ראוי לכבדו ולגנזו שהיה נכבד וחכם וזה הצלם אינו ממין שום מעלה בעולם שאינו אלא הצפוי מכסף או מזהב אבל עצמותו אין בו ממש אלא ע"ז ולא יהיה בו ממשות כלל אבל זה העצם ממין החיים וחכמה ויחזור למעלתו לפי אמונתינו בתחייה אבל בצלם מעולם לא היה בו רוח ולא יחיה כן הוא המשל בינינו ובין האומות עע"ז אנחנו עצם היבש בלי רוח מרוב הגליות והצרות ואומות עע"ז הם צלם מחופים זהב וכסף אבל אתה מודה שממנו היו האבות הקדושים והכהנים שמעבודתם יורדת אש מן השמים ואנו כעצם יבש יש לנו תקוה שנשוב לקדמותינו ולזוהר מעלה וקדושה וכמו שהבטיחנו תורה ונביאים. ונתרצה המלך בדברו ע"כ. ונראה לי שזהו מה שאמרו במסכת יומא אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט שבהיות שם שתי אשות מעורבות יורה שיש קשור לישראל עם הקב"ה וקרובים לו הרי לך קצת טעם לקרבנות שאחר שראינו הפועל הטוב הנמשך מהם ידענו שהקרבנות דבר גדול ונעלה אע"פ שאין אנו יודעים טעם לגמרי איך נמשכה ירידת השכינה מן הקרבנות כמו שהמאכל והמשקה החומרי הם מחברים הגוף החמרי הטמא עם הנשמה הטהורה והקדושה ובסור המאכל והמשקה ממנו נפרדה הנשמה מן הגוף. הרי טעם אחד לקרבנות: הטעם השני כתב הרמב"ם בטעם הקרבנות כי באו בתוכה כדי לעקור ע"ז מן העולם לפי שהיה מנהג הקדמונים מהאומות שהם עובדי ע"ז שהיו בונים היכלות ומקריבים קרבנות לכחות העליונים והיתה מחשבתם כי יתעלה ויתגבר מזלם בכך וימשיכו בזה כח ההצלחה ותוספת כבוד שכן מצינו המצריים והכשדים היו עובדים לצורת הצאן לפי שהיו יודעים כחו הגדול למעלה שממנו העולם מתברך במין הצאן שהוא גדול הריוח ורב התועלת בגיזה ובולדות ובחלב ולכבוד כחו ויסודו אשר למעלה שהוא מזל טלה לא היו אוכלין אותו כלל וגם לא היו משתמשין בו להיות אנשי מצרים רועי צאן כיתר האומות שנאמר כי תועבת מצרים כל רועי צאן וכן הכשדי' היו עובדים לצורת בקר לפי שהבקר סבת החרישה שהוא קיום העולם כענין שכתוב ורב תבואות בכח שור ולפי שהיו יודעים בחכמת כח הבקר ויסודו למעלה והוא מזל שור לכך היו נוהגין איסור בשחיטת הבקר ולא היו אוכלין אותו לכבוד כחו שממנו העולם מתברך במין הבקר ועוד היום אנשי הודו נזהרים שלא ישחטו בקר ועל כן תצוה התורה לשחוט המינים האלה להקב"ה וזהו שאמר מן הבקר ומן הצאן כדי שיתפרסם שהדבר שהיו הם חושבים שהוא עבירה הוא הכפרה כי בהקריבם אותם להקב"ה בו יתכפרו העונוות שהרי אמונות רעות שהן חליי הנפש לא יתרפאו כי אם בהפכן כשם שחולי הגוף אינו מתרפא כי אם בהפכו וכל כוונת התורה אינה כי אם לעקור זכר ע"ז מן העולם ולשרש אותה משרשיה ולברוח ממנהג עובדיה ושלא לעשות כמעשיהם אפילו לשמים ועל כן היו הקרבנות אשה ריח ניחוח לה' כי כאשר יסכימו הכל להקריב להקב"ה ולעבדו שכם אחד לבדו ולא לע"ז אז יתייחד בזה שם שמים כי אין יחוד במקום ע"ז ומן הטעם הזה הם רצונו יתברך ע"כ: והקשו עליו איך איפשר שירפאו שבר גדול בעשותם שלחן ה' מגואל אם אינו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשים והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח ונח בצאתו מן התיבה עם שלשה בניו אין בעולם מצריים או כשדים הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו וירח ה' את ריח הניחוח וממנו אמר אל לבו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח ואין דעתו עתה לשלול אמונות רעות ולא נצטוה בכך אבל עשה קרבן לקרבה אל האלהים ולשון הקרבנות את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי וחלילה שלא יהיה בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים עד כאן. ונראה לתרץ כל אלו הקושיות שאין כוונת הרמב"ם בכל דבריו לומר שאין כוונת הקרבנות אלא זה אבל כוונתו לומר שציוה הקרבנות לזה הטעם כפי הכוונה השנית אבל הוא מודה שגם יש בהם כוונה אחרת יותר עצמית ולא השיג אותה שזה מכלל החקים שלא ידענו הטעם העיקרי בהם. ונראה על סברת הרמב"ם שמה שעבדו מצריים לטלה לפי שלחם לא תחסר בה שנילוס עולה ומשקה ומה שחסר מהם היה המקנה שלא היה להם כל כך כמו לחם לזה עבדו לטלה לבקשת מקנה והכשדים חסרים משניהם ועיקר היה לחם לכן עבדו לשור שצריך לחרישה. הרי בכאן שתי טעמים לקרבנות: הטעם השלישי שהקב"ה רוצה שהאדם שבשבילו נברא העולם יהיה שכלי כמלאך והיה כי יחטא ואשם מצד היצר הרע הנטוע בו ראוי לו שיתנחם ויכיר בפחיתות עצמו ורוממות השי"ת אשר חטא לו ומפני שכל פעולות האדם נכללות בשלשה דברים מעשה דיבור מחשבה על כן תחייב התורה להביא קרבן על חטאו ושיסמוך את ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדיבור ושישרוף כלי העצה והמחשבה שהסכימו בחטא והם הקרב והכליות כדי שיתכפר בשלשה דברים אלו ויזרוק דמו על גבי המזבח במקום דם עצמו וכשיעשה כל זה יחשוב בלבו שחייב מיתה בחטאו וראוי ליענש בארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק שכשהוא לוקח הבהמה ומשליכה ודוחף אותה לארץ הרי זה כסקילה וכאלו מודה שהוא חייב סקילה וכשתוקף בצוארה לשוחטה הרי זה חנק וכששוחטה הרי זה הרג וכששורפה כאלו מודה שהוא חייב שריפה ודומה לזה דרז"ל באברהם מהו ויעלהו לעולה תחת בנו מהו תחת בנו אלא על כל עבודה שהיה עושה באיל היה מתפלל יהי רצון מלפניך שתהא עבודה זו עשויה כאלו היא בבני כאלו הוא שחוט כאלו דמו זרוק כאלו הוא נשרף ונעשה דשן וכיון שהחוטא ראוי שיהיה דמו נשפך כדם הקרבן ושיהיה גופו נשרף כגוף הקרבן והקב"ה לוקח קרבנו תמורתו וכפרו זה חסד גמור שגמלהו השם כרחמיו וכרוב חסדיו לקחת נפש הבהמה תחת נפשו ושיתכפר בו: הטעם הרביעי שישמור האדם ויזהר מן השגיאות שיראה שיענש בממונו כשחטא בשוגג שהשוגג נקרא חוטא שהאדם מועד לעולם: הטעם החמישי בקרבנות שיתן האדם אל לבו שחומרו שהוא כחומר שאר בעלי חיים יאבד ויכלה ככלו' העולה על המזבח והוא הדבר שבו נשתתף האדם עם הבעלי חיים. ובזה יתעורר שיזבח יצרו ויכניע תאותו בחוש המשוש כי חרפה הוא לנו וישפילנו ולזה הכליות והחלב אשר עליהם יקטיר המזבחה וזה למעט תאות המשגל שבכליות כח על המשגל וכליות מגזרת נכספה וגם כלתה נפשי וגם ימעט תאותו במאכל ומשתה ולכן היותרת על הכבד יסירנה שהכבד בו תאות המאכל ומלת יותרת ירמוז לזה מצד שתוף המלה ולזה כל חלב יקטיר שהוא מותר ההזנה ובזה יתעורר האדם להניח המותרות שהחלב אמרו חכמי הרפואה שהאוכלו לא יזון ממנו לשיתהפכו לגוף הנזון לשיהיו חלק אבר: הטעם הששי בקרבנות מצורף לאלו הטעמים שימשך תועלת מהם להחיות הכהנים מורי התורה שראוי ליקח דרך להחיותם ושיפרנסום המון העם ושיכופרו הבעלים באכילת הכהנים למען יוכלו הכהנים להניח העסקים העולמים וטרדות גשמיות בבקשת טרפם ויהיה להם פנאי להתעסק ברוחני: הטעם השביעי בקרבנות שכל חוטא הוא מצד רוח הטומאה שהוא מתלבש בו וכאשר יראה שיתכפר לו צריך שיכלה ויבריח ממנו אותו רוח הטומאה ועם זה יהיה נטהר ומכופר מעונו בהקרבת כל אחד מהקרבנות ובפרט עז או שעיר שהם מחלק רוח הטומאה ואש המזבח תשרוף ותכלה הכל יחד שהחוטא שרף עצמו באשו של יצר הרע ותבא אש המזבח ותכלה אותו לגמרי: הטעם השמיני נראה לי שבאו הקרבנות לשנעבוד לשם יתברך בהם ולא נעבוד לע"ז ולפי שהעבודות זרות שלשה האחד מלאכים השני כוכבים השלישי שדים וכמו שכתב הרמב"ן בפירוש לא יהיה לך אלהים אחרים. לכן נראה לי שהעולה כנגד המלאכים והשלמים כנגד המערכות והחטאת כנגד השדים. העולה כנגד המלאכים שהעולה באה על המחשבה והמלאכים פעולתם במחשבה וציור והשלמים כנגד המערכות לפי שהשמים עושים שלום בין היסודות ועושים הרכבות בתנועתם וזהו אומרו עושה שלום במרומיו והחטאת כנגד השדים לפי שהשדים הם מזיקין ומלאים עוונות וחטאות והוא שטן והוא יצר הרע וזהו שאמרו שמים אש ומים ואי איפשר שהנה השמים יסוד חמישי הוא אלא הכוונה שמשימים שלום בין היסודות שהם הפכים. ונראה שלכן יש שלשה מינים שאין קרבן אלא מהם שור או כשב או עז שור כנגד מלאך לפי שהוא הגדול שבין ג' מינים כבש כנגד הגלגל לפי שאלהי מצרים טלה שהוא התחלת הגלגל עז כנגד שדים ששמם שעירים שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ושעירים ירקדו שמה. ונראה שלזה גם כן תורים ובני יונה לפי שהגלגל נחלק לכוכב ולבלתי כוכב והכוכבים הגדולים הם שמש וירח אם כן כבש כנגד הגלגלים ותורים ובני יונה כנגד שמש וירח ולכן אחז"ל תורים גדולים ולא קטנים בני יונה קטנים ולא גדולים מה שאמרו תורים גדולים ולא קטנים כנגד השמש שהוא המאור הגדול בני יונה קטנים ולא גדולים כנגד הירח לפי שהירח הוא המאור הקטון ולפי שגוונה כפי הנראה למראית העין לובן כן היונה לבנה ולזה אמר במה אדע כי אירשנה ויאמר קחה לי עגלה משולשת פירוש שלשה עגלים אחד עולה ואחד חטאת ואחד שלמים וכן איל משולש וכן ועז משולש וכן פירש הרמב"ן שמה וזה לומר שאם לא יעבדו ע"ז יירשוה ובזה הותרו הספק הראשון והספק השני: והיתר הספק השלישי למה העולה כולה כליל ולא החטאת והשלמים הטעם בזה שהוא משל לשני בני אדם שהביאו דורון למלך אחד אוהבו ואחד אויבו הדורון של אוהבו אוכל אותו כולו להורות שקבלו בסבר פנים יפות ודורון אויבו אוכל מעט ממנו להורות שאינו כל כך אויב כמו מקודם לכן והשאר נותן לעבדיו לאכול וכן מי שהרהר העבירה ולא חטא בפועל אוהבו השם יתברך לפי שחזר בו אבל בחטאת שחטא בפועל אוכל קצתו והשאר לכהנים והשלמים שהם להטיל שלום לפיכך כאוהבים שאוכלים הסעודה בחברה על שולחן אחד אוכלים ממנו כולם השי"ת והכהנים והבעלים להורות שהוא אהוב לכולם או נאמר הטעם שהעולה כולה כליל לפי שהרהורי עבירה קשים מעבירה לפי שחטא בנפש והחטאת לפי שחטא בגוף: והיתר הספק הרביעי שמי שמביא קרבן צריך שיהיה בהכנעה ובכיה כמו שעושה השב בתשובה שהרי כל המביא קרבן צריך שיתודה חטאתו הוידוי צריך הכנעה וחרטה וישים לבו שלא ישוב עוד לכסלה שגם השוגג נקרא חוטא שלא נזהר מלחטוא והחטא שנענשו משה ואהרן עליו שוגג היה וגם נדב ואביהוא ומתו על השוגג ועוזא על השל. ויש לנו הקדמה שכל המצות צריך לעשותם בשמחה שבזה נדע שיש לו בקנין אותה המצוה כמו שנתבאר במקומו ולזה אמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ועבדת את אויביך שאין העונש בעבור שלא עבד אלא בעבור שלא עבדו בשמחה וא"כ איך איפשר שיקריב הקרבן בשמחה ובעצבון שהם הפכים: התשובה הלוים משוררים בשעת הקרבת הקרבן לפי שהדברים הרוחניים מקבלים גודל ושמחה בניגון ושיר ולכן אמר הקב"ה החוטא יתודה כשיביא קרבנו שהשב בתשובה צריך הכנעה ולפי שכל מצוה צריך שמחה ינגנו הלוים במקום הבעלים ויהיה נחשב כאלו הבעלים שמחים:

דבר וגו׳ ואמרת. כפל לומר דבר ואמרת, גם שנה לדבר בשני לשונות ולא אמר אמור ואמרת, לצד שצוה ה׳ שני מיני קרבן, אחד הבא לרצון נדר ונדב, ואחד לכפרת חטא כי יחטא אדם, כנגד זה אמר דבר כי גזרת מלך היא עליו חובת חטאת הרשומה בכל פרט ופרט, וכנגד הבא לרצון אמר ואמרת אליהם אין זה אלא לצד רוממות וכבוד ואין חובה בדבר. עוד ירמוז גם על פרט חטאת השגיונות שיש בהם דבור – לבחינת החיוב, ואמירה – שהוא לצד שיתרצה ה׳ לקבל בהמה תחת נפש החוטאת, שמן הראוי היא תמות וה׳ פדה נפש אדם בשה כשבים ושה עזים ולמרבה פר בן בקר.

ואמרו בני ישראל וגו׳, בתורת כהנים אמרו: ״אל בני ישראל״ – למעט גוים מהסמיכה האמורה בסמוך. ״בני״ – ולא בנות. ״ואמרת אליהם״ – לסמיכה האמורה בסוף שהיא סמיכת שלמים. וקשה, אחר שדרשו בסמוך יתור לאמר, ״דבר אל בני ישראל״ צריכה לגופה. ואין לומר כי ממילא מובן מתיבת לאמר כמו שפרש בעל קרבן אהרן, במחילה מכבודו, שהרי אם לא אמר ״דבר אל בני ישראל״ לא הייתי דורש מה שדרשתי ב״לאמר״, ומה מקום לדרוש ״דבר״ וגו׳.

ואולי כון שאין ידוע איזה מהם שהיא לגופה ואיזה מהם שבאה לדרשא, דרשינן לתרוייהו. או אפשר שאינו דורש התנא ״דבר״, אלא ״בני ישראל״, שהיה לו לומר ״דבר אליהם״ ומובן הדבר שעל ישראל הוא אומר, ומאמרו ״בני״ ממעט נשים שהיה לו לומר ״דבר אל בית ישראל״, ומאמרו ״ישראל״ מעט הגוים. וראשון עקר, כי תמצא כי שם בתורת כהנים דורש ״בני ישראל״ לומר, מה בני ישראל מקבלי ברית, ובה מכריח דרשתו שדורש בפסוק ״אדם כי יקריב מכם״, הרי כי דורש דרשות הרבה כל שיהיו נשמעים כאחד, הכי נמי דורש יתור ״לאמר״ כיון שנוכל לומר כי זה הוא המיתר, וחוזר ודורש ״דבר אל״ וגו׳ כיון שנוכל לומר זה הוא המיתר.

אדם כי יקריב וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר תיבת אדם. ורז״ל אמרו (תורת כהנים הכא) לרבות גרים, והקשה הרב בעל קרבן אהרן, למה הצרך לרבות גרים כיון דקיימא לן (מנחות עג:) מקבלין מגויים וכו׳, והעלה שסלקא דעתך למעט אותם כיון שנכנסו בגדר ישראל, ומצינו שמעט הכתוב בישראל דכתיב ״מכם״ ולא כלכם, לזה הצרך לרבות, עד כאן. ודבריו זכרונו לברכה שלא בדקדוק כל עקר, כי אם לא היה רבוי זה שרבה גרים לא הייתי דורש מרבוי ״איש איש״ (ויקרא כב:יח) לרבות הגויים אלא לרבות הגרים, לזה קדם תנא והודיע כי גרים נתרבו מיתור ״אדם״, אם כן ״איש איש״ בא לרבות הגויים, ובזה תלך בדרך ישר במשמעות כל אותה בריתא מבלי צרך דוחקות.

ואין להקשות דלמא ״אדם״ בא למעט הגוים (בבא מציעא קיד.) כאמרו: אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם, ו״איש איש״ לרבות הגרים, כי מאמרו ״דבר אל בני ישראל״ הרי אין הכתוב מדבר אלא בישראל, ומנין יעלה על הדעת לקבל מהגוים שיצרך למעטם, אלא ודאי לא בא אלא לרבות, ואין לנו לרבות אלא גדר אחד מאותם שאינם בני ישראל והם הגרים, ולכשיבא רבוי אחר אז נבין שירבה הגוים. ורבוי של הגרים לכולי עלמא מקבלין כל מין קרבן, אבל רבוי הגוים נחלקו (מנחות עג:) רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא אם דוקא עולות וכו׳.

ובמדרש תנחומא אמרו: למה אמר אדם ולא אמר איש? ירצה לומר כי יחטא האדם כאדם הראשון שהתחיל לחטא יביא קרבן, עד כאן. הנה ממשמעות דברי המדרש משמע כי אדם הראשון שוגג היה, שהרי אין מביאין קרבן אלא על חטא שוגג, וזה מכון למה שפרשתי בפרשת בראשית בפסוק (בראשית ג:יב) ״היא נתנה לי״ וגו׳. וכונת המדרש היא כי בא ה׳ להתנהג עם בני ישראל מה שלא נהג כן עם אדם הראשון, כי אדם הראשון חטא ונקנסה עליו מיתה ולא הועיל לו הבאת קרבן, ולהם יועיל. ואמרו שהתחיל לחטא, נתן הטעם למה לא נהג ה׳ כמו כן עם אדם הראשון, כי אדם התחיל לחטא ולא קדם לו בחינת הרע להכריחו לחטא, מה שאין כן הבאים אחריו כבר קדם להם בחינת החטא בנפשם, וזה לך אות הברית אשר ערל בשרו וצוה ה׳ למול מה שלא היה כן לאדם הראשון.

ולדרך זה השכלתי לישב חקירה אחת אשר שפט לאדם על עון ראשון משפט מות, ולא חש למדתו ברוך הוא דכתיב (איוב לג:כט) ״פעמים שלש עם גבר״, ואדרבא משפט צבור יש לו להעביר לו גם עון שלישי, דכתיב (עמוס ב:א) ״על שלשה פשעי ישראל״ וגו׳. כי יש טעם נכון בדבר, כי ביום ברוא ה׳ האדם החליטו בבחינת הטוב באין פסלת, שהיא בחינת הרע המטה את האדם מדרך הטוב, ובחטאו נמשך בחינת הרע ונעשה סיג לכל נפש איש ישראל בנפשו רוחו ונשמתו, גם בגופו ערל לב וערל בשר. ולזה אם יחטא איש ישראל יעבר לו ה׳ פעמים שלש וגו׳ לצד חלק הרע הדבוק בו רע משננער מבטן אמו והוא יתגבר עליו להחטיאו במזיד, גם יחטיאנו בהסח הדעת, ולזה יועיל לו קרבן על שגיונו, מה שאין כן אדם הראשון הגם שלא חטא אלא בשוגג, משפט צדק הוא לו שלא יעבר לו ה׳ אפלו חטא אחד, גם שיהיה שוגג לא יועיל לו קרבן על שגיונו.

כי יקריב מכם. צריך לדעת למה הצרך לומר מכם. עוד למה אחר לומר ״מכם״ אחר זכרון המפעל ממנו, כי מן הראוי להקדים זכרון הפועל אשר בו ידבר ואחר כך הנפעל ממנו. ורבותינו זכרונם לברכה (חולין ה.) אמרו שבא למעט מומר שבישראל, ודרשו ״מן הבהמה״ להביא מומר, הא כיצד מעט מומר לכל התורה כלה או לעבודה זרה ששקולה ככל התורה, ורבה מומר שאינו לכל התורה. ולדבריהם זכרונם לברכה נראה לישב גם מה שאחר לומר ״מכם״, שאם היה אומר אדם מכם היה נשמע שממעט במקום שמרבה, או מרבה במקום שממעט, ולא כן הוא כונת הכתוב, שהרבוי הוא בגרים, והמעוט הוא בישראל לבד, לזה הבדיל ביניהם בתבת ״כי יקריב״. ונראה עוד לפרש על פי מה שאמרו בחולין (שם ע:) שהביאו בריתא זו שדרשו ״מכם״ להוציא המומר, והביא אחריה בריתא שדרשו ״מעם הארץ״ פרט למומר, רבי שמעון אומר השב מידיעתו, ואמרו שם מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא ביניהו, וקאמר שם חדא בחטאת וחדא בעולה, עד כאן.

ואמרו זכרונם לברכה בתורת כהנים ״כי יקריב״ אינו אלא רשות, והוא מה שדקדק לומר ״כי יקריב״ קודם אמרו ״מכם״, לומר שמה שממעט הוא בדבר הנדר ונדב וכדברי הגמרא (חולין ה.) שמסיק חדא בעולה, דלא תימא כיון שדורון הוא יקובל, קא משמע לן, וחדא בחטאת. ומעוט הצריך בחטאת הנה הוא רשום בכתב אמת באמרו (ויקרא ד:כז) ״מעם הארץ״, ומשנה מעוט זה ממעוט האמור בעולה, כי מעוט האמור בעולה אינו אלא למומר לכל התורה כלה, אבל המעוט האמור בחטאת ימעט אפלו מומר לעברה אחת אם תהיה אותה שמביא קרבן על שגיונה. וכן משמע גם כן מדברי הרמב״ם בפרק ג׳ מהלכות מעשה הקרבנות יעין שם.

ובדרך רמז יכון על זה הדרך: לצד שראו שהקריב ה׳ את משה אליו ויקרא לו מתוך כלם, ועשה יקר וגדלה למשה, לזה אמר אדם כי יקריב כל כך הקרבה לשכינה – אין זה אלא מכם, פרוש, מצד ישראל, כי באמצעותם היא ההשגה. וכמו שכתבנו למעלה שלא היה מדבר ה׳ עמו אלא בשביל ישראל, וצא ולמד שלשים ושמנה שנה שהיו ישראל נזופים נתרחק מעליו הכבוד ולא דבר אתו אלהים.

עוד ירמז לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה׳, ולזה יקרא ״קרבן לה׳״, כי על ידי חטא האדם יפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמים, דכתיב (דברים ד:ד) ״ואתם הדבקים בה׳״, ויהיו נבדלים ומרחקים מהשכינה, והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר ויתאוה לקרב אותם אליו, וצוה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לבו. גם העניש למעלים עין מהדבר, וזה לך האות אשר צוה ה׳ להתחיל ממקדשיו והגדיל שכר המזכה, כמאמר התנא (אבות ה:כא): כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, כי ישמרנו ה׳ משגיונות, והם הדברים הנאמרים כאן.

אדם. דקדק לומר ״אדם״ לשון חשיבות, כאמור בזוהר (תזריע מח): ״כי יקריב״ – ואת מי יקריב? פרש הכתוב ואמר מכם – מן הפחותים שישנם בכם אשר פשעו בה׳ ויאמרו לאל ״סור ממנו״ ונתרחקו מדבקותו יתברך, את זה יקריב. ולזה יקרא קרבן לה׳, כי יקריב נצר מטעיו קדש לשרשו (ישעיהו ס:כא). ואדם כזה אין צריך להביא לא נדר ולא נדבה, גם אין מציאות להביא לו חטאת ולא אשם, על דרך אמרם זכרונם לברכה (אבות פ״ה): כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ואם אין שוגג אין קרבן. ואחר שגמר אומר מעשה קרבן הנכבד והמעלה, אמר מן הבהמה וגו׳ תקריבו את קרבנכם – דבר זה ישנו בכל אדם, כי לא כל ישיגו בחינת רבים השיב מעון.

אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים תקריבו קרבנכם, ומה שפירש"י מלמד שב' מתנדבים עולה בשותפות אינו מספיק לישב המקרא לחברו מראשו לסופו כי לא ידענו היכן הפסיק הענין ונ"ל שרצה להזהיר כל מקריבי קרבן לה' שלא יכשלו בב' דברים אשר בהם נכשלו קין והבל שהיו ראשונים בהקרבת קרבן, כי קין נכשל במה שהביא מן הפחות והגרוע והוא זרע פשתן והחטאים בנפשותם צריכין להביא נפש הבהמה תמורת נפשם ובדוחק התיר הקב"ה לעני להביא מנחה שאין בה נפש ומעלה עליו כאילו הקריב נפשו כמו שפירש"י על פסוק ונפש כי תקריב מנחה (ב א) והבל אע"פ שהביא מבכורות צאנו מ"מ לא טוב עשה שלא נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא נזדרז למצוה זו מעצמו, רק אחר שראה שהקריב קין קרבן אז נתקנא בו והבל הביא גם הוא להשוות עצמו אליו כמבואר למעלה פר' בראשית.

ע"כ אמר אדם כי יקריב מכם לשון יחיד, לומר לך שהמקריב יהיה כאדה"ר בקרבנו שהיה יחידי בעולם, וכשם שמזה הצד היה ניצול מן הגזל שהיה יחידי והיה הכל שלו, כך מזה הצד היה ניצול מן הדבר שנכשל בו הבל כי מצד שהיה יחידי בעולם ודאי נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא מצד שראה אחרים עושין, ועל זה אמר אדם כשיהיה כאדה"ר כי יקריב מכם שתהיה ההקרבה מכם ולא מזולתכם כי מכם ובכם יבא ההתעוררות אל המקריב, זהו קרבן לה' כי ודאי אין כוונתו כ"א לשם ה' לאפוקי מי שאינו נתעורר מעצמו זהו אינו מכם ואינו קרבן לה' אינו מכם, שהרי ההתעוררות בא לו מאחרים ולא מכם ממקריב הקרבן עצמו, ואינו קרבן לה', כי כל מה שהוא קנאת איש מרעהו אינו עושה כי אם להתהדר עצמו בפני הבריות ונמצא שאינו קרבן לשם ה' כ"א לשם הבריות. וזה"ש (שבת כח:) שור שהקריב אדה"ר קרן אחת היה לו במצחו לכך נזדמן לו שור בעל קרן אחת כי היה דומה אל האדם שהיה קרן א' ר"ל שהיה יחידי בעולם ולא גזל משום אדם, ולא נתעורר משום אדם, כ"א מעצמו דהיינו מכם ע"כ עלה קרבנו לרצון נמצא שקרבן לה' הפסיק הענין. ואח"כ אמר מן הבהמה וגו' להוציא זרע פשתן אלא יעשה כהבל שהביא מבכורות צאנו. ומה שאמר תקריבו קרבנכם היינו מחלביהן החלק המובחר שאדם בוחר לעצמו הנקרא קרבנכם אותו תקריב לגבוה ונקט קרבנכם לשון רבים כפירש"י לומר שב' מקריבין בהמה.

וי"א אדם כי יקריב מכם מגופו ממש, ע"י צומות ורוח נשברה זהו קרבן לה' וחלק גבוה לבד, אמנם מה שאתם מקריבים מן הבהמה מן הבקר זהו קרבנכם כי אתם האוכלים מזבחי שלמיכם הכהנים והבעלים, לכך נקט קרבנכם לשון רבים כי אינו חלק אלוה לבד.

אדם כי יקריב. פירש"י בקרבנות נדבה דבר הענין, אדם למה נאמר מה אדם לא הקריב מן הגזל כו' עשה רש"י תחילה פירוש על כי יקריב ואח"כ על מלת אדם, לפי שמתחילה לא קשה אדם למה נאמר שהרי יש לומר שבא למעט האומות שאינן קרוין אדם שאין מקבלין מהם קרבן חובה. אבל עכשיו שנאמר כי יקריב. המורה על שבקרבן נדבה הוא מדבר וארז"ל (נזיר סב.) איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. א"כ אדם למה נאמר, אלא מה אדם לא הקריב מן הגזל. ולשון מן הגזל צריך פירוש כי הל"ל לא הקריב דבר גזול, ונראה שדעת רש"י הוא לפי שאין דרך העולם שילך ויגזול בהמה ויקריב אותה לגבוה, כי אטו בשופטני עסקינן ומי פתי יסיר לעשות עבירה כדי שיעשה בה מצוה כשאין לו הנאה מן העבירה, אמנם זהו בנמצא שיגזול האדם ממון הרבה או יעשה עול בהרבה ממון, וילך ויתן קצת מן אותו ממון הגזול לצדקה או לקרבן במזימות זו אשר חשב, שבזה יהיה לו כופר על המותר שבידו וזהו לשון מן הגזל ולא כולו כדרך שדרשו מן הבהמה (תמורה כח:) ולא כולה.

ומצינו שפר' זו תחילתה, ואמצעיתה, וסופה, אזהרה על הגזל. תחילתה, אדם כי יקריב אמצעיתה, והסיר את מראתו בנוצתה, לפי שהעוף ניזון מן הגזל, וסופה שנאמר והשיב את הגזילה. לפי שהקרבן והגזל הם ב' הפכים כי הקרבן מקרב השכינה והגזל מרחיקה שנאמר (תהלים יב ו) משוד עניים וגו' עתה אקים יאמר ה' וגו'. ועוד שהמקריב בהמתו כאילו הקריב נפשו כי ממונו של אדם כנפשו דמי כי בנפשו יביא לחמו, וכמ"ש (דברים כד ו) כי נפש הוא חובל. וכתיב (משלי כב כג) וקבע את קובעיהם נפש. ומקצת נפש ככולו אבל המקריב בהמה גזולה שלא עמל בה ולא חלה ידו בה איך תהיה תמורה לנפשו.

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. הנה מקום אתי למצוא דברי חפץ וטעם על כל חלוקי הקרבנות הבאים לכפרה כי כהן משוח וסנהדרין קרבנם פר, וקרבן יחיד כשב, או עז, ובעולה ויורד הדל מביא ב' תורים, ובדלי דלות עשירית האיפה סולת, לפי שכל חוטא ורב מרי דומה כאילו היה לו קרנים לנגח בהם או כלפי מעלה, או לצדדין, כי כל העבירות הם או בין אדם למקום ב"ה, או בין אדם לחבירו. וע"י העבירות שבין אדם לחבירו נמשל האדם לאיל בעל קרנים מנגח צפונה ונגבה להזיק לחבירו או באורך ימים שבימין, או בעושר וכבוד שבשמאל, ע"כ הוא מביא איל תמורתו או כשב או עז כמ"ש (בראשית כב יג) והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. ר"ל איל זה אחר מן הראשון כי זה האדם קרני ראם קרניו בהם ינגח עמים. ומן הדין היה החוטא ראוי לידון בהפשט ונתוח וכליל לאישים, ובחמלת ה' עליו הוציאו מתוך ההפכה ולוקח איל אחר תמורתו, ומטעם זה נאחז האיל בסבך בקרניו דווקא כי כך האדם ראוי להיות נאחז למיתה בשביל קרניו ונפדה משחת על ידי איל זה ברחמי השי"ת ויהיה התמורה איל תחת איל.

אמנם החוטא לשמים, דומה כאילו היה לו קרן חזות בין עיניו העולה בשווי כלפי מעלה כאילו הוא רוצה לנגח כלפי מעלה כביכול, ועל דרך שפירש"י פר' לך לך (יד ב) על שמאבר ולכך אמרו רז"ל (שבת כח:) שור שהקריב אדה"ר קרן אחד היה לו במצחו. מנא להם לרז"ל לומר כן אם מפני שנאמר (תהלים סט לב) מקרן חסר שמא הקרן היה באחד מן הצדדים ובמצחו מנא לן, אלא ודאי שאדה"ר היה יחידי בעולם ולא חטא לשום בריה בלתי לה' לבדו ע"כ היה אדם דומה לצורת פר שיש לו קרן אחת במצחו כי משם הוא העולה כלפי מעלה, כי כך עשה הוא מעשה בהמה וחשב להיות כאלהים יודעי טוב ורע והיינו נגיחה כלפי מעלה, ע"כ הוצרך להביא תמורתו פר בעל קרן א' ונזדמן לו כך לפי שעה כדי שתהיה התמורה דומה מכל צד אל צורת החוטא ורב מרי.

ואולי שמטעם זה. נזדמן לו פר שקרנותיו קודמים לפרסותיו (חולין ס) כי הפרסות סמוכות לארץ ודרך הבהמה להזיק גם ברגל ולקלקל האדמה כך אדם גרם בחטאו קלקול האדמה שנאמר (בראשית ג יז) ארורה האדמה בעבורך. אמנם קלקול האדמה נמשך מן חטא הקרן שקדם לו ע"כ נזדמן לו פר שקרנו קדם לפרסותיו, ולהורות נתן בלבו שכל הדינין הללו היו ראוין אל החוטא ועי"ז יבא האדם לידי רוח נשברה כי זהו התכלית הנרצה מן זבחי אלהים וכמ"ש (שמואל א' טו כב) הנה שמוע מזבח טוב. שפירשו המפרשים שעיקר הטוב הנמשך מן הזבח הוא שמוע בקול ה' כי לא צוה ה' על דברי עולה וזבח בעצם וראשונה כ"א בעבור הנמשך מהם והוא לשמוע בקול ה'. וע"ז נאמר (תהלים עה ה-ו) אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן, אל תרימו למרום קרנכם. מתחלה קרן ואח"כ קרנכם שנים במשמע לפי שמתחלה מזהירם על החטא החמור ביותר המרים קרן אחד כלפי מעלה למרוד בהקב"ה, ואח"כ מזהירם שלא יחטאו איש לחבירו בב' קרנים הפונין לימין ולשמאל לכך אמר תרימו למרום, כפל ושניהם לשון הרמה כי כך דרך הבהמה להרים קצת קרניה בשעת נגיחה, ואע"פ שלדורות בא הציווי שאפילו על החטא שבין אדם למקום להביא בהמה בעלת ב' קרנים, היינו אחר מ"ת שנעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה והחוטא לשמים גורם השחתת זולתו, כמו עכן שחטא לבדו וגרם נפילה לכל ישראל ויותר שייכה נגיחה בבריות ועושה בהם רושם ממה שיעשה כלפי מעלה כי אם רבו פשעיו מה יעשה לו ית', אבל אדה"ר שהיה יחידי ואדם אחר אין לקבל ממנו נזק על כן הוצרך להביא בעלת קרן אחת אע"פ שאין נגיחה שייכה כלפי מעלה.

ולפי שכל הגדול מחבירו, ביותר נגיחתו עושה רושם וקשה למצוא תרופה למכתו כי רבה היא, ע"כ באו חילוקים אלו במקריבי קרבן כי הכהן המשוח והסנהדרין נגיחתם עושה רושם גדול הן באמונות אלהיות הן בזולתם ע"כ קרבנם פר שנגיחתן גדולה ומסוכנת יותר מן נגיחת כשב או עז אבל שאר יחיד אין נגיחתו כל כך גדולה ע"כ קרבנו כבש או עז או איל, ודווקא בעשיר אשר יענה עזות וסומך על כי כביר מצאה ידו וכי רב חילו מנגח צפונה ונגבה לא ישוב מפני כל, אבל העני כי אזלת יד כחו ע"כ אין נגיחתו כל כך גדולה ודומה לעוף המכה בכנפיו לימין ולשמאל על דרך שמאבר שם אבר לעוף ולקפוץ ולמרוד בהקב"ה, על כן קרבנו תורים ובני יונה כי הוא בעצמו מן הנרדפים כמו התורים ואע"פ כן הוא מכה בזולתו, כמ"ש (ויקרא כו לו) ורדף אתכם קול עלה נדף. כי העלה עצמו נדף מן הרוח המכה בו ואעפ"כ הוא רודף ומכה בזולתו כמו שיתבאר במקומו, ולפי שהכנפים מקום החטא ע"כ נאמר ושסע אותו בכנפיו. ובדלי דלות החשוב כמת כאילו אין בו נפש החיוני, ע"כ קרבנו עשירית האיפה סלת מן הצמחים שאין בהם רוח חיוני כלל.

דבר אל ב״י ואמרת אלהם. האי ואמרת אליהם כפול. והראב״ע להלן כ״ג י׳ וכן הרמב״ן להלן כ״א א׳ פי׳ דבר אל ב״י שיתאספו אליך ואח״כ ואמרת אליהם. ולי נראה שזהו ג״כ אמירה מתורה שבע״פ. ונצטוה משה רבינו שמתחלה ידבר פ׳ שבכתב. ואח״כ יאמר הקבלות שהוא תורה שבע״פ. ביאור הפ׳. ואין זה תורה שבע״פ שנכלל בתיבת לאמר במקרא הקודם דשם מיירי בחידוש הלכות שלא היה משה מקובל מפי ה׳ אלא שחידש מפלפולו על פי חוקי התלמוד וי״ג מדות וכדאיתא בנדרים דל״ח. ואחרי משה בכל דור ודור. ומש״ה כתיב לאמר על כל חכמי הדור לדרוש ולדקדק להוציא הוראה. אבל כאן מיירי בהלכות שהיה משה מקובל מפי ה׳. וזה מוכרח בכל פרשה לבאר עיקרי הפרשה. והיינו דתניא במכילתא פר׳ בא רש״א כל מקום שנאמר לאמר ואמרת הוא לדורות והטעם משום דפרשה שהוא לשעה לא שייך בו כ״כ דרשות שהן תורה שבע״פ מש״ה לא כתוב בהם לשון לאמר ואמרת. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות בפ׳ יתרו עה״פ כה תאמר לבית יעקב וגו׳ אלה הדברים אשר תדבר אל ב״י. דשם ג״כ המה שני אופנים שכתבתי אלא דשם כתיב תחלה אמירה שבע״פ ואח״כ דיבור שבכתב וכאן כתיב להיפך. וביארנו שם טעמו של דבר. ועי׳ ס׳ במדבר כ״ג ל׳ מש״כ:

אדם. לא נמצא בכל ת״כ בדיני או״ה שם אדם זולת כאן ובפ׳ נגעים וכבר נדרש ע״ז הרבה. אכן ברבה פ׳ זו אי׳ אדם הה״ד אדם אחד מאלף מצאתי. כתיב הבן יקיר לי אפרים ביוקר אדם עומד לי אלף נכנסין למקרא כו׳ עד אחד יוצא להוראה. מבואר שדרשו הוראת שם אדם שהוא האדם המעלה המבואר בפ׳ בראשית והוא פלא. וכי הדיוט אינו מביא נדבה. והנה בפ׳ אמור כתיב איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו וגו׳. וגם שם מדייק הכתוב מבית ישראל ומן הגר בישראל. דמשמעו שהם חשובים וראוים להמנות בישראל. וביארנו שם טעמו של דבר דתכלית הבאת העולה הוא שיהא מוכשר להשיג דעת אלהים ואם אינו ראוי לכך ה״ז כמו שמתפלל תפלת נדבה ואינו ראוי לכך. אבל שם אדם לפי המדרש משמעו מצוין ביותר. וזה ודאי תמוה. ועי׳ בזוהר פרשת תזריע מה שדרשו בדיוק זה השם בפ׳ זו ויבואר עוד לפנינו:

כי יקריב מכם. הראב״ע והרמב״ן כתבו דשיעור הכתוב הוא להיפך. אדם מכם כי יקריב אמנם ודאי לא דבר ריק הוא מה שכתוב בלשון שאינו מדויק:

מן הבהמה. דעת המפרשים שהוא בתנאי אם יקריב מן הבהמה. אזי יהיה מן הבקר וגו׳. וגם זה אינו לפי הנגינה דהרי האתנחתא אינו על מן הבהמה אלא משמעו אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ יהי מן הבהמה ומפרש באיזה בהמה. מן הבקר וגו׳. וא״כ קשה והרי אפשר להקריב מן העוף. ויבואר עוד. תקריבו את קרבנכם. דרשו בת״כ מלמד שהיא באה נדבת צבור ונסתבכו הראשונים ז״ל בביאורה. רש״י פי׳ דמיירי בעולת קיץ המזבח הא אם רצו צבור לגבות ולהביא נדבה זה מיקרי קרבן שותפין. וכן כתב הרמב״ן במלחמות ה׳ ברכות פ״ג לדעת הרי״ף שכתב בזה״ל וכשם שאין הצבור מביא עולת נדבה כו׳ והקשה בעה״מ מברייתא זו דת״כ. ויישב הרמב״ן כפרש״י ע״ש. אבל הרמב״ן בעצמו כתב בפירושו כאן בזה״ל ואפשר שנאמר שאם רצו צבור להפריש בתחלה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין שתהיה נדבת צבור כעולת בהמה ואין בה סמיכה. וכ״ז שיתנדבו בו רוב ישראל היא נדבת צבור כו׳ והיא העיקר עכ״ל. ובאמת יש להקשות לפרש״י דמיירי בקיץ המזבח שבא מתרומת הלשכה. חדא שאם היה הדרש מיירי בקיץ המזבח ועלה תני׳ בברייתא דת״כ שאין צבור מביאין עוף נדבה. א״כ יקשה בשבועות די״ב ב׳ דדרש רב נחמן בר״ח אין מקיצין בעולת העוף. אמר רבא הא בורכא א״ל רנב״י לרבא מאי בורכתא כו׳ דאמר רב שימי בר אשי מותרות לנדבת צבור אזלי ואין עולת עוף בצבור. ופרש״י דתניא בת״כ והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף. ואי באמת מיירי בקיץ המזבח נימא בפי׳ מתניתא היא בת״כ אלא ודאי עיקר הברייתא לא מיירי בקיץ המזבח. ותו הרי תניא עוד בת״כ פ״ג ד״א את קרבנכם ממקום שהיחיד מביא משם הצבור מביא. ואין בזה ביאור נכון אם לא דמיירי שבא בנדבה בעלמא וקמ״ל שאינו בא מתה״ל אלא בגבוי ומכיסם כמו של יחיד. ואחר שכן קשה טובא דברי הרי״ף ז״ל. ואין דבר נעלם מרבינו הרי״ף ז״ל. אלא נראה ענין הפרשה הוא. דהנה כשהיחיד נצרך לתפלה על איזה צרה ר״ל וכדומה היה מביא עולה. ומתפלל אחר הודוי ורצוי דמים. כמש״כ בפרשת אמור בפ׳ איש איש מבית ישראל וגו׳ וע״ז נאמר לרצונכם כמש״כ שם. אבל אם הצבור צריכין לתפלה מביאין קרבן עולה ומתנין ליחיד שיביא כדין עולת יחיד והוא יתפלל עליהם. וכן היה בשמואל הנביא א׳ ח׳ כשבקשו ממנו אל תחרש ממנו מזעוק אל ה׳ וגו׳ ויקח שמואל טלה חלב אחד וגו׳ ואח״כ ויזעק שמואל אל ה׳ בעד ישראל. וכן היה בבית שני בתענית דכ״ג בחוני המעגל שאמר להם הביאו לי פר הודאה. ופרש״י להתודות עליו ועשה לו סמיכה והביאו שלמים. [והא שפרש״י שהיה שלמים ולא פי׳ שהיה עולה שהצבור מביאין. נראה משום שדייק פר הודאה משמע שהפר מסוגל לזה הקרבן והיינו תודה וכמש״כ בס׳ במדבר ט״ו ח׳]. הא למדנו שהצבור מביאין ומוסרין ליחיד שהוא גדול הדור להביא כמו יחיד. ונמצא דענין קרבן נדבה דומה לתפלת ש״ע בזה״ז שבזמן שאיזה יחיד נצרך לדבר להתפלל לה׳. אם הוא בר הכי שמבין ענין תפלה לעמוד לפני ה׳ ה״ז מתפלל לעצמו. וכבר מבואר בב״ר פ׳ נ״ג יפה תפלת החולה לעצמו יותר מכל. ואם לאו בר הכי הוא ילך אצל חכם כדאיתא בב״ב דקט״ז. והטעם הוא דתפלת ת״ח מתקבל יותר וכדאיתא במס׳ עבודת כוכבים ד״י מי שלומד תורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי. וסיפיה דקרא תפלה לאל חיי פי׳ במה נמשך עליו חוט ש״ח שנתקבל תפלה לאל חיי. אבל מכ״מ אין היחיד הולך ליחיד שבדור אלא לאיזה אדם חשוב שבעירו וכדומה. משא״כ אם צורך כל ישראל הוא מעמידין בתפלה אדם מסוים בדור כידוע בפרקי דחסידי לענין תפלה לחוד. וכך היה ענין קרבן נדבה בזמן הבית שמתפללין עליו. וא״כ מתפרש הכתוב שאנו עומדים בו. אדם שהוא מיוחד שבדור. וכלשון מ״ר שעליו נאמר אחד מאלף מצאתי כי יקריב מכם. שהוא יקריב קרבן יחיד משל צבור. אזי יהיה דוקא מן הבהמה. ולא מן העוף והיינו דדרשו בת״כ קרבנכם שהיא באה נדבת צבור. פי׳ שהצבור מגבין ונותנין ליחיד להקריב ומיקרי קרבן יחיד לדין סמיכה וכדומה ומכ״מ מיקרי קרבן צבור. וכיב״ז איתא בירושלמי יומא פ״א מלואים מה היו קרבן יחיד או ק״צ מן מה דכתיב ויסמכו אהרן ובניו וגו׳ הדא אמרה קרבן יחיד והתניא ק״צ א״ר אידי נתנדבו צבור ומסרו להם. וה״נ לדורות בעת הצורך. והיינו דתניא ממקום שהיחיד מביא משם הצבור מביאין שאין מביאין מתרומת הלשכה אלא כל אחד מנדב מכיסו. ובמס׳ שבועות הנ״ל למדו מזה שה״ה אין מקיצין בעולת העוף כמו שאין עולת העוף באה מנדבת צבור ה״נ מותרות תרה״ל. שהרי היא גם כן משל צבור אלא שאין בה סמיכה כלל :

ס ואם תאמר דלמא בעולת חובה מיירי ורא"ם תירץ על כרחך האי פי' כי אם הוא ולא אשר וכאלו אמר מפני שיקריב קרבן לה' שפירוש מפני שהזהרתי אתכם להקריב קרבן לה' אני אומר מן הבקר וגו' יקריבנו דאין שייך לומר כן אם לא שהוזכרו קודם זה בשום מקום אבל הקרבנות לא הוזכרו בשום מקום קודם לכן משום הכי אי אפשר לפרש אלא בלשון אם וכו' ועיין שם כי האריך ונראה לי מדכתיב תקריבו קרבנכם לשון רבים מלמד ששנים מקריבים עולה בשותפות וזה על כרחך מיירי בקרבן נדבה דאי בקרבן חובה איך שנים יקריבו בשותפות קרבן חובה שכל אחד מהם חייב קרבן אלא על כרחך בקרבן נדבה וכו':

ע דהוה ליה למימר איש ולעיל לא היה קשה מידי דהייתי אומר אדם אתא למעט עובדי גלולים כאשר דרשינן אתם קרוים אדם ולא עובדי גלולים אבל עתה שפירש אדם כי יקריב בקרבן נדבה דבר הענין ונדבה כשירה אפילו מן עובדי גלולים כאשר מרבינן מאיש איש כי יקריב לרבות עובדי גלולים שנודבים נדבה קשה אדם למה לי. (דברי דוד) אבל אינו אמת דאם כן בפרשת תזריע דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו מאי קאמרת ביה למה לא נאמר איש וכי נעיין במה שמרשים רש"י אדם כי יקריב מכם והוא ללא צורך אלא תחלה היה להרשים אדם ולפרשו ואחר כך כי יקריב מכם ולפרשו אלא כוונת רש"י לתרץ כפל לשון אדם מכם והיה סגי לומר אדם כי יקריב לחוד או כי יקריב מכם לחוד וזהו שאמר רש"י אדם למה נאמר פירש לשתוק לגמרי ולא יאמר אלא יקריב מכם וכיון שרש"י רוצה לתרץ קושיא שהוא תחלה וסוף דהיינו כפל ניחא ליה לפרש תחלה כי יקריב המוקדם דמיירי בנדבה קודם שיפרש המאוחר תיבת מכם כפל עם אדם דחד מינייהו הוא מיותר ועל כן פירש תחלה כי יקריב שהוא מוקדם ואחר כך אדם שהקושיא מכח מכם שהוא מאוחר והרוצה לתלות קושיית אדם לתיבת כי יקריב היא לפלפול בעלמא ואין בו צורך:

פ משום דכתיב שונא גזל בעולה:

צ משום דחיה בכלל בהמה דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה. (נח"י) בתורת כהנים שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה וגו' איל וצבי וגו' והוא פסוק בפרשת ראה וזאת הגירסא הובאה גם כן בזבחים דף ל"ד:

ק כלומר למה ליה דכתיב מן הבקר ומן הצאן דהא סתם בהמה הוא בקר וצאן אלא למעוטי אתי דוקא בקר וצאן ולא חיה:

ר ואם תאמר למה צריך למעטן והלא נסקלין. ויש לומר כגון על פי עד אחד או שהודה הבעל מעצמו שאינו נסקל להכי אצטריך למעט וכן הנעבד או שור שהמית אדם צריך לתרץ כן:

ש דגבי רובע כתיב בהמה דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגו' ובנעבד כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב ובנעבד שיש בו רוח חיים מיירי דמותר להדיוט ולית ביה משום נעבד לעבודת כוכבים ולא משום מוקצה לעבודת כוכבים כדאיתא בתמורה:

ת פירוש הוקצה ונבדל לעבודת אלילים לא יקריבנו ומיירי כשהאכילוה כרשיני עבודת כוכבים אבל באמירה לבדה לא כדאיתא בפרק כל הצלמים:

א פירש שהמית אדם דוקא ולא כשהמית בהמה:

ב זה מדבר כשהיתה כשירה בשעה שהקדישה הבעל ואחר כך נטרפה אם כן הייתי אומר שמותר להקריב על המזבח הואיל והיתה כשירה בשעת שהקדישה להכי צריך כאן למעטו:

ג דאם לא כן יקריב קרבנו מיבעי ליה ופירש לאו דוקא שנים אלא הוא הדין עשרה או מאה או אלף כל זמן שלא נשתתפו בו כל ישראל:

ד פירש מאכל המזבח הבא מן המותרות פירוש שנתותרו מן חצאי שקלים משנה שעברה מאותן מותר חצאי שקלים היו קונין כבשים לעולות והקריבו אותן על המזבח בשעה שלא היו קרבנות יחידים להקריב כדי שלא יהא המזבח פנוי בלא הקרבת קרבנות: