שמות ט, ז

וּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהָא לָא מִית מִבְּעִירָא דְיִשְׂרָאֵל עַד חָד וְאִתְיַקַר לִבָּא דְפַרְעֹה וְלָא שַׁלַח יָת עַמָא:

וְשָׁדַר פַּרְעה פּוּלִין לְמֶחֱמֵי וְהָא לָא מִית מִבְּעִירָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל עַד חָד וְאִתְיַיקַר יִצְרָא דְלִבָּא דְפַרְעה וְלָא פְטַר יַת עַמָא

עד אחד. אפי' א'. כאשר אפרש בשירה. וטעם זה הפסוק ואפילו ששלח וראה כי השם אוהב ישראל ובעבורם הכה מקנהו לא חשש מהמקנה בזאת המכה לשלח עמו אולי לא עמדה הרבה:

והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה. אף על פי שהיה זה פלא מבואר, בלתי מתיחס בשום פנים זולתי לאל יתברך, כי אין מי שיוכל להבטיח בחיים זולתו:

וישלח פרעה והנה לא מת לפי שאמר משה והפלה ה׳ בין מקנה וגו'.

ויכבד את לבו כאן לא שייך שישאל רפואה דמי שמת מת, ומי שחי חי.

ויכבד לב פרעה. בזה לא שייך שישאל רפואה דמי שמת מת ומי שחי חי:

וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה הטעם שאע"פ שראה שבמקנה מצרים היתה המכה וימת כל מקנה מצרים ולא מת ממקנה ישראל עד אחד עכ"ז ויכבד לב פרעה. או יאמר שאחר שראה שממקנה ישראל לא מת אחד אמר בלבו זאת המכה עליהם יהפך שאני אתפרע ממקניהם כל המקנה שמתו מעמי ולפי זה הפירוש מה שאמר והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד הוא טעם וסבה למה שאמר ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם:

ממקנה ישראל עד אחד. כאן כתיב עד אחד והיינו משום שהיה כמה מקנה מושכרים לישראל והיו נהנים מגיזה וחלב שלהם. והגוף לבעלים. ובשביל שהיו נקראים ע״ש ישראל לא מתו אפילו פחות מאחד היינו שלא היה שלהם אלא הפירות. ומש״ה נשאר הרבה מקנה מצרים ג״כ ובזה הכביד את לב פרעה והתעהו לחשוב כי לא הית׳ המכה בשלמות כמו שאמר משה וכמו שאמר ה׳ למשה בעת מכת הארבה כי בכיון מניח לו מקום להטעות דנפשי׳:

ולא שלח את העם. פי׳ הכתוב שהיה בזו המכה כמו שהיה אחר מכת הערוב. היינו שהיקל עוד מעט מעבדות שהיה מקודם רק שלא שלח את העם ועי׳ להלן מקרא י״ז:

והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. במ"ש לקמן (יד כח) לא נשאר בהם עד אחד פי' חז"ל שפרעה נשאר, ר"ל שפי' עד ולא עד בכלל שאחד נשאר, וכן במ"ש שופטים (ד טז) לא נשאר עד אחד נשאר סיסרא, ומשמע שגם פה מת אחד, וי"ל שהיה בהמת בן האשה הישראלית והוא בן איש מצרי, שבדיני ישראל היה כמצרי, כמש"ש במקומו, ופרעה חשב שהוא מישראל וכיון שבהמתו מתה לא נתקיים דבר משה ועי"כ ויכבד לב פרעה: