שמות ו, כט

וידבר ה'. הוא הדבור עצמו האמור למעלה (פסוק יא) בא דבר אל פרעה מלך מצרים, אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם, חזר הענין עליו להתחיל בו:

אני ה'. כדאי אני לשלחך ולקים דברי שליחותי:

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימַר אֲנָא יְיָ מַלֵל עִם פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם יָת כָּל דִי אֲנָא מְמַלֵל עִמָךְ:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר אֲנָא הוּא יְיָ מַלֵיל עִם פַרְעה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם יַת כָּל דַאֲנָא מְמַלֵיל עִמָךְ

וידבר ה'. עתה פי' ענין וידבר ה' אל משה ואל אהרן. וזהו בא דבר אל פרעה מלך מצרים:

אני ה' דבר אל פרעה. בסנה אמר לו כן והוא ענה שהוא ערל שפתים ובלשון קצר הוא מספר עתה כדי לסדר כל מעשה פרעה על סדר אחד:

את כל אשר אני דובר. דיוק אני ולא אמר אשר הנני מדבר. או אשר אדבר. אלא מדקדק לומר אני בכל כבודי. וכיב״ז דקדקנו להלן כ״ג כ׳. והכוונה כמש״כ שהיו שני אופני דברות ה׳ עם משה. היינו הפרשה כאשר הוא והבאור שהוא במקום תורה שבע״פ. וביארנו בפסוק י״ג שהועיל משה בטענתו שיהא כל ההסברים ורבוי דברים הן לפרעה הן לישראל ע״י אהרן. עתה אמר ה׳ למשה שעכ״פ הדבור אשר אני בכל כבודי שהוא המאמר עצמו תדבר בעצמך לפרעה. ואהרן יבארם ויסבירם לפרעה. ולזה לא שייך טענת משה שהוא ערל שפתים. שהרי אז שכינה מדברת מתוך גרונו. והיו הדברים יוצאים מזוקקים. וזהו שהקדים ה׳ לומר אני ה׳. לומר אני בכבודי. וזהו כבודי שתהא אתה מדבר מה שאני דובר: