שמות ו, יג

וידבר ה' אל משה ואל אהרן. לפי שאמר משה (פסוק יב) ואני ערל שפתים, צירף לו הקדוש ברוך הוא את אהרן להיות לו לפה ולמליץ:

ויצום אל בני ישראל. צום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם:

ואל פרעה מלך מצרים. צום עליו לחלק לו כבוד בדבריהם, זהו מדרשו ופשוטו צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה. ודבר הצווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם (פסוק יד) ללמדנו היאך נלדו משה ואהרן ובמי נתיחסו:

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן וּפַקֵדִנוּן לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְוָת פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם לְאַפָּקָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן וְאַזְהַרִינוּן עַל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְשַׁלְחִינוּן לְוַת פַּרְעה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְאַפָּקָא יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם

ויצום אל בני ישראל פירש רש"י ודבר הצווי מהו מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין ללמדנו היאך נולדו ובמי נתיחסו וידבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך (להלן ו' כ"ט) הוא הדבור עצמו האמור כאן בא דבר אל פרעה מלך מצרים אלא מתוך שהפסיק הענין בשביל ליחסם חזר עליו להתחיל בו ויאמר משה לפני ה' היא אמירה האמורה כאן הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו' ושנאה הכתוב בשביל שהפסיק הענין וכך היא השטה כאדם שאומר נחזור על הראשונות וכן דעת רבי אברהם (בפסוק כט) ואין כן דעתי אבל כאשר צוה השם את משה לדבר אל בני ישראל לכן אמור לבני ישראל (פסוק ו) ועשה כן ולא שמעו אליו וחזר וצוה אותו שיבא אל פרעה ויצוה אותו לשלחם ואז ענהו הן בני ישראל לא שמעו אלי והקב"ה צוה את שניהם לדבר אל העם ואל פרעה וחשב משה כי שניהם יתנבאו בכל האותות ושניהם יבאו אל בני ישראל ואל פרעה ודי שידבר האחד כי כן דרך כל שנים שלוחים שהאחד ידבר והשני יחריש ונתפייס בזה וחזר השם ואמר אליו אני ה' (פסוק כט) הנגלה לך לבדך לדבר בשמי הגדול דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך כי לך יהיו הדברות כלם לא לאהרן עמך ואותך עשיתי שליח אל פרעה אז ענה משה פעם אחרת הן אני ערל שפתים והשם אמר אליו ראה נתתיך אלהים לפרעה (להלן ז א) כי אתה תבוא לפניו עם אהרן ושם תצוה את אהרן ולא ישמע פרעה דבריך ואהרן בשליחותך ישמיענו דבריך כאשר האלהים מצוה לנביא והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם והנה זו מעלה גדולה למשה זכה בה בענותנותו שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו וכן אמר (להלן יא ג) גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם מדה כנגד מדה שהיה ירא שלא יהיה נבזה בעיניהם ורש"י כתב (להלן ז ב) אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעתו מפי ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה ואין זה נכון כלל.

וידבר. עתה כלל הענין כי גם אהרן יהיה מליץ בינו ובין פרעה כאשר יפרש עוד על כן השתתפו שניהם בדבור:

ויצום. ללכת אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים. ורבי ישועה אמר כי טעם ויצום שלא יכעסו על ישראל אם לא ישמעו אליהם ואין צורך:

ויצום. מנה אותם לשרים, כמו ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו וצוך לנגיד וזולתם:

אל בני ישראל. על בני ישראל, כמו אל ההרים לא אכל:

ואל פרעה מלך מצרים להוציא. ועל פרעה מלך מצרים מנה אותם לשרים בענין הוצאת ישראל ממצרים, באופן שישראל וגם פרעה ישמעו על כרחם למשה ולאהרן הממונים עליהם מאתו יתברך:

ויצום אל בני ישראל. שישאו טרחם ומשאם ושלא יכעסו עליהם ושלא יקללו אותם, ואל פרעה מלך מצרים, שיהיו נוהגים כבוד במלך, וכמו שדרשו רז"ל פן יפגעך לא נאמר אלא (שם ה) פן יפגענו חלקו כבוד למלכות, וכן משה רבינו ע"ה נהג עמו כבוד שנאמר (שם יא) וירדו כל עבדיך אלה אלי ולא אמר וירדת.

ובמדרש ויצום אל בני ישראל הזהירם על ע"ג שהיו ישראל עובדים במצרים, וכן דרשו באדם הראשון ויצו זו ע"ג שנאמר (הושע ה׳:י״א) כי הואיל הלך אחרי צו, וכן מפורש ביחזקאל שהיו ישראל עובדים ע"ג במצרים שנאמר (יחזקאל כ׳:ז׳) ביום בחרי בישראל ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו.

אל משה ואל אהרן. לפייס דעתו של משה לקח לו הקב״ה את אהרן אחיו עמו, ד״א ויצום אל בני ישראל לדבר אליהם כל מה שכתוב למעלה מתחלת סדרא עד לכם מורשה אני ה'. ואחרי כן שילכו אל פרעה וידברו אליו משמו, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים.

וידבר ה' אל משה ואל אהרן. שיתף אהרן עמו על שאמר אני ערל שפתים. לשון ערל כל דבר שאינו יכול לעשות מה שדרכו לעשות כגון ערילה אזנם ואינם יכולים לשמוע וכן ערלי לב מי שאינו יכול להבין וערל שפתים מי שאינו יכול לדבר ואף פירות שאינו רשות לאדם לאכלן נקראו כן כמו (ויקרא י"ט) וערלתם ערלתו את פריו:

ויצום אל בני ישראל. עתה חוזר לתחלת הדברים לסדר כל הדבר מתחלתו על הסדר ומתחיל לספר כי צוום הק' על ישראל להוציאם ועל פרעה לרדותו ומפרש מי הם ומי תולדותם וראש בית אבותם והתחיל בראובן ומנה עד שהגיע ללוי ומשהגיע ללוי מונה זרעו של לוי עד שהגיע למשה ולאהרן ואף בני אהרן ואף פנחס ובני קרח וכל ראשי אבות הלוים ובני חברון לא מנה וא"פ שהיה לחברון בנים כדכתיב לחברון משפחת החברוני דשמא לא היו ראשי האבות. ור' שמואל פי' כי לכן לא מנה בני חברון שלא נזכרו בשום מקום בתורה שלא מנה אלא אותם שנזכרו בתור כגון בני עמרם שהם משה ואהרן ובני יצהר וקרח ובניו שנזכרו בויקח קרח ואגב קרח מנה אחיו, ובני עוזיאל נזכרו דכתיב (ויקרא ח׳:ל״א) ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דד אהרן וגם פנחס נזכר אבל חברון ובני איתמר ובני משה לא נזכרו ולא מנאן וגם פי' שלכך מנה שנות לוי וקהת ועמרם כי כל דורות נימנו עד לוי בבראשית עד נח בנח עד אברהם ואברהם ויצחק ויעקב נמנו שנותם ועכשיו מנה משה ואהרן הגה"ה. ומנה שנותיו של לוי ושל קהת ושל עמרם שהיו אבותם של משה ואהרן וגם מנה שנותם של משה ואהרן ללמדך שלא היו בחורים כי זקנים היו כבר וברצונם לא היו באים לעשות תחבולות הללו אלא שבחירם הקב"ה להוציא את בניו:

ויצום אל בני ישראל שימחול להם שלא שמעו אליו:

וידבר ה׳ וגו׳. צריך לדעת מה דבר ה׳ להם. עוד צריך לדעת כונת אמרו ויצום אל וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה ז,ג) דרשו שינהג ישראל בנחת וגם שינהגו כבוד במלכות, וזה דרך דרש. עוד קשה היכן תשובת אל עליון לדברי שלוחו, ומה גם שטען טענה הנשמעת, ולו יהי שטעה וקל וחמר אינו קל וחמר, היה לו לסתר דבריו, והגם שנוכל לומר כי העדר התשובה היא ההכחשה בקל וחמר כי איננו נכון, עם כל זה במה שלפנינו אין אנו יכולין לומר כן, בהעיר הערה אחת בכתוב שאחר זה ״וידבר ה׳״ וגו׳ – אם נאמר שמה שאמר משה ״הן בני ישראל״ לא חש להשיבו אל עליון, אם כן למה לא רצה ה׳ לדבר הדברים הנאמרים בפסוק ״וידבר״ וגו׳ גם הצואה הלז שאמר ״ויצום״ עד אחר דבר משה לפניו ״הן בני ישראל״?

אכן הנכון בעיני כי בא להשיבו על טענתו שלא החשיבוהו ישראל לשמע דבריו, ועוד לו כי לצד פרעה כי משה ידבר יש לו גרעון ופחיתות לצד היותו ערל שפתים כמו שפרשתי, ובאה התשובה על זה וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן פרוש, השוה אותם בשליחות ובזה ידבר אהרן גם לפרעה כי שניהם שוים בדבר, ולצד שלא יהיו נחשבים לשמע להם אמר ויצום פרוש המליכם על בני ישראל ועל פרעה על דרך (שמואל א יג:יד) ״ויצוהו ה׳ לנגיד״, ומעתה הנה מוראם על ישראל ועל פרעה.

ואמר להוציא וגו׳, פרוש, לסבת פרט זה הקנה להם ה׳ בחינת המלכות על ישראל לבל ימאנו לצאת, ועל פרעה לבל יעכב על ידם. ומכאן אתה למד שיש רשות למשה ולאהרן לרדות באיש ישראל הממאן לצאת. ואולי כי לזה נתכון משה באמרו ״בני ישראל לא שמעו אלי״, פרוש, לא רצו לצאת, כי אמרו ״יניח לנו בן עמרם במקומנו״. לזה המליך ה׳ את האחים למלכים עליהם כנזכר, ומעתה פרחה לה טענת ״הן בני ישראל״ וגו׳, כי מעתה והלאה מורא מלכות עליהם ועל פרעה, וידבר משה אליו כדבר אל עבדו, וכמו שכן היה. ובזה נתישבו הדברים על נכון.

ויצום אל בני ישראל. שלא לבד הדבור הראשון אלא כל מה שיהיו דברים יתירים לבד דבורו של הקב״ה בעצמו. יהיו שניהם מדברים או אהרן בעצמו עד שיוגמר הענין:

להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. לאפוקי אחר י״מ שוב לא יהא נצרך משה לאהרן בשום דבר. והיו משה מדבר בעצמו עם ישראל כל מה שנדרש. ובירו׳ רה״ש פ״ג אי׳ ויצום אל ב״י. הזהירם על שלוח עבדים ולמדו מהא דכתיב כאן שציום על ב״י. ולא נמצא אזהרה לישראל בכאן. אלא דומיא דאל פרעה הוא שלוח עבדיו ישראל כך לישראל היה זה הצווי:

וידבר ה' אל משה ואל אהרן. לכן מאז חדש ה' שגם בשליחות אל פרעה יצרף עמו את אהרן, ומעתה ויצום, צוה ה' את שניהם שיהיו שותפים בשתי השליחות, בין אל ב"י שע"ז כבר היה אחרי שותף בדבר מכבר, ובין אל פרעה מלך מצרים, שגם בשליחות אל פרעה יהיה בו שותף מעתה, עד ששניהם יהיו שותפים בכל השליחות שתכליתו הוא להוציא את ב"י מארץ מצרים, ופה קצר בדבר, כי יפרש דבר זה בפרטות לקמן [מן פסוק כ"ו עד סי' ז' פסוק ח"], כי הפסיק הענין בספור היחוס של משה ואהרן וחזר אל הענין הקודם ויפרש מ"ש ויצום אל ב"י ואל פרעה, מה היה הצווי בפרטות כמו שיתבאר:

ג דק"ל דמפסוק משמע שצוה את ישראל עצמן שיוציאו את עצמן ועז"פ שצוה עליהם וכו' ר"ל דויצום קאי על משה ואהרן להנהיג ישראל בנחת ולסבול אותם ובפרעה ינהגו כבוד ומה שכתוב אחריו להוציא את בני ישראל מילתא באפי נפשיה הוא:

ד והשתא מלת להוציא קאי אשניהם צום על דבר ישראל שיאמר להם שהוא יוציאם ממצרים ועל שליחותו אל פרעה שיאמרו לו להוציא את בני ישראל וגו' ויתרו בו שאם לא יניחם שייסר אותו ביסורים: