שמות מ, כט

ויעל עליו וגו'. אף ביום השמיני למלואים, שהוא יום הקמת המשכן, שמש משה והקריב קרבנות צבור, חוץ מאותן שנצטוו בו ביום, שנאמר (ויקרא ט ז) קרב אל המזבח וגו':

את העלה. עולת התמיד:

ואת המנחה. מנחת נסכים של תמיד, כמו שנאמר (שמות כט מ) ועשרן סלת בלול בשמן וגו':

וְיָת מַדְבְּחָא דַעֲלָתָא שַׁוִי בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִמְנָא וְאַסֵק עֲלוֹהִי יָת עֲלָתָא וְיָת מִנְחָתָּא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

וְיַת מַדְבְּחָא דְעָלָתָא שַׁוִי בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וְאַסֵּיק עֲלוֹי יַת עֲלָתָא וְיַת מִנְחָתָא הֵיכְמָא דְפַקֵּיד יְיָ יַת משֶׁה

ויעל עליו - אהרן ובניו.

את העולה ואת המנחה - כל הימים.

ואת מזבח העלה שם וגו׳. משונה הלשון. ולא כתיב וישם את מזבח העולה. מכאן בא המדרש בזבחים דנ״ט א׳ מזבח העולה בפתח א״מ ולא כיור בפתח א״מ. דזה כלל בלשון המקרא דדיוק הנושא בא ראשונה במקרא כמש״כ לעיל כ״ו ב׳:

ויעל עליו את העלה. כבר נתבאר לעיל ו׳ דמש״ה נקרא כאן מזבח העולה משום שביום השמיני נתקדש להיות מזבח הצבור שכשר לעולת התמיד ולא כמו בשבעת ימי המלואים שלא היה אלא כבמת יחיד שאין מקריבין עליו התמיד:

ואת המנחה. זו מנחת נסכים. ועד כה שהיה במת יחיד לא הקריבו עליו נסכים דאין מנחה ונסכים בבמה:

כאשר צוה ה׳ וגו׳. בתוספתא הנ״ל היכן צוהו את הכבש האחד תעשה בבוקר:

ויעל עליו, עדיין לא הקים קלעי החצר ואיך העגה העוגה, רק שאין מחנכין מזבח חדש אלא בתמיד של שחר וזה היה אחר זמן התמיד והיה לו עדיין דין במה, ולא נתחנך המזבח עד למחר בשחרית, לכן הקריב קודם הקמת הקלעים, וצ"ל שרחצו תחלה מקיתון של כלי שרת, וכמ"ש במלוחים שרחצו במים בבקר:

ס הא דכתיב הכא ויקטר עליו קטורת קאי על משה שהקטיר בשבעת ימי המלואים קודם שנמשח אהרן ואף ביום שמיני למלואים שהתחיל אהרן להקטיר היה משה מקטיר חוץ מאותן שנצטוו לאהרן לבו ביום ואהרן ובניו הקריבו קרבנות שנצטוו לבו ביום:

ע לאפוקי עולת אהרן ועולת העם שביום השמיני הקריב אהרן ולא משה כמו שמפורש בפרשת שמיני:

פ אף על פי שהרבה מנחות הן מכל מקום מדכתיב ואת המנחה סתמ' מדבר במנחה של תמיד שאם היה מנחה בפני עצמו ה"ל להזכירה בפני עצמו כיון שאינה טפילה לשום קרבן אלא על כרחך מיירי במנחת התמיד שהיא בכלל עולת התמיד דכתיב את הכבש האחד תעשה בבקר ועשירית האפיה סלת למנחה וגו':