שמות מ, כ

את העדות. הלוחות:

וּנְסִיב וִיהַב יָת סַהֲדוּתָא לַאֲרוֹנָא וְשַׁוִי יָת אֲרִיחַיָא עַל אֲרוֹנָא וִיהַב יָת כַּפֻּרְתָּא עַל אֲרוֹנָא מִלְעֵלָא:

וּנְסֵיב יַת תְּרֵין לוּחֵי אַבְנָא לוּחֵי קְיָימָא דְאִתְיְהִיבוּ לֵיהּ בְּחוֹרֵב וַהֲווּ קַיְימִין עַל אָת בְּבֵית אוּלְפָנָא הִנּוּן לוּחֵי סַהֲדוּתָא וְתַבְרֵי לוּחַיָא בְּאָרוֹנָא וְשַׁוִי יַת אֲרִיחַיָא עַל אֲרוֹנָא וִיהַב יַת כַּפּוּרְתָּא בַּהֲדֵי כְּרוּבַיָא דְנַפְקִין נְגִיד מִינָהּ עַל אֲרוֹנָא מִלְעֵילָא

ויקח. כל ההקמה אע״ג דכתיב ויקם משה אינו הוא בעצמו אלא ע״פ דבריו ובסיוע דמינכרא כדאיתא בשבת דצ״ב לענין הא דכתיב ויפרוש את האהל. אבל מ״מ היו הלוים עמו. משא״כ נתינת הלוחות אל הארון לקח בידיו ממש ונתן. וכבר ביארנו לעיל כ״ה כ״א מקור לזה:

וישם את הבדים על הארון. גם זה נתבאר לעיל כ״ה י״ב שכבר היו נתונים ע״י בצלאל. אלא שהיו מונחים באופן שיהיו ראוים לשאת את הארון והיה יוצא משני צלעות הארון. ומשה תיקן שיהא כשני דדי אשה. ולעיל כ״ו ל״ג נתבאר מאין למד משה לעשות כן. והנה לא נזכר עוד בכל הפ׳ בשלחן ומזבחות ע״ד הבדים. היינו משום דבשלחן ומזבח הפנימי לא היו הבדים אלא בשעת מסע המחנות. ובמזבח החיצון כבר הביא בצלאל ולא עשה משה בזה מאומה:

ויתן את הכפרת על הארון מלמעלה. ג״ז נתבאר שם ל״ד שזה הי׳ נתינה שלא כדרך הנחה יפה אורך הכפרת על אורך הארון דזה הנתינה לא הי׳ אלא בקודש הקדשים. אלא עוד לפני הבאת הארון לפנים הניח את הכפרת ארכו לרוחב הארון וכדומה. רק כדי להכניסם ביחד והוא עפ״י דבר ה׳ כמש״כ שם באורך :

ויקח, בפרשת תרומה (כ"ו ל"ג) אמר ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים והבאת וגו' את ארון העדות ונתת את הכפרת וגו' בקדש הקדשים, ופה אמר שנתן הכפורת מבחוץ ואח"כ הביאהו אל המשכן ואח"כ שם הפרוכת, שכן למד ממ"ש למעלה (פסוק ג'), וי"ל שהסדר שבפרשת תרומה נהג בשבעת ימי המלואים והסדר שבכאן נהג בשמיר לכן סיים שעשה כאשר צוה ה' את משה: