שמות ד, יט

כי מתו כל האנשים. מי הם, דתן ואבירם חיים היו, אלא שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה בְּמִדְיָן אֱזֵיל תּוּב לְמִצְרָיִם אֲרֵי מִיתוּ כָּל גֻבְרַיָא דִבְעוֹ לְמִקְטְלָךְ:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה בְּמִדְיָן אִיזֵיל תּוּב לְמִצְרַיִם אֲרוּם אִתְרוֹקְנוּ וְנַחֲתוּ מִנִכְסֵיהוֹן וְהָא אִינוּן חֲשִׁיבוּן כְּמֵתַיָא כָּל גוּבְרַיָא דַהֲווֹ תַּבְעִין יַת נַפְשָׁךְ לְמִיסַב יָתָהּ

ויאמר ה' אל משה במדין אמר ר"א כי אין מוקדם ומאוחר בתורה ופירוש וכבר אמר ורבים ככה ואין דברו זה נכון כי הדבור הראשון לא היה במדין רק בהר סיני ובמדין לא נדבר עמו רק הפעם הזאת אבל כאשר קבל משה ללכת בדבר השם וחזר למדין ליטול רשות מחותנו היה סבור ללכת יחידי מתנכר ולכן אמר אליו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים כלומר אראה את אחי העודם חיים ואשוב כי הוא כדרך בקור הנכסף לראות את אחיו ואז אמר לו ה' במדין לך שוב מצרים כלומר קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים ואל תפחד שם כי מתו כל מבקשי רעתך ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם ולכן לקח אשתו ובניו כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו חתן כהן הארץ לא יביא אותם להיות עם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה רק אם היה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם

ויאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה ופירושו וכבר אמר.וככה ויצמח ה' אלהים מן האדמה. ורבים כאלה הנה עתה בהשיבו צאן יתרו אליו הבטיחו השם שילך בלי פחד למצרים כי מת פרעה ועבדיו שהיו יודעים דבר המצרי. וזהו וימת מלך מצרים. כי כל הימים שהיה חי לא היה נכון להיות משה שליח אל פרעה:

ויאמר ה' אל משה במדין - שנתיישב שם בבורחו מפני פרעה וישב במדין, כדכתיב: ויברח מפני פרעה וישב במדין. ועתה אמר לו במדין שוב כי מת אותו פרעה המבקש את נפשך ועתה אמר לו במדין כי מת אותו פרעה והמלשינים. כדכתיב לעיל: וימת מלך מצרים אחר בריחתו של משה.

כי מתו כל האנשים. המלך ועבדיו אשר בקשו להרגך, כאשר באר למעלה באמרו וימת מלך מצרים:

כי מתו כל האנשים. אמרי' במסכת ע"ז מאי נינהו אנשים דתן ואבירם ומיהו חיים היו אלא שירדו מנכסיהן והעני חשוב כמת ואם תאמ' מצורעים היו או סומים דאמרי' ארבע' חשובין כמת סומא ומצורע ועני ומי שאין לו בנים י"ל דודאי מצורעים לא היו דלא מצינו שהיו משולחין מן המחנה. וסומין נמי לא היו שנא' העיני האנשים ההם תנקר וגו' ובלא בנים לא היו דכתיב ובניהם ונשיהם וטפם. ואי קשיא אכתי דילמא איכא חד מהני והני קראי לאחר מתן תורה הוא דכתיב וכל העם כו' שהמומין נתרפאו בסיני. וי"ל דאי הוו קודם מתן תורה אפי' אם נתרפאו חזרו למומן במעשה העגל והני קראי לאחר אותו מעשה כתי' וא"ת אכתי אימא שלא היו להם בנים והא דכתיב ובניהם לאחר מכאן נולדו י"ל דאלו עתידין להוליד לא הוה מקרי להון מתים. עוד י"ל דצריך לו' שירדו מנכסיהם ואין בידם כח להרע לשום אדם שאלו אתה אומר עשירי' היו ומתי' קרי להו משום שאר דברים אכתי היה לו לירא שמא יהיו נותנין ממון כדי להרגו אלא ודאי ירדו מנכסיהם וכן נמי מת"ו בגמטריא ירד"ו מנכסיה"ם חסר אחת מה"ר משה ז"ל:

שב ב' חסרים לך שב מצרים שב שבע פעמים ואיתא במדרש שז' פעמים הלך משה למצרים וחזר:

ויאמר ה׳ אל משה במדין אחרי שאמר לו במדבר חזר ואמר לו במדין.

כי מתו כל האנשים וגו׳ פרש״י מי הם דתן ואבירם חיים היו וכו׳ כלומר סומים היו אין לומר, שהרי כתוב בפרשת קרח ״העיני האנשים ההם תנקר״. אין להם בנים - אין לומר, שהרי כתוב ״ונשיהם ובניהם וטפם״, מצורעים היו - אין לומר, שהרי במחנה ישראל היו כדכתיב ״העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם״, על כרחך עניים היו. ולפי הפשט כל האנשים קרובי המצרי שהרגת.

כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. פירש"י ז"ל מלמד שירדו מנכסיהם ומי הם דתן ואבירם. וא"ת מנא לן הא דילמא היו מצורעים או סומים או בלא בנים דכל א' מאלו נקרא מת. מצורע גבי מרים אל נא תהי כמת. סומא במחשכים הושיבני כמתי עולם בלא בנים דכתיב גבי רחל הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. וי"ל זה אינך יכול לומר מצורעים דכתיב יצאו נצבים פתח אהליהם וכו' ובכל מקום שנא' נצים ונצבים על דתן ואבירם נאמר ואלו היו מצורעים היו משולחים מחוץ למחנה. סומים שהרי כתוב העיני האנשים ההם תנקר. בלא בנים דכתיב ונשיהם ובניהם וטפם אלא ודאי היו עניים וירדו מנכסיהם ועוד יש הכרח גמור שבשביל שהענו נסוגו אחור מחצר המלך ולא יכלו לתת שוחדים שהיו עניים שאלו היו עשירים אפי' היו מצורעים או סומים או בלא בנים לא היו סרים מאחרי דרך מבוא בית המלך שעדיין היתה ידם תקיפה לעשות חיל ולפזר ממון:

כי מתו כל האנשים. ואין לך לירא מהם הבטיחו שלא יהא לבו נוקפו על זאת:

אל משה במדין. כונת הכתוב בהודעה כי הדבור היה במדין, להגיד שבחו של משה שלא חש על שונאיו שהיו במצרים בעת שטען טענותיו הרבים, כי לא היה חושש בכל טענותיו אלא לצד הורעת כח השליחות לא לצרת עצמו, והראיה שלא טען כי ירא ממבקשי נפשו. ואם לא היה אומר הכתוב במדין, תבא הסברא כי לא החליט בדעתו של משה ללכת בשליחות עד שהבטח מפי אל כי מתו מבקשי נפשו. לזה אמר במדין, לומר שאחר שגמר בדעתו והסכים עם ה׳ ללכת הוא שנתבשר, ולא היה דבר זה מעכבו.

לך שוב מצרים. לחלוטין ולא בדרך עראי:

כי מתו כל האנשים וגו׳. ולא אמר כי מת אותו פרעה שרדף אחריו. כי באמת לא ירא מפרעה כלל. שהרי גם בל״ז הוא שלוח קשה אליו. והרי הוא מובטח מפי ה׳ כי אהי׳ עמך. אבל מאנשי ישראל שהיו רודפיו ירא מאד כמש״כ לעיל ג׳ י״ב. שלישראל לא היתה ההבטחה מה׳ שיהי׳ עמו להעניש לכל מי שיפגע בו לרעה חלילה. מש״ה הודיע לו ה׳ כי מתו כל האנשים. שכוון ביחוד על ישראל. כדאיתא בנדרים ד״ז. וכ״כ בת״י להלן י׳ כ״ח עה״פ כי ביום ראותך פני תמות. אמסור יתך בין ידיהון דעמא האלין דתבעי ית נפשך למקטל יתך. השכיל לתרגם שבודאי ידע פרעה שאין בידו להרגו. דאלו הי׳ בידו להרגו כבר הי׳ הורגו אלא ע״כ הפחידו שימסרהו ליד רשעי ישראל. [נמצא פי׳ הגמרא שם כי מתו כל האנשים שהענו. לא כמש״כ הר״ן שם שלא היה עוד דבריהם נשמעים למלכות. אלא כאשר הענו לא מצאו בעצמם ידים לעשות רע. וכ״כ התוס׳ ע״ז ד״ה א׳ בשם י״מ והכי מפורש בת״י להלן י׳ כ״ט]. והנה מדאמר ה׳ למשה טעם כי מתו וגו׳ מבואר שלא הי׳ במה שאמר לך שוב מצרים אזהרה לעשות כן. דאלו היה אזהרה. שוב אין פחד האנשים פחד נגד שומר מצות ה׳. אלא ודאי שלא הי׳ אלא ידיעה שיוכל לשוב אם ירצה כי אין ממה לפחוד עוד ועי׳ בסמוך:

ויאמר ה' לך שוב מצרים. צוה לו ה' שישוב שם ע"מ להשתקע [וכמו שהודיע לו הטעם בפסוק כ"א] ואל תירא מגואלי הדם המבקשים את נפשך כי מתו כל האנשים:

ג ואע"ג דאמרינן התם דארבע' חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בנים הכא ודאי בעניות קאמר דאין לו' שנסמאו דהא כתיב במחלקותו של קרח העיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי שהיו מצורעים דהא כתיב בקרב המחנה וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר משום שלא היו להם בנים אמר כי מתו דא"כ היכי אמר לו מפני זה שוב מצרימה וכי מפני שלא היו להם בנים לא היו דבריהם נשמעים למלכות להלשינו אל פרעה אלא ודאי מפני שירדו מנכסיהם לא היו דבריהם נשמעים. כך פי' רבינו ניסים במסכת נדרים בפ"ק דף ז':