שמות ד, יא

מי שם פה וגו'. מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי:

או מי ישום אלם. מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך, ואת משרתיו חרשים, שלא שמעו בצוותו עליך, ולאספקלטורין ההורגים מי עשאם עורים, שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת:

הלא אנכי. ששמי ה' עשיתי כל זאת:

וַאֲמַר יְיָ לֵהּ מָן שַׁוִי פּוּמָא לַאֲנָשָׁא אוֹ מָן שַׁוִי אִלְמָא אוֹ חֵרְשָּׁא אוֹ פִקְחָא אוֹ עַוִירָא הֲלָא אֲנָא יְיָ:

וַאֲמַר יְיָ לֵיהּ מַאן הוּא דְשַׁוֵי מַמְלֵל פּוּמָא בְּפוּם אָדָם קַדְמָאִי אוֹ מַאן שַׁוִי אַלִימָא אוֹ חַרְשָׁא אוֹ פִּתִיחָא אוֹ סַמְיָא הֲלָא אֲנָא יְיָ

מי שם פה לאדם דבור בעבור היותו בפה וכן שפה אחת (בראשית יא א) מדברות שפת כנען (ישעיהו יט יח)

או מי ישום אלם פירשו בו (המורה נבוכים ג י) שהוא נמשך לאדם או מי ישום אדם אלם כלומר מי ברא אדם שהוא אלם והשימה לאדם כי האלמות לא יושם כי איננו דבר אבל הוא העדר הדבור ואולי בעבור היות באדם נפש מדברת והאלמים בהיות בהם אוטם בגידי הלשון יאלמו יתכן לומר מי ישום האלמות והרב אמר במורה הנבוכים (שם) כי המסיר קנין יאמר בו שפעל האפיסה כי יאמרו במי שיכבה הנר שהביא החשך וכן על דעתו יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיהו מה ז)

ויאמר. הנה מצאנו אלם כנגד שימת הפה. ועור כנגד פקח ונשאר חרש לבדו ואין אחר כנגדו. והאמת כי מלת פקח כנגד החרש והעור ככתוב פקוח אזנים לפקוח עינים עורות.

מי שם פה לאדם. מי נתן ההכנות הטבעיות בכח טבע האדם:

מי שם פה לאדם או מי ישום א לם. שם לא נאמר אלא ישום לעתיד תאלמנה שפתי שקר ליום הדין שלא ימצאו מענה:

או מי ישום אלם. האלמות הוא העדר הדבור ואין לשון שימה נופל בו, אבל מפני שיש באדם נפש מדברת וענין האלמות באלמים הוא שיהיה אטום בגידי הלשון ועל זה יחלשו מפני זה הזכיר בו לשון שימה.

ובספר המורה כתוב כי המסיר קנין יאמר בו שפעל האפיסה כי יאמרו במי שיכבה הנר שהביא החשך ע"כ, ומה שאמר או חרש היה לו לומר או שומע או חרש כדי שיהיה דבר והפכו ככל השאר אך מפני שחוש השמע נקשר עם הדבור שהרי לא נדע הדבר שהוא מדבר עד שנשמעהו שידבר וא"כ הרי השמיעה בכלל מי שם פה לאדם וע"כ לא הוצרך להזכיר או שומע והזכיר או חרש שהוא הפכו.

ויש להתבונן איך סדר הכתוב ג' מעלות זו למעלה מזו, ראשונה הדבור הוא מצד הנפש אשר האלמות הפכו, והשנית חוש השמע שהוא למעלה לחוש הראות זהו שאמר או חרש, והשלישית חוש הראות הוא שאמר או פקח או עור, וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי ט״ו:ל׳) מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם, באר כי האור ירחיב הלב אבל חוש השמע גדול יותר מאד כי מלבד שירחיב את הלב וישמח אותו עוד ידשן את עצמותיו, הנה כי רבה התועלת המגעת לאדם מן האוזן יותר מן העין וכן אמרו רז"ל סימא עינו נותן לו דמי עינו חרשו נותן לו דמי כלו, ומפני שבאר הכתוב כי האוזן אבר נכבד מן העין כתיב אחריו (משלי ט״ו:ל״א) אוזן שומעת תוכחת חיים.

וידעתי כי לפי זה יקשה לך למה הקדימה לאה אמנו ראובן לשמעון כי מאחר שקראה את שמם זה על שם הראיה וזה על שם השמיעה היה לה להקדים אל הבכור שם השמיעה, והענין הזה לא יתבאר כי אם בקבלה כי הראיה מכח הה"א והשמיעה מכח הוא"ו ומזה הוצרכה להקדים אל הבכור שם הראיה כדי להקדים אות הה"א לאות הוא"ו בסדר א"ב ג"ד, והבן זה.

הלא אנכי ה'. יתכן לומר כי הזכיר השם הזה על הבינה שכתוב בה (איוב לב) ונשמת שדי תבינם שכנגדה הכח המדבר בנשמת האדם באבר הלשון וסימנך (תהילים מ״ה:ב׳-ג׳) אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר והמשכיל יבין ויתבאר לו עלוי האדם ביצירתו הנפלאה, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (בראשית א) נעשה אדם בדרך הרביעי.

מי שם פה לאדם כשאני בורא את האדם אני הוא השם לו פה ולשון כ״ש שיש בי כח לתקן כובד פיך וכובד לשונך לדבר צחות.

אלם כנגד מי שם פה. פקח הטילו הכתוב בין חרש לעור לפי שהוא נופל על שניהם כמד״א (ישעיה מב,כ) ״פקוח אזנים ולא ישמע״, (ישעיה מב,ז) ״לפקוח עינים עורות״.

או עור פרש״י מי עשאן עורים כשברחת ולא ראו. חז״ק: שהרי כתוב לעיל ״וישמע פרעה״ פירש״י מסרו לקוסטינר להרגו ולא שלטה בו החרב.

מי שם פה לאדם. כלו' אם הייתי רוצה היית מדבר יפה אבל אני איני רוצה שזה כבודי שאדם שאין לו לא פה ולא לשון יעשה שיחותי וישלים חפצי ויעשה על ידו דבר גודל כזה:

ויאמר ה׳ אליו מי שם וגו׳. ירצה לומר אליו שהיה לו לבטח בו שהוא השם פה שישים גם אליו, וכיון שכן מנע ממנו הרפואה זולת לעת הצורך, והוא אמרו ועתה וגו׳ והוריתיך אבל לא לעקר ממנו העלגות. או ירצה לרמז שיעשה תשובה על מיעוט הבטחתו.

עוד ראיתי לדקדק דברי ה׳ שלא רמז לו פרט הפעלה שמשה צריך לה, שהיא שישים לו פה אחר היותו אלם, או עין אחר היותו עור, ולא אמר אלא תחלת הבריאה ומארע שאחרי כן, והוא אמרו ״מי שם פה״ וגו׳, והמארע הוא ״או מי ישום אלם או חרש״, וכן חלוקה שניה: ״או פקח״ בתחלתו ״או עור״ אחר כך, אבל לא הזכיר כי יעשה אחר כך לאלם פתוח פה, וחרש שומע, ועור פקח. ומעתה אין כונת התשובה ידועה. ויש להעיר עוד למה ה׳ לא מנע ממנו טענה זו בתחלה ובראשונה, ומה גם שראוי להיות כן.

אכן נתכון לומר אליו כי הוא האדון הוא הבורא, והשכיל לעשות פה לאדם לשכלול הבריאה, והוא אמרו מי שם פה וגו׳, ואמר או מי וגו׳ פרוש, שהגם שיארע לאדם דבר שיהיה אלם וגו׳ גם זה לא במקרה יהיה הדבר ההוא אלא ממני, אנכי ה׳ הוא העושה הדבר ואני מסבב סבובין לעשותו כן לתכלית דבר. ובזה רמז לו כי כבדות פיו ולשונו הוא לתכלית דבר טוב, ולזה לא הסיר ממנו עלגותו. או ירצה לומר כיון שהשם אלם וגו׳ הוא ה׳ ברוך הוא, אם כן היה לו להשכיל בדעתו כי מה׳ יצא דבר מלכות שיעשה עלג, וזולת גזרת מלך לא היה כן, ואפלו לדברי חכמים (שמות רבה א,כה) שהיה סבה לדבר זה גחלת שנתן לפיו בהבחנת פרעה, אם לא היה ה׳ חפץ בדבר לא היה כן אחר שה׳ הכין ועשה פעלתו בהכנת הפה, כאמרו ״מי שם פה״ וגו׳ דבר פשוט הוא שכשיעשה אלם יהיה הדבר לצד איזה תכלית הגון או למה שנתחיב כפי מעשיו, וכמאמר רבי אמי (שבת נה,א) אין יסורין בלא עון, וכבד פה ולשון נקראים גם כן יסורין, ואם כן היה ראוי לו למשה לדעת סבת דבר ולתקן ויתפלל לה׳ על הדבר, אשר לא כן הוא עושה אלא אדרבה מראה כי הדבר הוא טבעי ואינו תלוי מצדו. ולזה אמר אליו ועתה, ואין ועתה אלא תשובה שיחזר בו מדעת זו.

וכנגד חשש שלא יאמינו ישראל לצד עלגותו, אמר אליו ״אנכי אהיה עם פיך והוריתיך״ וגו׳.

עוד נראה שיכון באמרו לך ואנכי אהיה עם פיך, שהשיבו תשובה נצחת, כי כל עוד שלא התחיל במצוה אין מקום להסיר עלגותו, ולזה אמר ״לך״ – פרוש, לך בשליחות זה וכשתדבר תראה שיוסר כבדות פיך ולשונך, והוא אמרו והוריתיך אשר תדבר, לא אמר ״את אשר תדבר״ אלא ״אשר תדבר״ – פרוש, אראך שתדבר בלשון צח, והבן ונכון. וטעם אמרו ״והוריתיך״ ולא אמר ״ואראך״, נתכון לרמז לו שיהיה לו צחות הדבור כדרך הרגיל באדם בהורתו, לא לפי שעה יהיה הדבר כמעשה נסים אלא בדרך טבעיות גמור כאלו הורה גבר בלשון צח ורגיל, ולא כמו שכתבתי בפרוש ראשון שלא ידבר צחות אלא בעת הצורך.

מי שם פה לאדם וגו׳ הלא אנכי ה׳. שנויים המתהוה באנשים זה מדבר וזה אלם וכדומה. אע״ג שהוא נראה בא במנהג העולם. ויש סיבה טבעית על מה הוא נעשה אלם או חרש מ״מ מי סבב הטבע. הלא אנכי ה׳. וא״כ גם זה בא בכוונה ממני שתהי׳ אתה כבד פה וכבד לשון. ומ״מ לאותו ענין של הגאולה תהי׳ איש דברים. וכך הוא ברבה. והובא ברמב״ן:

שאלות: מה שהשיב מי שש פה לאדם וכו' הלא זאת היא התלונה מדוע שם אותו אלם, ומ"ש לך ואנכי אהיה עם פיך היל"ל שארפאך שלא תהיה ערל שפתים:

ויאמר ה' מי שם פה לאדם, הרמב"ם באר במו"נ שההעדר לא יתיחס לפעולת פועל, ולפ"ז לא יתכן לומר מי ישום אלם או חרש, שהלא האלמות והחרשות הוא העדר ולא יתיחס לפעולת פועל, אמנם ה' הודיע למשה הפך מסברא זאת, שאחר שה' ברא את האדם שיהיה לו פה לדבר ועינים לראות ואזנים לשמוע, כבר שם טבע זו בכל המין, וכשתראה איש אלם או חרש או עור לא תאמר שהוא העדר שה' לא שם בו כח הדבור והראיה והשמיעה, כי היה ראוי שפיו ידבר ועיניו יראו ככל האדם, רק ה' פעל בו האלמות והחרשות בפעולת פועל לאיזה תכלית מיוחד שראה בחכמתו שאיש הזה צריך שיהיה אלם או חרש, וכבר כתב הר"ן שמה שמשה היה כבד פה וכבד לשון היה מפעולת ה' והשגחתו, וזה כדי שידעו כולם שמה שהצליח בשליחותו אל פרעה ואל ישראל לא היה ע"י שהיה בעל לשון ומשך לב מלך ושרים ולב בני עמו בכח דבורו וצחות לשונו, כי כשהיה כבד פה ובכ"ז חלו מפניו מלך ושרים ידעו כי יד ה' עשתה זאת לא תחבולה אנושית וחלקת לשון ופיתוי שפתים. ולי עוד בזה טעם, מצד שמשה היה מוכן להיות נביא תורה, והיה צריך שלא יוסיף אפילו אות אחת מדעתו רק הדברים אשר ישים ה' בפיו, לכן היה בהשגחת ה' שיהיה כבד פה שבזה ידעו כולם שה' הוא הדובר בו והוא אשר שם הדברים בפיו, וא"כ מה שהיה משה אלם וכבד פה, לא היה העדר רק פעולת פועל שה' שם אותו אלם בכונה, כי מצד תולדותיו היה ראוי שידבר ככל האדם, כי נולד בשלמות בלי שום חסרון כלל, וז"ש מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, ר"ל כמו שמה שהאדם יכול לדבר זה מתיחס לפעולת ה' כן מה שישים אלם אינו העדר רק מתיחס לפעולת ה', רק שההבדל שביניהם הוא ששימת הדבור באדם יתיחס אל העבר ששם פה לאדם בעבר, בעת יצר את האדם הראשון שם במין האדם כח הדבור, ושימת האלמות וחסרון הדבור למי שירצה מתיחס אל העתיד שהאיש הפרטי שרואה בחכמתו שצריך שיהיה אלם ישים אותו אלם בעתיד, ופקח נופל בין על ראות העין, פקח את עיני האנשים, בין על שמיעת האוזן, פקוח אזנים, ועז"א מי שם פה או אלם, או חרש או פקח, ר"ל [פקוח אזנים] או פקח [עינים] או עור, הלא אנכי ה', כ"ז יתיחס לפעולת ה':

ר הקשה רא"ם אם פרעה נעשה אלם שלא נתאמץ בהריגתו א"כ למה לו לעשות משרתיו חרשים וגם עורים ותירץ כשהוגד לו שברח צוה לרדוף אחריו להביאו בהכרח ואז כל משרתיו נעשו כחרשים וכשראה פרעה שלא הביאוהו חשב שרדפו אחריו ולא מצאוהו ולא נתאמץ אז לשלוח כמה וכמה שוטרי' מפה ומפה שימצאו אותו ולהביאו בהכרח להורגו אלא לא נתאמץ כלל בהריגתו ושתק והלך לו:

ש לא שעצמותו ה' כי כן כתיב ושמי ה' לא נודעתי להם והא דאמר ששמי ה' ולא נקט שמי ה' מפני שאלו אמר שמי ה' היה המובן שבא להודיענו את שמו שהוא ה' וא"כ איך נופל על זה מי שם פה לאדם וגו' אבל בתוספת השי"ן יהיה פי' מי שם פה לאדם וגו' אנכי ששמי ה' וזה שהוסיף עוד עשיתי כל זאת וכו' מוסב על מי שם פה לאדם וגו':