שמות לד, לה

והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו. וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו:

וַחֲזָן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת אַפֵּי משֶׁה אֲרֵי סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפֵי משֶׁה וַאֲתֵב משֶׁה יָת בֵּית אַפֵּי עַל אַפּוֹהִי עַד דְעָלֵל לְמַלָלָא עִמֵהּ: ססס:

וְחַמְיַין בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת אִיקוּנִין דְּמשֶׁה אֲרוּם אִשְׁתַּבְהַר זִיו אִיקוּנִין דְּאַנְפֵּי משֶׁה וְאָתֵיב משֶׁה יַת סוּדְרָא עַל בֵּית אַפּוֹי עַד זְמַן מֵיעֲלֵיהּ לְמַלָלָא עִמֵּיהּ

וראו. והנה טעם והשיב משה את המסוה וכן עשה תמיד. וככה היה משפטו עם ישראל עד יום שאספו כבוד השם אליו. ולא נודע קבורתו בחמלת ה' עליו. ברוך אשר בחר בו ושם רוח קדש בקרבו:

עד באו לדבר אתו - עם השכינה חוזר ומתגלה.

וראו בני ישראל את פני משה. ראוי שתתעורר בכאן למה הזכיר הכתוב משה שלש פעמים והיה אפשר לומר כי קרן עור פניו והשיב את המסוה. וע"ד הפשט אפשר לפרש כי זה כנגד ג' פעמים מ' יום שהיה מעמדו בהר, וידוע שבכל מעמד ומעמד נתוסף בו יתרון השגה ותוספת אורה, ועל כן הזכירה בו הפרשה שלש קרינות כי נאצל עליו הוד והדר בכל ארבעים יום ומהם ראשונים שניים ושלישיים, ובא הרמז כאן בפרשה הזאת בג' קרינות ובכתוב הזה ג' פעמים משה וג' פעמים פנים מפני שעתה בלוחות שניות נשלמו מ' יום שלישיים, והזכיר הכתוב משה שלש פעמים להורות כי בכל פעם ופעם היה עולה מדרגה שראוי להקרא עליה משה כי מלת משה נגזר מן כי מן המים משיתיהו, ומה שהיה בילדותו משוי מן המים היה רמז למה שעתיד להיות בזקנותו משוי מימי החכמה בהר סיני ועל כן אמרו אין מים אלא תורה, ובשמו ג"כ התעוררות ורמז למה שעתיד לשמוע קול דבור השכינה מבין שני כרובים.

וע"ד הקבלה יתכן לומר כי הטעם שיזכיר הכתוב הזה ג' פעמים משה וג' פעמים פנים כדי לבאר על מעלת משה בהר כי נתעלה במעמד הקדוש ההוא והוקש כבודו לכבוד הש"י, והוא שאמרו רז"ל אמר הקב"ה למשה כמה כבוד כבדתיך אמרת קומה ה' קומה ה' שובה ה' שובה ה' התורה נקראת על שמי שנאמר (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה' תמימה, קראתיה על שמך שנאמר (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי, ישראל נקראו על שמי שנאמר (תהלים פא) לו עמי שומע לי, אמרתי יקראו על שמך (ישעיהו ס״ג:י״א) ויזכור ימי עולם משה עמו, דברתי עמך באמירה ובדבור שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר, ויאמר ה' אל משה לאמר, אף אתה דברת לפני בדבור ובאמירה שנאמר (במדבר י״א:י״א) ויאמר משה אל ה' (שמות ו׳:ח׳-ט׳) וידבר משה אל ה', אני אין לפני אכילה ושתיה עשיתיך כמוני שנאמר (שמות לד) לחם לא אכל ומים לא שתה, אני אלהים ואותך נתתי אלהים שנאמר (שם ז) ראה נתתיך אלהים לפרעה, לי נביאים ולך נתתי נביא שנאמר (שם) ואהרן אחיך יהיה נביאך, אני אין כל בריה יכולה להסתכל בי שנאמר (שם לג) כי לא יראני האדם וחי, ואתה כן שנאמר (שם ל) וייראו מגשת אליו, בי כתיב (שם לג) וראית את אחורי, ובך כתיב והביטו אחרי משה ע"כ במדרש.

ונראה לי לומר כי חכמי האמת במדרש זה דברו דרך כלל ודרך קצרה במעלותיו של משה שבהם נתעלה ונתדמה להקב"ה והפרטים רבים נוכל להבין הפרט מתוך הכלל, והוא הדין שהיה אפשר לומר אני יש לי משרת הנקרא נער ואתה יש לך משרת הנקרא נער שנאמר (שם) ומשרתו יהושע בן נון נער, ומזה הענין היה מוכרח להקרא יהושע נער והיה בן נ"ו שנה, וכן אפשר לומר עוד אני יש לי ע' שרים של מעלה שאצילות כחם מכחי ואתה יש לך שבעים זקנים שאצילות כחם מכחך שנאמר (במדבר י״א:כ״ה) ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים, וכשם ששבעים שרים של מעלה סביבות כסאי כך כתיב (שם יא) ויעמד אותם סביבות האהל. ואחר שנסתכל איך גלה לנו המדרש הזה על כבודו של משה ואיך המשיל פניו לפנים של מעלה מעתה אודיעך ואאלפך חכמה בטעם שהזכיר הכתוב שלש פעמים פנים, ידוע למבין כי עשר מעלות הם נחלקות לשלשה מעלות של שלש שלש כי הראשונה נקראת אין ואין להזכירה והמעלה הראשונה נקראת כבוד עליון והמעלה השנית נקראת כבוד אמצעי והמעלה השלישית נקראת כבוד אחרון וזהו סוד המשנה במצות תקיעת שופר סדר תקיעות של שלש שלש וכל המעלות בכלל נקראות כבוד ופנים, וזהו שכתוב לא תוכל לראות את פני זהו כבוד ראשון, ופני לא יראו זהו כבוד אמצעי, פני ילכו זה כבוד אחרון, ואע"פ שהשיג משה הכבוד האחרון גם האמצעי מ"מ מצינו בו כשם שכתב הקב"ה בעצמו שלש פעמים כך כתב בכתוב הזה שלש פעמים משה ושלש פעמים פנים. ומעתה הסתכל מעלת הנביא ע"ה שהמשילו הכתוב לבוראו מה שלא זכה שום ילוד אשה אל המדרגה הזאת גם מן הטעם הזה הזכיר שלש פעמים מסוה שניהם מניעה ואחד השגה והבן זה.

עד באו לדבר אתו. היה לו לומר עד באו לדבר את ה', והנה הכתוב יכפול כמה פעמים שמו של משה ולא יכנהו ומדוע יכנה עתה את השם המיוחד במקום הצריך להזכירו ולא יזכירנו, אבל יתכן לומר כי הכל מעלה וכבוד למשה כדי שתבין גם מזה עד בא ה' לדבר עם משה ולמדך הכתוב כי משה יבא לדבר אל ה' וה' אל משה וכענין שכתוב (שמות ל״ג:י״א) כאשר ידבר איש אל רעהו זה מדבר וזה משיב בלא אמצעי ולא היה נבהל כלל. ומעלה זאת אחת מן המעלות אשר למשה בנבואתו אשר בה היה יתר על שאר הנביאים ועמה יתעלה וירום על כלם וגבה ונשא מאד והיא הנקראת ידיעה פנים אל פנים, וכן העיד עליו הכתוב בסוף התורה (דברים ל״ד:י׳) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ועל המעלה הזאת הבטיח הנביא ליראי ה' ולחושבי שמו שיזכו בה לעולם שכולו ארוך הוא שאמר (ישעיהו ל״ג:י״ז) מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים.

וראו בני ישראל וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין חזר הכתוב להודיע זה, ואולי כי ישמיענו שהצרכו ישראל לראות הדבר פעמים אחרים להצדיק כי קרן עור פניו, לצד שהיה מחוש שהאור הלז היה לצד עכבתו את ה׳ נוצצו אורות בפניו, ובהאריך הזמן יחזר הדבר לכמות שהיה, לזה היו מסתכלים בפניו בכל עת להצדיק כי קרן וגו׳. ואולי כי חזרה עטרה לישנה בבחינת פניו, על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה כ,יב) בספרו של רבי מאיר כתוב ״כתנות אור״, כמו כן משה נעשה עור פניו אור.

עוד ירצה, כי הגם שעשה משה המסוה, לא דנו מפני זה לאסור לראות פניו בזמן שאין מסוה, אלא וראו בני ישראל את פני משה, והדבר מובן כי לא בדרך אסור היו רואים, ממה שלא הקפיד עליהם, וחפץ ה׳ לראות באור החיים.

חסלת פרשת כי תשא

כי קרן עור פני משה. אם נפרש האי כי מלשון אשר. מיותר כל הפסוק שהרי כבר ראו וידעו. ותו דהכי מיבעי כי קרן עור פניו כמו לעיל ל׳ והנה קרן עור פניו. אלא האי כי טעם הוא משום שקרן. והמקרא הודיע למאי קיפל משה את המסוה על ראשו עד אשר כלה דבריו עם ישראל כדי שיחפצו לראות פני משה. כי כמו שטוב לעינים לראות את השמש כך היה שמחה ונחת לראות פני משה. ומשה היה חפץ שיסתכלו בפניו בשעה שלומד עמהם. ע״כ קיפל את המסוה. וזהו המשך הכתובים. ויצא ודבר וגו׳ וראו ב״י את פני משה. הכל הביטו על פניו בשעה שדבר. ומפרש הטעם שהביטו. והרי עוד לא ידעו כולם כי כך סגולת התורה להביט בפני הרב. אלא משום כי קרן עור פני משה. והיה שמחה לנפש וטוב לעינים לראות את פניו כמו את השמש. ואח״כ השיב משה את המסוה על פניו עד בואו לדבר אתו. דכל יום הלך משה להיכל לחזור על תלמודו. ואם היו חדשות בתורה שבכתב מה טוב. ואם לא. מכ״מ למד תורה שבע״פ אשר ע״ז משמעות הלשון לדבר אתו. כמש״כ לעיל כ״ט ובס׳ במדבר ס״פ נשא. וענין המסוה שנתן על פניו ולא רצה שיהיו מסתכלים על פניו תמיד. הוא כדי שיהי׳ יוכל להיות דבק במחשבתו באלקות ולא יתבלבל ע״י כך. וכבר ביארנו לעיל ס״פ בא מקרא בישעיה ל׳ שהמתנהג בקדושה ודבקות זה דרכו להיות נכנף באהלו. אמנם רבה כחו של משה אשר תיכף אחר תלמודו ועסק רב עם בני אדם הסיר את דברת בני אדם ושם מסוה ע״פ ונכנף להיות דבוק בה׳. ויש לומר עוד משום שבאמת היה אסור להסתכל בו כדאי׳ בחגיגה דט״ז כל המסתכל בנשיא עיניו כהות שנאמר ונתתה מהודך עליו. ורק בשעת מצוה וד״ת לא הזיק:

ויתן על פניו מסוה, פי' הרי"א כדי שלא ישמש באותו הזהר בדבר חולין והיה דעתו שאחר שה' עשה זהר פניו כעליונים צריך הוא לעשות כמעשיהם שכל פעולותיהם לקבל השפע מלמעלה ולהשפיע למטה, וכן השתמש בזהר ההוא בעת בא לפני ה' לדבר אתו ולקבל השפע, ותכף יצא ודבר אל בני ישראל והשפיע למטה באותו זהר אבל בעת עשקו בדברי חול שם על פניו מסוה, וספר ג"כ שלא היה כיתר נביאים שאחר החזון לא יכלו לדבר אל העם כי נבדלו חושיהם עד ששב כחם אליהם, כי הוא יצא ודבר תיכף, גם ספר שלא תאמר שע"י קרני ההוד נשתנו פניו עד שלא היה ניכר, כי הוא זה משה האיש כי ראו בני ישראל את פני משה, ושמה שקרן היה עור פני משה הוא ולא אחר, וע"כ כפל שם משה ג"פ: