שמות לד, כט

ויהי ברדת משה. כשהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים:

כי קרן. לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו, שנאמר (שמות לג כב) ושכתי כפי:

וַהֲוָה כַּד נְחַת משֶׁה מִטוּרָא דְסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי סַהֲדוּתָא בִּידָא דְמשֶׁה בְּמֵחֲתֵהּ מִן טוּרָא וּמשֶׁה לָא יְדַע אֲרֵי סְגֵי זִיו יְקָרָא דְאַפּוֹהִי בְּמַלָלוּתֵהּ עִמֵהּ:

וַהֲוָה בִזְמַן מֵיחַת משֶׁה מִן טַוְורָא דְסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי דְסַהֲדוּתָא בִּידָא דְמשֶׁה בְּמֵיחְתֵיהּ מִן טַוְורָא וּמשֶׁה לָא חַכִּים אֲרוּם אִשְׁתַּבְהַר זִיו אִיקוּנִין דְּאַנְפּוֹי דַּהֲוַת לֵיהּ מִן זִיו אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בִּזְמַן מַלֵלְיוּתֵיהּ עִמֵיהּ

אֲרֵי שַׁבָּחוּ זִיוֵיהוֹן דְּאַפֵּיהּ:

ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. הטעם בדבר אתו השם. וזה בעבור שנראה הכבוד על פניו ע"כ הזהירו כזהר הרקיע:

ומלת קרן. מגזרת קרנים מידו לו. כי כן כתוב בתחלת הפסוק ונגה כאור תהי'. והנה אמר אחריו קרנים מידו לו יהיה הטעם כפול כמשפט. ישתחקו עצמות חוי הפושע שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן וטעם וייראו. מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת ולא יירא מגשת אליו. ועוד אילו היה ככה למה לא הי' תמיד המסוה על פניו. ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל.והלא ראה כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה ואף כי כאשר הי' בן שמונים:

כי קרן - לשון הוד וכמוהו: קרנים מידו לו. והמדמהו לקרני ראם קרניו אינו אלא שטות. כי שתי המחלוקות הם ברוב תיבות שבתורה. וגם מנחם כן פירש.

כי קרן עור פניו וזכה לקירון פניו מושכותי כפי עליך. וי"א מכתיבת הלוחות זכה לקירון. קרנים מידו לו ושם חביון עוזו ר"ת מלוח:

ויהי ברדת משה ביום השלשי בשבת עשרה בתשרי לאחר מ׳ יום שלישיים.

ושני לחת העדת מה שחסר כאן הוא עשיית הארון שעשה משה פי׳ הכתוב בפרשת עקב, ובו היו עד אחד בניסן כשנמשח המשכן וכל כליו ונתנו בארון שעשה בצלאל.

ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כשנתן הקב״ה את ידו ע״פ המערה שהיה בה משה כדכתיב והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי, וכתיב ויעבור ה׳ על פניו, משם זכה לקרני ההוד ומה שזכה בלוחות אחרונות ולא בראשונות היינו ע״י שהראשונות נתנו לעין כל ברעמים וקולות ואש, ובאלו כתיב גם איש אל ירא בכל ההר וגו', ומאחר שהראשונות נתנו בקולות וברקים וענן ולפידים והללו נתנו בחשאי. אלולי קרני ההוד היה פתחון פה לאומות לומר לא נתנו לוחות אחרות ולא היו מאמינים שנתנה לו הקב״ה. ד״א לפי שרצו להעמיד להם מנהיג במקום משה הראה להם הקב״ה שהוא מלא מזיו שכינתו על פיו, ואין להעמיד אחר במקומו.

כי קרן עור פניו. לשון קרנים מידו לו פי' אור כשנעשה בקרנים הזהורים לעינים וכן אילת שחר שזריחת השמש בשחר נראית כקרני אילה מפוצלות ולפי שרצו להעמיד מנהיג זולתו והראם הקב"ה שאין מנהיג כמוהו בארץ. וי"א שזכה משה לקירון פניו לפי שבשעה שהיה כותב התורה היה מקנח הקולמוס בשערו ולכך נהגו העולם לקנח הקולמוס בשער שלהם:

ויהי ברדת וגו׳. אמר ויהי לשון צער, לרמוז מה שנכוו כל הצדיקים שבמחנה ישראל ממעלת משה אשר ענתה בפניו, דכתיב ״וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן״ וגו׳ (שמות לד:ל).

ברדת משה מהר וגו׳. לא נודע גזרת הכתוב איה מקומה, עוד צריך לדעת למה כפל לומר ברדתו מן ההר ולא הספיק במה שאמר בסמוך ״ברדת משה״ וגו׳. עוד צריך לדעת לאיזה ענין הודיע הכתוב שלילת ידיעת משה בדבר קודם שיודיענו תחלה ענין קרון פנים שישנו. עוד צריך לדעת מי הודיעו למשה כיון שלא ידע מעצמו, ואם הודיעוהו למה לא הודיע הכתוב סדר ההודעה.

אכן יתבאר הענין לפי מה שהודיע הכתוב אחר זה כי נתן משה מסוה על פניו בתמידות, זולת בעת למודו. אם כן יאמר האומר: למה לא נתן משה מסוה על פניו ברדתו מן ההר בזמן שלא היה מלמד את ישראל תורה? לזה אמר הכתוב ומשה לא ידע – זה היה סבה שלא נתן על פניו מסוה קדם, וראהו אהרן וישראל והנה קרן עור פניו. ועדין יקשה על זה איך יהיה הדבר שלא ירגיש בעל חי בדבר נוסף בפניו, ובפרט קרון פנים. לזה הקדים הכתוב לומר הסבה שמנעה ממנה הידיעה ואמר ברדת משה מהר – פרוש, כי בהיותו בהר לו יהיה שירגיש בהוד פניו יתלה הדבר כי יבהיקו פניו מאור פני אל המדבר עמו, וברדתו מן ההר נסתלק תלית הרגשת אור פניו. ועדין תקשה למה לא הרגיש במשך ירידתו? לזה אמר ושני לחות העדת ביד משה ברדתו מן ההר – פרוש, בכל משך רדתו מן ההר, ולזה היה תולה כי מה שהיה מרגיש בפניו היה מאור הלחות אל מול פניו יאירו, ולא ידע כי קרון פנים היה קבוע בו בעור פניו. והוא אמרו לא ידע כי קרן עור פניו, פרוש, ידע בקרון פנים אבל לא חשב שהיה אור קבוע בעור פניו והיה תולה בלוחות שבידו, וזה היה סבה שלא עשה מסוה וראהו אהרן. וכפי זה גזרת הכתוב היא וירא אהרן וגו׳, כי זולת כל הכתוב לא היו רואים אהרן וישראל קרון פנים קודם שיקראם, שהיה שם מסוה כאשר עשה אחר כך כשהניח מידו הלוחות ולא נשאר במה לתלות, מעצמו הרגיש מתת אלהים כי קרן עור פניו ונתן המסוה תכף, בסוד (משלי כה:ב) ״כבוד אלהים הסתר דבר״.

ובמדרש (שמות רבה מז,ו): רבי יהודה בר נחמן אמר, כשכתב משה התורה נשתיר בקולמוס קמעא, והעבירו על ראשו, ומשם נעשה קרני הוד, עד כאן. ודבריהם זכרונם לברכה סתומים וחתומים. ואולי שיכונו לומר כי מצינו שמדת הענוה למעלה מכל, כאמרם זכרונם לברכה (שיר השירים רבה פ״א): מה שעשתה חכמה עטרה לראשה שהוא היראה, דכתיב (תהלים קיא:י): ״ראשית חכמה יראת ה׳״, עשתה ענוה עקב לסנדלה, דכתיב (משלי כב:ד): ״עקב ענוה יראת ה׳״. ומצינו שהעידה התורה על משה (במדבר יב:ג) שעניו מאד מכל האדם, וכשאמר ה׳ לכתב הדברים מצינו לו שלא כתב ״עניו״ אלא ״ענו״ חסרה יו״ד, ואף זה מן הענוה. ובשכר זה זכה לקרני הוד, כי הפליא ברצונו יתברך, גם ה׳ הפליא חסדו לו בשנותו מכל האדם. והוא מה שרמז רבי יהודה באמרו נשתיר בקולמוס קמעא, והוא אות יו״ד שהיה צריך לכתב ולא כתב לרב ענותו, וממנה זכה כנזכר.

ויהי ברדת משה וגו׳. אלו בא הכתוב לספר שירד משה מן ההר הכי מיבעי וירד משה מן ההר ושני לחות העדת בידו ומשה לא ידע וגו׳. אלא כל המקרא הוא נושא מאמר ומשה לא ידע וגו׳. וכאשר יפלא בדעתנו איך לא ראה משה קרני ההוד שעל פניו. מש״ה ביאר ויהי ברדת משה מן ההר. דבעודנו בהר לא היה קרני הוד. דשם היה אור השכינה וכדאי׳ בפסחים ד״ח למה הצדיקים דומין בפני השכינה כנר לפני האבוקה. ורק ברדת משה מן ההר וגם אז כ״ז שהלוחות היו בידו לא היה למשה לדעת שהקרנים מידו לו שחשב שהקרנים המה מהלוחות. ורק כשהניחם בארון ודאי נודע לו. וזהו שהודיע הכתוב. ויהי ברדת משה מהר סיני. כשעודנו בהר אע״פ שיורד. וגם כאשר שני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר. אע״ג שכבר ירד אך בעוד לוחות העדות בידו. ומשה לא ידע וגו׳:

בדברו אתו. כבר ביארנו לעיל ל״א י״ח דזה הלשון אינו אלא על תורה שבע״פ אשר כ״י שניהם דברו יחדיו. וזהו קירון הפנים שהשיג בלוחות השניות. וכדאי׳ בירושל׳ שקלים פ״ג דר״י אמר דלכן פניו מאירים משום דאולפן שכיחא ליה. וכן ר׳ אבהו שהאירו פניו אמר תוספתא עתיקתא מצא וחכמת אדם תאיר פניו. והכי אי׳ בנדרים דמ״ט ב׳ דרבי יהודה אמר דפניו מאירים משום דחכמת אדם תאיר פניו וכש״כ כשמשה רבינו עמד בשעת כתיבה על כל הקבלות שלמד בראשונה ועמד עליהם בשניה לדעת מקורם בתורה שבכתב. ובזה השיג בתמידות של מ׳ יום אלו הארת פנים עד שקרן עור פניו לעולם:

ויהי ברדת, שעור הכתוב ויהי ברדת משה מהר סיני וירא אהרן, ומ"ש ושני לוחות הוא מאמר מוסגר, ונתן טעם מדוע לא ידע משה כי קרן עור פניו, מפני ששני לוחות העדות היו ביד משה וחשב שהאור הנוצץ ומזהיר הוא מן הלוחות, ולא ידע שהוא מן פניו, ויש דעה לחז"ל שקבל קרני הוד מן הלוחות, וע"כ כל עוד שהיו בידו חשב שהאור הוא אור הלוחות, ובאר ג"כ שהקירון כבר היה בדברו אתו, שמזיו השכינה ואורה נאצל להאיר פניו, כמ"ש (תהלים ד) נסה עלינו אור פניך ה', רק שגם אז לא הרגיש כי האור הזה היה לפני אור ה' כאור הנר לפני אור החמה, ובזה קיים לו מ"ש וראה כל העם אשר אתה בקרבו [שכוון על דור המדבר] את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך דוקא [כי עי"כ יראו מגשת אליו, כי אור זה היה מטיל אימה ופחד על לבושי חומר, כאשר יפחדו הנביאים בעת הנבואה בראותם המלאך המנבא אותם, כמו שהיה בדניאל, עד שהוצרך המלאך לחזקו לבל יירא, וכן לא יכלו לגשת אליו עד שקראס], והוצרך זה עתה ולא קודם, שאז היתה כל התורה כתובה מן השי"ת בעצמו, לא כן עתה שנכתבה ע"י משה, הופיע עליו אור יתר גדול ונתעלה כמה"ש עד שגם המלאכים נתיראו ממנו כמ"ש במדרש על מלכי צבאות ידודון ידודון, וגם שזה היה אות ומופת לבני ישראל שתורתו תורת אלהים, ושלא תשונה התורה כל עוד שלא יעמוד איש כמוהו ויופיע באור אלהי וקרני הוד, עד יראו כל בשר כי אלהים שוכן עליו, חוץ ממה שכבר שמעו בסיני מפי ה' שמנה אותו לשליח לתת להם תורה כמש"ש במקומו:

ט אף על פי שגם שכשהביא לוחות ראשונות בי"ז בתמוז כתיב נמי וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו כמש"כ כאן מכל מקום כל הספורים הבאים אחר מקרא זה לא היו רק בלוחות אחרונות:

י כלומר שבלוחות אחרונות זכה לקרני הוד יותר מבלוחות הראשונות: