שמות לג, ח

והיה. לשון הוה:

כצאת משה מן המחנה ללכת אל האהל: יקומו כל העם. עומדים מפניו ואין יושבין עד שנתכסה מהם:

והביטו אחרי משה. לשבח, אשרי ילוד אשה שכך מבטח, שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו:

וַהֲוָה כַּד נְפַק משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא קַיְמִין כָּל עַמָא וּמִתְעַתְּדִין גְבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵהּ וּמִסְתַּכְּלִין אֲחוֹרֵי משֶׁה עַד דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא:

וַהֲוָה כַּד הֲוָה נָפִיק משֶׁה מִן מַשְׁרִיתָא וְאָזֵיל לְמַשְׁכְּנָא קַיְימִין כָּל רַשִׁיעֵי עַמָּא וּמִתְעַתְּדִין גְּבַר בִּתְרַע מַשְׁכְּנֵיהּ וּמִסְתַּכְּלִין בְּעֵינָא בִּישָׁא אֲחוּרֵי משֶׁה עַד זְמַן מֵיעֲלֵיהּ לְמַשְׁכְּנָא

והיה כצאת משה כצאתו מן המחנה לשוב לאהלו.

יקומו כל העם ומתרגם יקומון כל עמא ונצבו מפני כבוד שכינה שיודעים שעתיד לירד פתח האהל.

והיה כצאת משה. כשהיה משה בא אל המחנה היה בא לומר להם דבר ובשובו שהיה יוצא אל האהל ועמד כל העם:

כצאת משה. מן המחנה שהיה רגיל אז הרבה במחנה כדתניא בפרקי דר״א פמ״ו והובא ברמב״ן מקרא ז׳ שבתוך ארבעים יום האמצעים הכרית ע״ז מישראל והתקין כל שבט במקומו. והדבר מובן שלא מלאכת יום א׳ היה ולא שני ימים. שהרי נהרס בל״ס שלום כל שבט ע״י העגל וע״י שבירת הלוחות. וע״י שנהרגו שלשת אלפי איש. וכל זמן שלא שבו כל ישראל להיות בשלום כמו שהיה לפני מ״ת דכתיב ויחן שם ישראל. לא היה אפשר לעלות ולקבל לוחות אחרונות. והיה למשה רבינו עבודה רבה בכל שבט לפייס ולדבר ולהוכיח עד שישוב השלום. ואחר עבודתו בכל יום יצא מן המחנה אל האהל:

יקומו כל העם. עמדו מפניו ואין יושבין עד שמתכסה עמהם. והוא גמ׳ קידושין ספ״א בחיוב לכל נשיא בישראל. אבל כאן היה הוספה על החיוב לכל נשיא שיכולים היו לשוב לאהלם. אבל כאן קמו והביטו עד שובו האהלה. כדי להתענג בראיית עמוד הענן כאשר יבואר:

והביטו אחרי משה. ידוע מחלוקת בקידושין שם. ואיכא מ״ד לרעה כדאיתא והוא בירושל׳ שקלים פ״ג. ולכאורה הוא פלא מה״ת לפרש הכי והלא כל הפ׳ מוכיח שראו את עמה״ע והשתחוו ולמאי מפרש לגנאי. וגם אין השעה נותנת לכך שאז היו ישראל באבילות ובצער והאיך מצאו לבבם להוסיף רשע כזה. אלא ודאי הכל מודים דפי׳ וקמו כל העם והביטו אחרי משה הוא לשבח. אלא דייקו במש״כ ונצבו איש פתח אהלו והוא מיותר דמאי נ״מ אם קמו ברחוב או פתח אהלם אלא ה״פ שהיו איזה אנשים עזי פנים שנצבו. ובכמה מקומות דכתיב לשון זה מתפרש לגנאי כמו דכתיב בדתן ואבירם יצאו נצבים. וע״כ כתיב איש פתח אהלו שהיו יראים לצאת לרחוב ולדבר אחר משה שלא ירגמון באבנים ע״כ נצבו איש פתח אהלו ודברו מה שדברו. ובאמת הענין היה נותן לכך באותה שעה שהיה משה מיטפל לתקן הריסות השלום. ובל״ס היה נמצא כמה עקשים שהחרו ריב ומדון וגם קצפו על משה ששבר את הלוחות מדעתו ומי יודע אם יהא לוחות אחרות. ומשה היה בע״כ כועס ומבזה אותם עד שלבסוף שתקן כ״צ היה כל העם שמחים ומכבדים למשה ע״ז. ואותם עזי פנים דברו מה שדברו ומודיע זה הכתוב שמכ״מ משה עשה למחר את שלו כדכתיב בסמוך ושב אל המחנה ולא חש לעזי פנים אלה שהביטו אחריו לגנאי:

והיה, יספר כי העם בהשתוקקם אל נועם ה' ולהיות להם איזה דבר קדוש שיקבילו נגדו עבודתם לה' [אשר מתוך תשוקה זו באו לטעות העגל כי חשבו שצריך להם אמצעי בין ה' ובינם] היה להם משה לקדוש ה' מכובד, כי הוא הקדוש והקרוב לאלהים, עד שבצאתו אל האהל התעוררו כל העם ונצבו פתח אהליהם, כדי שעל ידו יחול עליהם רוח קדושה וטהרה כדרך מי שעומד לפני הנביא ואיש הרוח שיחול עליו רוח קדושה, וגם בעברו מפניהם לא שבו לאהלם רק הביטו אחדי משה ער בואו, כענין מ"ש הא דמחדדנא מחבראי דחזיתא לר"מ מאחוריו, וגם לשון הבטה מציין תמיד העיון בדבר, שעיינו והשכילו בדרכי משה ובמדותיו ללמוד להיות כמוהו, וכמ"ש חז"ל שהיה אומרים אשרי יולדתו וכו':

נ דק"ל למה כתיב כצאת משה אל האהל הל"ל כשנכנס משה אל האהל ומפרש דלצאת קאי איציאה שיצא מן מחנה ישראל ולא קאי אאהלו של משה: