שמות לג, ד

הדבר הרע. שאין השכינה שורה ומהלכת עמם:

איש עדיו. כתרים שנתנו להם בחורב, כשאמרו נעשה ונשמע:

וּשְׁמַע עַמָא יָת פִּתְגָמָא בִישָׁא הָדֵין וְאִתְאַבָּלוּ וְלָא שַׁוִיוּ גְבַר תִּקוּן זֵינֵהּ עֲלוֹהִי:

וּשְׁמַע עַמָּא יַת פִּתְגָּמָא בִּישָׁא הָדֵין וְאִתְאַבָּלוּ וְלָא שַׁוִּיוּ גְבַר יַת תִּיקוּן זֵינֵיהּ דְּאִתְיַהַב לְהוֹן בְּסִינַי דְבֵיהּ שְׁמָא רַבָּא וְקַדִּישָׁא חָקִיק וּמְפָרַשׁ עֲלוֹי

וישמע העם את הדבר הרע. ומהו. הוא הכתוב אחריו ויאמר ה' אל משה אמור אל בני ישראל וכמוהו ויאמר ה' אל משה במדין וכבר פירשתי הגם לחם יוכל תת. כי כמוהו ויצו שחקים ממעל וכבר צוה שחקים וככה זה. ואין צורך לתקון הגאונים שעשו ככה תמיד:

עדיו - מיני תכשיטין לפי שנהגו אבלות, כדכתיב: ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו. שהרי אמר להם הקב"ה הורד עדיך.

עדיו ג' במס'. דין ואידך וצבי עדיו לגאון שמהו. במתג ורסן עדיו לבלום. בשביל שנתגאו בצבי עדים כמו שדרשו רז"ל בשביל רוב זהב וכסף שנתת להם עשו עגל זהב ע"כ לא שתו איש עדיו ונסתמה פיהם שלא היה להם פתחון פה כמו מתג ורסן שבולם עדיו של סוס:

וישמע העם את הדבר הרע הזה. נראה לי כי ישראל קבלו עליהם מיני צער מדה כנגד מדה כי היו מתחלה עטרותיהם בראשיהם ושמחת עולם על ראשם, ועתה כאשר שמעו בהסתלקות שכינה נסתלקה השמחה, ולכך ויתאבלו. ומה שאמר ולא שתו, כי כיון שהופשטו מכבוד השכינה שהיה מחופף עליהם הפשיטו את עצמם מן העדי שלהם שכן מצינו הכתוב שהמשיל סלוק השכינה להפשטת הבגד, הוא שאמר הושע (הושע ב׳:ה׳) פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום הולדה, יאמר פן אפשיט מישראל כבוד שכינתי שהיו מתלבשים בה וישארו ערומים ממנה כמו שהיו עד שלא נתנה תורה הוא כיום הולדה, וכן תרגם יונתן דלמא אסלק שכינתי מינה ואעדי יקרה ואשוינא רטישא כיומא קדמאה עד לא אתקרבת לפולחני.

ולא שתו איש עדיו עליו כלי כסף וכלי זהב ושמלות שהוציאו ממצרים.

את הדבר הרע הזה. שלא ילך הק' עמהם:

ולא שתו איש עדיו עליו. יש מקשים אחר שמעצמם לא שתו עדים עליהם מהו זה שחזר ואמר ועתה הורד עדיך מעליך ונ"ל שהיו כאן ב' מיני עדי, האחד הוא, סתם עדי חח ונזם וחלי שהיו מתקשטים בהם. הב' הוא, אותן הכתרים שנתנו להם בחורב על אמרם נעשה ונשמע. ובפעם ראשון כששמעו הדבר הזה שאמר הקב"ה כי לא אעלה בקרבך והרי הם כמנודים לשמים ע"כ ויתאבלו ולא שתו איש עדיו, מדקאמר איש עדיו ולא אמר בני ישראל כמ"ש אח"כ ויתנצלו בני ישראל עדים ש"מ שמדבר בעדי המיוחד לכל איש ואיש לפי עשרו העשיר ירבה והדל ימעיט, וקבלו עליהם תשובה בעבור החטא הנמשך מן העדי כמ"ש ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו'. אבל אותן ב' כתרים שקבלו בחורב לא פרקו כי היה נראה להם כפריקת עול התורה כאילו אמרו אין לנו חלק בתורה ובכתרה, על כן נאמר להם שנית ועתה הורד עדיך מעליך אפילו אותן ב' כתרים ועל זה נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אותו עדי הניתן להם בהר חורב ואמר כאן בני ישראל ולא אמר איש עדיו לפי שכל ישראל היו שוים בו כעשיר כהלך.

ומהרי"א פירש, שהאדם יש לו הרבה מיני עדי והיו קצתם עליהם וקצתם לא היו עליהם ומתחילה לא שתו עליהם עדים שלא היו עדיין עליהם, אבל אותן שהיו עליהם כבר לא הורידו לכך נאמר ועתה הורד עדיך אפילו זהו שכבר עליך וגם לפירושינו מיושב למה הזכיר לשון הורדה בפעם ב' ולא בראשון לפי שהעדי של הר חורב היה תמיד עליהם משא"כ בסתם עדי.

ויתאבלו. כבר העירו במדרש שה״ש ע״ז שלא מצינו לשון אבילות בכלל ישראל כמו בשעה שרצה הקב״ה לסלק שכינתו מהם. ואע״ג שהקב״ה הסביר שזהו טובתם לפי דרכם. מכ״מ ה״ז דומה לתינוק שרוצה אמו לסור ממנו וצועק התינוק ע״ז. ואע״ג שהיא מוכיחתו ומדריכתו הרבה והוא אינו רוצה לקבל כ״כ וע״כ היא מכהו כ״פ. מכ״מ כשרוצה היא לסור ממנו בוכה בלי הפוגות ונוח לו להתייסר כ״פ ולא שתסיר אמו השגחתה בעינה הטוב ממנו. כך נוח לישראל שיתייסרו כ״פ כאשר כן היה במדבר משתהא השכינה מסתלקת מהם:

ולא שתו איש עדיו עליו. עדי ישראל הוא רוח הישראלית. והוא בשני אופנים. חדא להמון עם ה׳ שיודעים אשר ה׳ אלהיהם בדרך נסתר. ואם שאין בהם כח להשיג רוה״ק ומעלה עליונה מכ״מ כל איש יודע שה׳ עמו גם בדרך הטבע והיא אמונת ישראל מה׳ אלהינו ועדי הזה מושרש בלב ישראל בכל שעה ובכ״מ וא״צ לזה הכנה כלל. שנית לגדולי ישראל שמכינים עצמם להשיג רוה״ק ומשיגים באמת והוא עדי שאין למעלה הימנו. וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממנו. אמנם זה העדי גם לגדולי ישראל אינה עמהם תדיר רק בשעת הכושר להתבודד ולהתקשט בזה העדי. וכאן שהתאבלו ראו גדולי ישראל שאין ראוי להתבודד ולקוות להשיג רוה״ק שהרי אין רוה״ק בא בתוך עצבות ואבילות כלל ע״כ לא שתו איש היינו אנשים המיוחדים:

עדיו עליו. אלא הלכו קדורנית:

וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו, כבר באר הכוזרי כי ישראל היו מצפים ומשתוקקים להשראת השכינה, וכשעלה משה להר והבטיחם שיביא להם לוחות הברית שביניהם ישכון ה' על כנפי הכרובים ויהיה להם דבר גשמי יקבילו נגדו תפלתם לה', עמדו מצפים ע"ז כל המ"ם יום ולא הסירו מעליהם עדי עדיים שלבשו בעת שעמדו על הר סיני, וכאשר שלמו המ"ם יום וחשבו שמשה לא ישוב אליהם, טעו לעשות צורה מורגשת שלפי סברתם ישכון ה' שם כמו על כנפי הכרובים, ועדיין היו מלובשים עדיים לכבוד ה' שחשבו שישכון ביניהם בכבוד חונה בגויה, וכאשר נודע להם כי על ידי העגל אבדו כל תקותם, הסירו עדיים שהיו מלובשים בו בצפיתם לאלהים, אמנם רק העם ההמונים הסירו עדיים לא בני ישראל שהם החשובים והגדולים שביניהם כי הם לא חטאו כלל בעגל ועשו משפט בעובדיו, והם זכו לנבואה בעלותם בהר עם משה, וחשבו שהגם שקצף ה' על כלל העם ויסיר שכינתו מהם, בכ"ז לא יסיר רוחו מהשרידים ויחידי סגולה. שגם בעת שהיו כל העולם עוע"א לא סרה שכינת ה' מיחידים שהיו עובדי ה':