שמות לב, ו

וישכימו. השטן זרזם כדי שיחטאו:

לצחק. יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט יז) לצחק בי, ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב' ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, אף כאן נהרג חור:

וְאַקְדִימוּ בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְאַסִיקוּ עֲלָוָן וְקָרִיבוּ נִכְסִין וְאַסְחַר עַמָא לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי וְקָמוּ לְחַיָכָא:

וְאַקְדִימוּ מִיּוֹמָא מָחְרָא וְאַסִיקוּ עֲלָוָון וּקְרִיבוּ נִיכְסִין וְאַסְחַר עַמָא לְמֵיכוֹל וּלְמִישְׁתֵּי וְקָמוּ לְהוֹן לִמְגַחֲכָא בְּפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה

וְקָמוּ לְהוֹן מְגַחְכִין בְּפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה:

וטעם וישב העם לאכול ושתו שישבו כולם כאחד לאכול לשבעה ושתה לשכרה כאשר יעשו בחגים ובמועדים ואחרי כן קמו לצחק בעצביהם ולשמחה וספר זה בעבור מה שאמר קול ענות אנכי שומע (בפסוק יח) כי משה מצאן משחקין לפניו ויגבה לבו בדרכי ה' לקחת אותו מלפניהם ולשרפו לעיניהם וישק אותו להם והשלים הכתוב כל מה שעשו בעגל ואחר כן ספר מה שאמר הקב"ה למשה לך רד אבל היה דבור זה למשה בבקר השכם כאשר השתחוו לו ויזבחו לו וברדת משה ישבו לאכול ולשתות וקמו לצחק ומצאם בשחוק וגם זה ראיה למה שפירשתי (לעיל בפסוק א) שלא נאמר למשה לך רד כי שחת עמך ביום שעשה אהרן העגל והמזבח שהיה יורד מיד אבל כשזבחו והשתחוו לו העם אז אמר למשה שירד

וישכימו ממחרת היום שנבנה המזבח:

ויעלו עולות בגימ' בכורות שהבכורות העלו עולות לפניו:

וישכימו ממחרת בי״ז בתמוז.

ויעלו עלת לשמים בשבילו, כמו שמצינו בשאול ויזבחו שם זבחים שלמים לפני ה׳ וגו'.

ויעלו עולות. לשמים בשבילו כמו שמצינו בשאול כשנתחדשה לו המלוכה (שמואל א י״א:ט״ו) ויזבחו שם זבחים שלמים לפני ה' וישמח שם שאול וגו' וכן בכאן לא נתכוונו אלא לשמים והשתחוו לו לכבוד ולא לאלוהות:

וישכימו ממחרת וגו׳. קשה למה לא עשה ה׳ ברוך הוא הרגשה בשעת מעשה העגל תכף ומיד לומר למשה רד כי שחת עמך, עד אחר שעבר יום המעשה ולמחרת אחר שהעלו עולות ושלמים? ועוד, שאם היה מקפיד על הדבר תכף ומיד לומר למשה רד וגו׳, לא היו באים לידי זביחה לאלהים אחרים. ואין לומר שקודם אמר אליו אלא שמשה נתעכב להשיב חרון אף, שהרי בדברי ה׳ נאמר ״וישתחוו לו ויזבחו לו״, הא למדת שדבריו היו אחר שזבחו למחרת המעשה. והגם שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה ד,ב) לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה וכו׳ אלא שאם חטא צבור וכו׳, אף על פי כן ישנו ללמוד זה גם אם לא היו זובחים, שבדבור ראשון שאמרו ״אלה אלהיך״ הרי קבלוה עליהם לאלוה. והגם שאמרנו קצת מהם אמרו כן ולא כלם, ולהאומרים ערב רב הם אמרו, על כל פנים שמעו ושתקו כלם. ובהכרח לומר שהמועטים הוא שלא הסכימו, שאם היו המרבים היו עומדים עליהם והורגים את האומרים כן, ואם כן הרי המרבים מתחיבים מדין ערב.

ונראה לומר, כי לצד שקדם ואמר ה׳ למשה כי שם ישב ארבעים יום, ואחר הארבעים יתן לו הלוחות, כמאמרם זכרונם לברכה (שבת פט,א) בפסוק ״כי בשש משה״ שבאו שש שעות ביום הגבול של ארבעים, הא למדת כי נאמר לו מה׳ ששם ישב ארבעים, אשר על כן לא אמר לו ה׳ למשה לרדת מן ההר קדם הארבעים יום עד סופם, ואז אמר אליו ״לך מן ההר״, ואמרו ״רד״ אפרשנו במקומו. וכפי זה, הגם שהרגיש ה׳ במעשה ישראל הרע מעת הקהלם על אהרן, עם כל זה דבר אלהינו שאמר ארבעים יום יקום לעולם.

ואם תאמר למה לא חשב ה׳ מחשבות לבל יכשלו, זו חקירה כללית בהנהגות הבורא עם ברואיו, וכבר כתבנו בפרשת בראשית (בראשית ו:ה) קצת מהטעמים המשגים אצלנו, ובמה שלפנינו אין אנו צריכין לטעמים כי טעמו בצדו, כי בהכרח שיהיה שם משה ארבעים יום לקבלת הלוחות ויש טעמים נסתרות לה׳ והנגלות לנו כנגד יצירת הולד, גם להודיע הדרגות של התורה מכל העולם, שכל העולם נברא בששה ימים והלוחות בריאתם לארבעים יום, וכמאמר רבי יוחנן לרבי חייא (שמות רבה מז:ה) על מה שזבן שדות וכרמים וזיתים כי מכר דבר הנתן לששה וקנה דבר הנתן לארבעים.

עוד יראה לי טעם אחר, כי לצד שהתורה יש בה ארבע דרכים כלליים, והן מנין פרד״ס, ויש לך לדעת שהם מארבעה הדרגות אורות עליונים המתכנים בשם אצילות בריאה יצירה עשיה. הפשט אורו מאיר בעולם העשיה, רמז בעולם היצירה, דרש בעולם הבריאה, סוד בעולם האצילות. וכבר הקדמנו פעמים רבות שאין לך הדרגה בקדשה שאין גבהה עשרה, והרי לפניך ארבעים, ולזה היה שם ארבעים יום שלמים, ואם היה חסר יום אחד היתה תורה חסרה אותה בחינה, וישרים דרכי ה׳. ועוד יש טעמים רבים, ובזה אין קשיא לאלהינו. ועין בפסוק ״לך רד״ שאחר זה באפן אחר.

וישב העם. לא כל העם אלא איזה חבורה:

ויקומו לצחק. בשמחה רבה שנפטרו מהשגחת הקב״ה שהוא מגיע ע״י תורה ועבודה דוקא ודבר זה היה קשה לקבל מתחלה כמו שביארנו לעיל י״ג ט׳ ע״ש. ועוד במעשה מרגלים היה כת כזה כמבואר בפ׳ שלח:

וישכימו, אבל הם השכימו ממהרת לפני רדת משה ויעלו עולות ועי"כ ויקומו לצחק, כפי מנהג המצריים בעבודת השור שהיו עושים צחוק ומחולות: