שמות לב, כה

פרוע. מגלה נתגלה שמצו וקלונו, כמו (במדבר ה יח) ופרע את ראש האשה:

לשמצה בקמיהם. להיות להם הדבר הזה לגנות בפי כל הקמים עליהם:

וַחֲזָא משֶׁה יָת עַמָא אֲרֵי בְטִיל הוּא אֲרֵי בָטֵילִנוּן אַהֲרֹן לַאֲסָבוּתְהוֹן שׁוּם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן:

וַחֲמָא משֶׁה יַת עַמָּא אֲרוּם פְּרִיעִין הִינוּן אֲרוּם פְּרִיעוּ עַל יְדוֹי דְאַהֲרן יַת כְּלִילָא קַדִּישָׁא דַהֲוָה בְּרֵישֵׁיהוֹן וַהֲוָה שְׁמָא רַבָּא וְיַקִּירָא חָקִיק וּמְפָרַשׁ בֵּיהּ וּנְפַק טִבְּהוֹן בִּישׁ בְּעַמְמֵי אַרְעָא וְקָנוּן בְּהוֹן שׁוּם בִּישׁ לְדָרֵיהוֹן

וַחֲמָא משֶׁה יַת עַמָּא אֲרוּם פְּרִיעִין אִינוּן אֲרוּם פְּרָעוּ כְלִילָא דְדַהֲבָא דַהֲוָה בְּרֵישֵׁיהוֹן דַּהֲוָה שְׁמָא מְפַרְשָׁא חָקִיק עֲלֵיהוֹן מִן טוּרָא דְחוֹרֵב:

וטעם וירא משה את העם לומר כי אע"פ שהתנצל אהרן שלא פשע בהם ראה משה בלבו את העם כי פרוע הוא כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה כענין ותפרעו כל עצתי (משלי א כה) כמו שאמר כי הפריע ביהודה ומעול מעל בה' (דהי"ב כח יט)

כי פרעה אהרן ובטל מהם כל עצה ומוסר והנה הם כצאן הנפוצים על ההרים (מלכים א כב יז) בלא יועץ ומדריך ואמר זה מפני שהיו הם חושבים שהעגל מורה להם הדרך והנה הם כאלו אין להם עצה ולא ידעו הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון כי מהם חשבוהו לטובה כפי סברתם ומהם לרעה גמורה וכל אחד מהם פונה לדרכו ואמר לשמצה בקמיהם כי אפילו אותם אשר אין מחשבתם רעה יוציאו עליהם לדורות שמץ ודבה והנה כל העם פרוע עצה ומוסר מהם לרעה ומהם להעלות על שפת לשון ודבת עם ואמר זה כנגד אהרן לומר כי לכלם חטא וזה כדעת אונקלוס שתרגם לשמצה בקמיהם לאפקא שום ביש בדריהון ולפי שאמר "בדריהון" נראה שרצה לפרש כי העגל אשר עשו יהיה שמץ רעה בדורות ישראל כי יאמרו לא לחנם עשו אבותינו את העגל ועבדוהו רק שידעו בו כי הוא אשר העלם מארץ מצרים ומצאו בעבודתו תועלת להם ואף אנחנו נעשה כן כי טוב לנו לעבדו כאשר היה הדבר בירבעם שאמר רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים (מלכים א יב כח) ראה משה כי לדורות יפשעו בו ושמצה ענין דבה רעה הוא לדברי אונקלוס והוא לשון מורגל בדברי רבותינו שמץ פסול (פסחים ג) ואולי לדעתם מה שאמר הכתוב ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד יב) שלקחה אזנו פגם האדם ודופי שבו לומר אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם (שם פסוק יח יט) וכן מה שמץ דבר נשמע בו (שם כו יד) שאין בכל דרכיו דופי ודבה כלל רק שבח ותהלה ועל דרך הפשט שמץ לשון מיעוט לקחה אזני מעט הימנו ומה שמץ דבר נשמע בו (שם כו יד) שכל הנשמע והנאמר בכח האל וגבורותיו דבר מועט הוא כנגד גודל מעשיו וכן לשמצה בקמיהם יאמר כי פרעה אהרן לעם למעט אותם באויביהם כי העון הגדול הזה ימעיטם בפני אויביהם או ימעיט זכותם בבואם במלחמה עם אויב והוא כענין שנאמר (יחזקאל כט טו) והמעטתים לבלתי רדות בגוים או כענין שנאמר (ירמיהו י כד) יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני

וירא משה את העם כי פרע הוא. כמו באין חזון יפרע עם. ותפרעו כל עצתי:

ומלת לשמצה. שם התואר תחת שם הפועל. להיותם שמץ ודופי ודבה:

בקמיהם. כמו רבים קמים עלי. אף מן קמי דרך קצרה. ותרגם ארמית כדרך והנה קמתם תחת אבותיכם:

כי פרוע הוא - בטל מן המצות, ממצות בוראו, כדכתיב: ותפרעו כל עצתי. פרעהו אל תעבר בו.

לשמצה - לדברי לעג וקלס בשונאיהם. כמו: ותקח אזני שמץ מנהו, כעין דבור.

כי פרוע הוא. מגולה ומפורסם לרוע בהתגלות לבו בזה:

כי פרעה אהרן. גלה שאין ביניהם צדיקים, שאם היו שם צדיקים עוזרים לאהרן כאשר נקהלו עליו לא היה אהרן עושה העגל כלל:

לשמצה בקמיהם. לשם רע בין אויביהם, שיאמרו עליהם שלא נאמנו בבריתם ושביניהם אין עושה טוב אין גם אחד, ושלא נשאו פני נביא ונשיא בתוכם. וזה כי אף על פי שלא כלם ולא רובם נקהלו על אהרן היו כלם לשמצה על שלא מיחו בקמים:

לשמצה. זהו שמץ ופסול שכל העכו"ם מלעיגים עלינו על מה שעשו אבותינו העגל. ויש להשיב להם שכל יום הם עושין פסולין לעכו"ם ומלעיגין עלינו משל למלך שהיתה לו אשה יפה והיו שפחותיה אומרות אדונינו המלך יגרש אותך ויקח אותנו לנשים אומרת להם למה, אומרות לה כי אתמול כשבא אדונינו המלך מן השוק ראה מעט טנוף מפחם על ידך ומאס בך אומרת להם שוטות ומה אשה יפה כמוני בשביל לכלוך מועט שאוכל להדיח אותו ולא יהיה רשומו ניכר יניח אותי אתם שמלוכלכות בטיט ובכסוי הקדרות כל שעה ושעה יקח לנשים:

פרוע ב'. כי פרוע הוא וראשו יהיה פרוע מה מצורע מטמא אף עכו"ם מטמאה:

לשמצה בקמיהם. פי' רש"י וכל המפרשים מלשון הוצאה דבה מלשון רז"ל שמץ פסול, ויאמר משה כי אהרן היה סבה שהדורות הבאים יוציאו דבה על ישראל לומר שכלם היתה כוונתם בו לע"ג עד שתתפשט בזה הדבה בקמיהם ויהיה להם לחרפה ומשל בגוים.

והנכון מה שפירש הרמב"ן ז"ל כי מלת לשמצה לשון מעוט מן (איוב ד׳:י״ב) ותקח אזני שמץ מנהו, וכתיב (שם כו) ומה שמץ דבר נשמע בו, ויאמר משה כי היה סבה בזה כדי להחליש זכותם ולהמעיטם לפני האויבים בלכתם למלחמה, כענין שכתוב (יחזקאל כ״ט:ט״ו) והמעטתים לבלתי רדות בגוים, וכתיב (ירמיהו י׳:כ״ד) יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני.

כי פרע הוא בטל ממצות בורא. לשון למה תפריעו את העם ממעשיו.

פרוע הוא. כמו (במדבר ה׳:י״ח) ופרע את ראש האשה שנתגלה שטותם וקלונם שהיו סבורים העולם שהם עם חכם ועתה נתגלה שהם שוטים שהיו סבורים שעגל זהב ינהיגם:

לשמצה בקמיהם. שאומות הועלם מלעיגים עלינו לאמר הלא אתם עשיתם את העגל ואני ראיתי משל על זה שאומות שעושות בכל מקום פסילים וצלמים מלעיגים עלינו והוא משל לאדם אחד שהיתה לו שה יפת תאר מאד והיו לו שפחות והיו אומרות השפחות אדונינו יגרש את אדונותינו ויקח אותנו לנשים אמרו להם למה אתמול כשבא אדונינו מן השוק ראה מעט ליכלוך על ידה מפחם אחר שנגעה בו ונמאס בעיניו ויגרשנה אמרו להם שוטות מה אתם אומרות אשתו שהיא יפת תאר יניח מפני רושם שהיה על ידה מפני הפחם ואתכם יקח שאתם מלוכלכות בטיט ובפחמים מן הקדירות ומן היורות שאתם רוחצות עד שאין נראה לכם לא חוטם ולא פה כך האומות מלעיגות עלינו על עגל אחד שעשו אבותינו והם עושים בכל יום תלי צלמים עד אין קץ:

כי פרע הוא. פרוש, סר צלם מעליהם, כי נועם ה׳ היה עליהם מיום שקבלו התורה והוסר מסוכתם.

כי פרעה אהרן. אולי שיכון לומר שעל ידי תשובת אהרן נשאר כל חוב העון עליהם, כי אהרן לא עשה דבר שיש בו ממש בענין העגל, והכל נעשה על ידי נותני זהב: נתנו הזהב ועשו בו מכשפות לצאת העגל שיצא, ולא עשה אהרן אלא לקיחת הזהב ונתינתו באש, ואף זה באונס כאמרו ״כי ברע הוא״, ומעתה מתיחס כל העון עליהם ואין להם מכסה השגיון, והוא אמרו כי פרעה אהרן פרוש בטענתו.

לשמצה בקמיהם. כל שעור קטן מבחינת התעוב יקרא שמץ, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קב.) אין לך צרה שעוברת על ישראל שאין בו מעון חטא זה, גם ירצה כי האמות הקמים עלינו תמיד מענה בפיהם: ״כבר התעבתם עצמכם ונזנחתם״.

וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. לפי שאמרו רז"ל (יומא פו) מפרסמים את החנפים מפני חילול השם. כי הש"י בוחן כל נסתרות ומעניש החוטא על כל נעלם ומפני שהוא מוחזק לצדיק בעיני הבריות יקראו תגר על מדת הדין על כן מצוה לפרסם על כל מעשיהם לגלות רעתם בקהל, ומטעם זה הוציא אהרן מחשבתם הרעה לחוץ. וזהו שנאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא ר"ל אתה ידעת ברוח הקודש שעליך כי ברע המה חושבים תמיד על כן אמרתי כי טוב לגלות על החוטאים כדי שיהיו לשמצה בקמיהם לפרסם קלונם ברבים. וזהו דעת המדרש האומר שלקו בצרעת שנאמר כי פרוע הוא. וכתיב במצורע (ויקרא יג מה) ראשו יהיה פרוע, כדמסיק בילקוט (ובתנחומא מצורע ד) כי הצרעת ג"כ ענינו להוציא לאור הרעה הפנימית אשר בלבב החוטא, כי מטעם זה נקרא מצורע נוטריקון מוציא רע כדמסיק בילקוט פר' מצורע (יד תקנו) במעשה של הרוכל, אע"פ ששם מסיק המוציא רע על המספר לשון הרע מ"מ נ"ל שהוא מוציא לאור כל רע פנימי ולכך רמז כאן הצרעת במלת פרוע שפירושו מגולה כך הצרעת מגלה על החוטאים. ובשה"ש (א יב) כתיב נרדי נתן ריחו. ופירש התרגום על זה ונחית עליהם מכתש סגירא, כי הפסוק מדבר במה שנעשו לשמצה בקמיהם והובאש ריחם בעיני כל האומות הקמים עליהם וזהו נתן ריחו היינו לאחרים נתן הריח אשר היה נסתר בקרבו, וכאשר נתגלה אז היו לשמצה בקמיהם שמצאו להם מקום לחרף את ישראל על מה שעשו באלהים ובמשה ומכלל זה אתה למד שדבר זה אינו בנמצא באומות.

וזה מבואר על דרך שמצינו ברבתי פר' וישב (פח א) מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני (תהלים לט ט) רבי חמא בר חנינא אמר לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם דוים וסקופים אלא שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם אומה של דוים וסקופים אתם הה"ד חרפת נבל אל תשימני, ור' שמואל בר נחמן אמר לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם בעלי חטטין ולמה יש בהם שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים לא אומה של מצורעים אתם הוי אומר חרפת נבל אל תשימני. ויש לדקדק במאי קמיפלגי ומה בין דוים, למצורעים, ונ"ל כדמסיק במדרש. חטאו בזה, כי זה משה האיש. ולקו בזה, שנאמר (איכה ה יז) על זה היה דוה לבנו. ונתרצו בזה, שנאמר (שמות לה ה-ו) זה הדבר אשר צוה ה', קחו מאתכם תרומה לה'. חטאו באלה, אלה אלהיך ישראל. ולקו באלה, שנאמר (איכה ה יז) על אלה חשכו עינינו. ונתרצו באלה, שנאמר (שמות לח כא) אלה פקודי המשכן. הנך רואה ממדרש זה שהיו כאן שני מיני חטא, האחת הוא, מה שחטאו להקב"ה ואמרו אלה אלהיך ישראל ועל זה נלקו בצרעת המוציא לאור כל המחשבה רעה וכבר חטאו במחשבה כמו שנאמר אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כמבואר למעלה והצרעת היה מוציא רעתם לחוץ לפרסם עליהם, ולפי שדין כל מצורע להיות מחוץ למחנה מושבו וכאן היו כל ישראל מצורעים ואיך יצאו מחוץ למחנה, ע"כ נאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד. כאילו שם מחנה שכינה והם מרוחקים ממחנה שכינה. ומה שנאמר על אלה חשכו עינינו לפי שלשון זה, מורה על הדבר שהאדם רואה בעיניו ומראה עליו באצבע לאמר כי זה הוא, ולשון אלה, מורה על דבר שהוא משיג בראיה לבבית אע"פ שאינו רואה בעיניו לכך נאמר חטאו באלה, על החטא שחטאו באלהים כי לא יראהו האדם וחי. וחטאו בזה, נאמר על מה שחטאו במשה ועשו כנגד חוש הראות כי בעיניהם ראו יושר דרכו ואעפ"כ הרהרו אחריו. ולפי הנחה זו קשה מהו שאמר על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו איפכא הל"ל.

וביאור הדבר הוא, שלעולם לקו בדבר שהיה סבה אל העבירה כי במה שחטאו באלהים נמשך העון מן העין אל הלב כי העין רואה ואח"כ הלב חומד וכבר אמרנו שבעבור רוב זהב שהשפיע להם ה' בחרו בצורת שור כי משם מוצא הזהב כמבואר למעלה בפסוק זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו' על כן נאמר על אלה חשכו עינינו כי העין גרם להם עון זה, אמנם במה שחטאו במשה היה נמשך העון מן הלב אל העין כי בעבור שהיו מהרהרים בלבם תמיד ומתקנאים במעלתו וחושדין אותו על כן נעשו עורים גם בחוש הראות וכחשו בדברים שראו בעיניהם כי זאת תורת הקנאות שעל ידיה נעשו עורים לעשות בהפך ממה שיעיד עליו החוש, על כן נאמר על זה היה דוה לבנו כי הלב היה סבה להם שעשו כנגד הדבר המורה עליו חוש הראות הרמוז בזה, ומכאן ראו לומר שכל דוים וסקופים הבאים על ישראל הכל הוא בעון מה שמטיחין דברים כנגד מנהיגי כל דור ודור. והצרעת בא על עון ע"ז הנמשך מן חמדת הממון, וחשכת העין מדה כנגד מדה לפי שעיני האדם לא תשבענה על כן ילקו בעין ולפי דרכנו נוכל לומר שחשכת העין היינו הצרעת המחשיך עין האדם כנודע מטבעיות ושני תכונות רעות אלו אינן מצויין כל כך באומות כדמסיק (בסנהדרין לט:) כתיב (יחזקאל יא יב) וכמשפטי הגוים עשיתם וכתיב וכמשפטי הגוים לא עשיתם (שם ה ז) הא כיצד כמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כי מצינו שהם מתוקנים בשני דברים הללו הן בענין האלהות כמ"ש (ירמיה ב יא) ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל. הן בענין המנהיגים שאינן בועטים בהם כמו שמצינו באנשי ננוה ששמעו אפילו לנביאי ישראל.

ע"כ אמר רבי חמא בר חנינא, לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם דוים וסקופים והיינו כל חלי וכל מכה הבאה אל הבועטים במנהיגיהם כמ"ש על זה היה דוה לבנו ודעתו שמה שנאמר כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם היינו על מה שהאומות מונין את ישראל על מה שהמה עושים אל מנהיגיהם.

ור' שמואל בר נחמן אומר, לא היו אומות העולם ראויין להיות בהם בעלי חטטים והוא מין מן מיני הצרעת הפורחות בגוף אשר פרחה בו המינות והכפירה באלהיות, אלא שלא יהיו מונין את ישראל לא אומה של מצורעים אתם והוא סובר שמה שנאמר כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם, היינו שיחרף צר את ישראל על דבר הנגע והצרעת אשר פרחה בהם על אשר אמרו אלה אלהיך ישראל בעבור רוב זהב שהשפיע להם ה', ודעתו שעל זה אמר דוד מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני, כי יחרף אויב הצר לאמר שאני נבל המנבל צור ישועתו בעבור חמדת הזהב והעושר שנאמר בו (ירמיה יז יא) ובאחריתו יהיה נבל, כי כל אוהב כסף הוא איש כילי כנבל הכרמלי אשר נבל שמו ונבלה עמו וכמ"ש (ישעיה לב ה) לא יאמר עוד לנבל נדיב מכלל שהם שני הפכים, ויתבאר זה עוד בע"ה בפרשת האזינו על פסוק עם נבל ולא חכם. ועל זה בקש ואמר חרפת נבל אל תשימני. ואע"פ שאף אם יחרפני האויב ואם לדין יש לי תשובה והתנצלות, מ"מ נאלמתי לא אפתח פי. איני רשאי לדבר התנצלותי, כי אתה עשית. אתה גרמת לישראל בעבור רוב כסף וזהב שהשפעת להם והתנצלות זה אין לדבר בפני הגוי, לפיכך הסר מעלי נגעך. זה נגע הצרעת אשר פרחה בישראל, מתגרת ידך אני כליתי. מתגרת הוא לשון שפע ונזילה ורוצה לומר לפי שמידך יגר לי רוב שפע כסף וזהב ע"כ אני כליתי, והוסף מלת אני כליתי לומר שאין רע יורד מלמעלה והאלהים חשבה לטובה, רק אני כליתי וקלקלתי מעשי בעבור רוב שפע כסף וזהב אשר הושפע לי. בתוכחות על עון יסרת איש. בתוכחות הוא לשון ויכוח ור"ל בעבור הויכוח שיש לאויב עמי ומונה עלי לומר אומה של מצורעים אתם ע"כ יסרת איש גם האומות שנקראו בני איש כמ"ש (תהלים מט ג) גם בני אדם גם בני איש ואמרו רז"ל (ילק"ש תהלים מט תשנז) בני אדם אלו ישראל בני איש אלו בני נח, ותמס כעש חמודו. ע"י שיש גם בהם בעלי חטטים ואז לא יתלו בעון ישראל אלא יאמרו אך הבל כל אדם סלה. כי מקרה אחד לכל. ולדעת האומר לא היו ראויין להיות דוים כו' על שמטיחים דברים כנגד מנהיגיהם, דרש חרפת נבל כמו זכר זאת אויב חרף ה' (תהלים עד יח) לאמר שכל פה דובר נבלה כמו שמצינו שהטיחו על משה בכמה ענינים והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.

כי פרוע הוא כי פרעה וגו׳. ראה שתי ראיות. אחת כי פרוע הוא לעשות מה שלבו חפץ איש כל הישר בעיניו באין מפריע. עוד ראה כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. קמיהם משמעו אנשים גדולי הדור שקמים נגד העם הפרוע למחות בידם. ודרך עם ה׳ להיות נכנע וניחת מפני גדוליהם. אבל בזה שרבו על דעת אהרן הצדיק עד שהוכרח הוא לעשות כרצונם אע״ג שגם הוא ידע שאינו נכון וא״כ פרעה אהרן עוד בדבר זה לשמצה. פי׳ להתנהג שלא בד״א ובכשרון דעת:

בקמיהם. עם גדוליהם הרוצים למחות בידם. והקדים זה הכתוב למעשה משה דבר נפלא מאד ומסוכן. ולא היה ראוי לעשות כן אם לא שראה משה צורך השעה והכרחי לעשות כן. והפלא הוא בשני דברים. א׳ מה שצוה את הלוים שהם בעצמם יהרגו ע״פ דעתם שאותו האיש עבד ע״ז. והרי אפי׳ מלך שמרדה עליו מדינה ושולח חיילותיו להקיף את המדינה ולהענישם. אינו מרשה את בני החיל שהם יהרגו ע״פ דעתם אלא שולח עוד אנשי משפט לחקור חובת כל איש והחיל אינם באים אלא לשמור את בני המדינה שלא יפרצו בשופטיהם. וכך היה ראוי למשה לעשות להושיב ב״ד ולדון כל א׳. וכאן הרשה את הלוים שהם ילכו משער לשער להרוג בחרב שלופה לכל מי שידעו שעבד ע״ז. ואפילו לדעת חז״ל שדנם בסנהדרין ע״פ עדים מ״מ לא היה ע״פ ד״ת להרוג שלשת אלפי איש ביום א׳. שנית דאפילו אם יצא גזרת המלך להרוג כל הבא ביד אנשי חילו לא ישלח במדינה רבת אנשים. מעט חיל וחרב בידם. שהרי ירבו עליהם אנשי המדינה ויהרגו את החיל. אלא שולח הרבה גדודים וכל כל״ז בידם באופן שיהיו בטוחים מן הסכנה. ומשה שלח את הלוים אנשים מועטים בחרבות למחנה של ששים רבוא ולא ירא מסכנת הלוים. מש״ה הקדים הכתוב כי צורך היה לעשות כן:

כי ראה את העם כי פרוע הוא. אפילו מי שלא עבד עבודת כוכבים עדיין ה״ה פרוע בלי שום מורא שמים ומורא ב״ד. וקרוב להגיע לע״ז ולכל דבר תועבה כשיעלה על רצונו. ואם כן ראוי לעשות דבר נפלא להרוג ביום א׳ הרבה אנשים ויפול בזה פחד ב״ד עליהם וכמו שמצינו בשמעון ב״ש שהרג שמונים נשים מכשפות ביום א׳ ובלי חקירה רבה כראוי ע״פ ד״ת. אלא לצורך השעה. שנית ראה כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. שמטילים מורא על גדוליהם שיהרגוהו אם לא ישמע להם. והרי הם רבים והוא יחיד. ע״כ רצה משה להראות בזה המעשה שאין מורא לעובדי ה׳ מהמון רבה כמו שלא נגע אדם רע בלוים שהלכו במס״נ כאשר יבואר. וידעו מכאן ולהבא לנהוג מורא מגדוליהם ולא יפחידו אותם בהמונם הרב. וידעו אשר מגדול עוז שם ה׳. בו ירוץ צדיק ונשגב. [וראיתי מגיהים בת״א לדריהן. שאין זה שום משמעות לבקמיהם. וצ״ל לרדיהן. היינו הרודים בעם. הן גדולים וכמש״כ]:

וירא משה, אמנם משה ידע האמת שלא ע"י אהרן נעשה רק כי פרוע העם, שהם פרועים מעצמם והם עשו את העגל לא אהרן, ומה שאהרן אמר כי פרעה אהרן שהוא החטיא אותם, זה הוא לשמצה בקמיהם מפני שירא שיהיו לשמצה ולחרפה בין קמיהם שיחרפו אותם ששמעו להע"ר והחרטומים, וע"כ להסיר מהם שמצה וחרפה אמר שהוא פרע אותם והן אינם אשמים בדבר כי הכהן המשיח חטא לאשמת העם והוא לבדו החייב בדבר לא הם, או יבואר שמץ מענין מעוט כמו שמץ מנהו (איוב ד׳:י״ב) ר"ל להקטין החטא בקמיהם:

וירא משה את העם כי פרוע הוא וגו' עד וידבר ה' אל משה לך עלה מזה. זכר שראה משה את העם כי פרוע הוא ר"ל מוגלה ומוכן לכל דבר רע שיחול עליו וכי פרעו אהרן שבמה שעשה גלה חרפתו. באופן שיהיה לשמצה בקמיהם כי כל אויביהם יגדפו ויחרפו אותם באומרם אליהם עשיתם לכם פסל מסכה וזה היה לשמצה והמעטה וקלון להם בין אויביהם הלוחמים בם. ולכך להסיר חרפתם עמד בשער המחנה ר"ל בתחלתו מצד ההר וקרא מי לה' אלי כלומר מי האיש אשר לבו תמים עם ה' יבוא אלי ועי"ז היו נבחרים לשרת את השם. ומשה היה רוצה לנסותם אם הם ראויים וכאשר התחברו אליו כל בני לוי אנשי שבטו כי לא היו הם מכלל אנשי העגל ואז צוה משה אותם ואמר כה אמר אלהי ישראל ר"ל אל תחשבו שזה אשר אצוה אתכם הוא מפני אכזריות חמה ושטף אף על אחיכם בני ישראל. כי כה אמר ה' שהוא אלהי ישראל ולטובתם צוה זה אלי שתשימו איש חרבו על ירכו ותעברו במחנה משער לשער והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו כלומר שלא יעשו זה בחפזון. אבל במתינות הדין יעברו משער לשער וידרשו היטב מי אשר חטא בענין העגל והרגו אותם ולא תחמלו עליהם אף על פי שיהיה איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו שחטא בזה. והמה עשו כדבר משה ויפול מן העם כשלשת אלפי איש שאלה מתוך כל העם היו אשר חטאו בפרסום הנה לא נאספו אליו הבכורות רק בני לוי בלבד מסופקים איך יעשו מכת חרב והרג כזה. לכן דבר משה על מלאכת השם שנית באמרו כי איש בבנו ובאחיו ר"ל כל אחד ישלח ידו בבנו ובאחיו אם היה מהעובדים כי בזה תצאו מידי חובתכם. ואל תחושו לקללת החוטאים שיקללו אתכם כי עתידים אתם לקבל עליו ברכה ולא קללה כ"ש שבזה תסירו מעל ישראל חמת ה' וחרונו ואין ברכה גדול' מזו. וכתב הראב"ע שרמז להם באמרו ולתת עליכם היום ברכה שמהיום ההוא יזכו לעמוד לשרת במקדש ה' וכמ"ש בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי ונכון הוא. כי מפני שהבכורות העלו עולות וזבחו שלמים לעגל נפסלו לעבודה ובחר השם בבני לוי שמלאו ידיהם. אבל אהרן לא נענש עם עובדי העגל. לפי שהיתה כוונתו רצויה וטהורה מבלי חטא ואשם ואיך עם הפושעים ימנה. האמנם התאנף השם עליו מפני שבאה התקלה על ידו ושגגת תלמוד עולה זדון. ואמנם מה היה עונשו יתבאר אחר זה בסדר זאת חקת התורה. והותרה בזה השאלה הט'. וכאשר משה דן את העגל ואת העובדים אותו ראה שנית לבקש מהאל ית' סליחה וכפרה לכל העם שהיו אשמים מהם במחשבה רעה עם שלא הוציאוה לפעל ובשאלתם טלסאם להוריד כח הככבים עליהם ומהם על שלא מיחו בידי החוטאים. ומפני זה אמר אל העם אל תחשבו שכבר נתכפר לכם עון העגל ומעשהו בשלשת אלפי איש שנהרגו כי אתם חטאתם חטאה גדולה. ומה שמץ דבר בערכה הוא העונש שנעשה עליה ולכן צריך שאעלה אל ה' בראש ההר להתפלל בעדכם אולי אכפרה בתפלתי בעד חטאתכם. ואמר להם זה כדי שלא יספקו בהתמהמהו בהר כאשר עשו בראשונה. וזכר כאן בקוצר ענין כי לא ביאר שישב בהר מ' יום ומ' לילה ושלא אכל ולא שתה. אבל זכר בקוצר ענין תפלתו שאמר אנה חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב ר"ל הם בכוונתם באמת חטאו חטאה גדולה. אבל מה שעשו בפעל כלו היה הבל ורעות רוח כי לא עבדו לשמש או לירח או לכל צבא השמים אבל עשו להם אלהי זהב וכל רוח אין בקרבו. וזה ענין התול ושטות באלהות. ואמרו ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' כתבו המפרשים שנכפל שם התנאי כאלו אמר אם תשא חטאתם מוטב. ואם אין מחני נא. ולפי זה הפירוש יהיה מחני נא מספרך שלא יזכר שם משה עוד בתורתו ולא דבר משליחותו ולא מנפלאותיו כי כיון שהעם כלה יהיו מעשה משה כלי'. ונראה לי שאין חסרון בכתוב הזה כלל אבל ענינו שמשה רבינו קץ בחייו ובהנהגתו לעם וכמ"ש במקום אחר הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי. ולכן בקש במקום הזה ואמר בין אם תשא חטאתם ואם אין ר"ל שלא תשא חטאתם בין להא ובין להא מחני נא מספרך כלומר שימיתהו וימחהו מספר החיים שכתוב בו לפניו ית' כל הכתוב לחיים כי לא יחפוץ לחיות עוד על פני האדמה. והנה משה בקש זה מפני שהשם אמר לו שיכלה את ישראל כרגע ויעשה אותו לגוי גדול ולכן אמר לפניו עתה איני חפץ בכך כי בין שתשא חטאתם או לא תשא אין לי חפץ בחיים. והשם השיבו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי כלומר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת שלא אמחה את הפושעים מספרי כאשר בקשת ממני ואמחה אותך צדיק יסוד עולם ואפשר שרמז בזה לאהרן שלא היה מוחה אותו מספרו עם היות שחטא במה שעשה ואיך ימחה את משה שלא חטא והיה סוף הדברים אבל איני רוצה למחות את ישראל ולא את אהרן וכ"ש שלא אמחה אותך ולכן לך נחה את העם אל אשר דברתי לך והוא לארץ כנען שנתתי להם ירושה ולא תירא ולא תפחד מהאויבים. הנה מלאכי ילך לפניך לשמרך בדרך. גם יתכן לפרש מי אשר חטא לי אמחנו מספרי שאמר ית' למשה כשבקש שימיתוהו איך תאמר שאמחה את שמך בהיותך זך וישר בלי עון. ומי היה האיש בעולם אשר חטא לי שאמחנו מספרי בהחלט באמת לא ענשתי לשום אדם אלא למטה מעונו ואיך א"כ אמחה מי שכל יגיעיו לא ימצאו לו עון אשר חטא כלה מדברותיך ועתה שעשיתי כדבריך ושבתי מחרון אפי לך נחה את העם. ואמנם לענין הסליחה והכפרה אשר שאלת בעדם. הנה ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ר"ל עונש כללי לאומה לא אעשה אבל לפרטים אשר חטאו מי אשר חטא אמחנו מספרי ויבוא זה ביום פקדי שאז אפקוד על הפרטים חטאתם ויום פוקדו היה עון המרגלים שהיה גלוי וצפוי לפניו יתברך שיפקוד עליהם את חטאתם ולא על בניהם. ואמנם אמרו ויגוף ה' את העם חשבו המפרשים שכאן על מעשה העגל נגפו ולא מצאנו כאן זכר למגפתם ולא נזכר במשנה תורה שנגפו בחורב ולכן יותר נכון לפרש שעל המגפה שנגפו בעון המרגלים נאמר וכמ"ש שם אכנו בדבר ואורישנו כי הודיע הכתוב כאן שכמו שיעד יתברך וביום פקדי ופקדתי כן היה הנה ביום הפקודה ההיא נגף ה' את העם על אשר עשו את העגל. ואמר עוד אשר עשה אהרן. להגיד שהם עשו לאהרן שיעשה אותו ולכך ייוחס אליהם שהם עשוהו כי אהרן לא עשה דבר אלא באונס והכרח מהם. הנה התבאר שהיתה התפלה הזאת למשה זולת מה שהתפלל קודם רדתו מן ההר כי אותה היתה על חרון אף שלא יכלם וזאת התפלה היתה שישא ויסלח חטאתם לגמרי. ומזה התבאר למה אמר לך נחה את העם אם היה עדין החטא בלתי נסלח. והותרה בזה השאלה הי'. ואפשר לפרש שאחרי שאמר יתברך למשה וביום פקדי הודיעו אמתת הזמן והענין שיהיה בהיותם בקדש ברנע ילכך אמר לו ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך רוצה לומר לקדש ברנע שינחם עד לשם ומלאכו ילך לפניהם עד שם וישמרם בדרך שלא תאונה אליהם רעה ואחרי היותם שמה בקדש אז יהיה יום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. וכן היה שאז נתקיים ויגוף ה' את העם לפי שכבר לא יהיה המלאך עמהם. ויורה על התקשרות שני המעשים האלה רוצה לומר העגל והמרגלים מה שכתוב במשנה תורה שהכניס בתוך ספור מעשה העגל ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע וגו' לומר לך שזה היה ענין אמרו וביום פקדי ופקדתי ומפני זה אמר משה לדור המרגלים אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו וגו'. ונתן הטעם באמרו כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם שרצה בזה לעון העגל. כי הנה בענין המרגלים לא שבו מאחרי ה' אבל שבו והתלוננו ממשה וכמה פעמים עשו כן: