שמות ג, ה

של. שלוף והוצא, כמו (דברים יט ה) ונשל הברזל, (דברים כח מ) כי ישל זיתך:

אדמת קדש הוא. המקום:

וַאֲמַר לָא תִקְרַב הַלְכָא שְׁרִי סֵינָךְ מֵעַל רִגְלָךְ אֲרֵי אַתְרָא דְאַתְּ קָאִים עֲלוֹהִי אֲתַר קַדִישׁ הוּא:

וַאֲמַר לָא תִקְרַב הַלְכָא שְׁלוּף סֵינָךְ מֵעַל רִגְלָךְ אֲרוּם אַתְרָא דְאַנְתְּ קָאִים עֲלוֹי אָתַר קַדִישׁ הוּא וְעָלוֹי אַנְתְּ עָתִיד לְקַבָּלָא אוֹרַיְיתָא לְמַלְפָא יָתָהּ לִבְנֵי יִשְרָאֵל

שְׁלוּף סַנְדְלָךְ:

אל תקרב הלום לא הגיע עדיין למעלתו הגדולה בנבואה כי בהר סיני נגש אל הערפל אשר שם האלהים (להלן כ כא) וכן ענין הסתרת פנים שעדיין לא עלה למה שנאמר בו ותמונת ה' יביט (במדבר יב ח) כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא אע"פ שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה ומשה בהר היה כי שם עלה שנאמר ויבא אל הר האלהים חרבה (לעיל פסוק א) והסנה היה בראש ההר והנה כלו קדוש ואסור בנעילת הסנדל וכך אמרו בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל (שמו"ר ב יג) וכן ביהושע וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים (יהושע ה טו)

ויאמר אל תקרב הלום. הטעם עמוד במקומך ואל תקרב אל הסנה ששם האש. וככה הבא עוד הלום איש ומלת של חסר נו"ן. כמו גע. כי הוא מגזרת ונשל גוים רבים:

שַׁל - השלך. מגזרת, ונשל גוים רבים. כאשר יאמר מן נסע סעו, כן יאמר סע לשון ציווי וגם של תשלו לה.

של נעליך. אפילו במקום שאתה בו עתה:

של. כך הוצרך לומר מעל רגליך משום שיש נעל שהוא על היד ובלע"ז גנ"ט והוא נעל שנצו בעז לגואל דכתיב איש נעלו ונתן לרעהו וגם עכשיו רגילים השרים והשלטונים לקנות בגנ"ט שלהם. ומה שמקשים שהוצרך כאן לשלוף שני רגליו ויהושע ביריחו לא חלץ אלא רגל אחד היינו משום דכאן קדמה שכינה למשה ולא לו ושם קדם יהושע וקנה מקומו:

של נעליך. ע"ד הפשט הזהירו בשלילת הנעל לקדושת המקום וכדי שלא יקל את ראשו כנגד השכינה וזה דומה למה שאמר לו (שמות כג) השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו.

וע"ד השכל של נעליך, לא אמר חלוץ כמו בענין היבום שהזכיר בו (דברים כה) וחלצה נעלו, ולא אמר שלוף כמו בענין הקנין שכתוב (רות ד) שלף איש נעלו, אך בענין הנבואה הזכיר של מלשון שלילה, הזהירו שישלול ממנו החומריות שהמשילם לנעלים, לפי שהחומר דבק בגוף כמו שהמנעל דבק ברגל, וכשם שיש ביד האדם לשלול נעלו מעל רגלו כן בידו שישלול ממנו החומריות כדי שיהיה מוכן לנבואה, וראוי להדבק באור השכל. והזכיר ביהושע של נעלך כי הזכירו על שלילת מקצת לא על כלן, וזוהי מעלתו של משה בהיותו משולל יותר מיהושע שהרי משה פירש מן האשה ונאמר לו (דברים ה) ואתה פה עמוד עמדי ולא נאמר כן ליהושע.

וע"ד הקבלה של נעליך ירמוז שנגלית השכינה בשני גוונים אש שחורה ואש לבנה, שכן השכינה כלולה דין ורחמים. אל תקרב הלום של מפני אימת המלכות וקדושת המקום אמר לו של נעליך מעל רגליך. ועוד ירמוז לו כי במקום הזה תנתן התורה כתובה אש שחורה על גבי לבנה, ומטעם זה הזכיר הקב"ה למשה לשון של יותר משאר לשונות.

אדמת קדש הוא. מלת אדמת סמוכה לקדש, והוא הר סיני שכתוב (תהילים ס״ח:י״ח-י״ט) ה' בם סיני בקדש ועתה בתחלת נבואתו אמר לו אל תקרב הלום כי מלת הלום רמז לשכינה שהרי לשון מלכות הוא כענין שכתוב (שמואל א י) הבא עוד הלום איש, וכן (שם ב ז) כי הביאותני עד הלום. ולפי שהשכינה נאצלת מן הקדש פתח לו פתח להתבונן בקדש והזכיר לו אדמת הקדש.

של נעליך השלך נעליך מגזרת ״כי ישל זיתך״, ״ונשל גויים רבים״.

מעל רגליך. כי פעמים הוא דורס במקום טינופות. וע״י שגם אותו של יד נקרא נעל סתם כדכתיב ״שלף איש נעלו״ ותרגומו נרתק יד ימיניה הוצרך לומר כאן ״מעל רגלך״, וכן אמרו רבותינו (ברכות נד,א) לא יכנס אדם להר הבית ונעלו ברגלו כי זה מורא מקדש.

כי המקום אשר אתה עומד וגו׳ כל מקום שתמצא שכינה מקדמת בו לדבר אל נביאו כמו כאן שקדמה בסנה וגבי יהושע וגבי מתן תורה שם תמצא המקום מקודש, אבל בשאר מקומות שנגלה עליהם כמו שמצינו בהרבה נביאים אין המקום מקודש.

של נעליך מעל רגליך. לפי שנעל הרגל דורס בכל מקום ופעמים במקומות מטונפים אינו ראוי שיביאנו במקום מקודש:

מעל רגליך. שאף אותו של היד נקרא נעל סתם והוא שנתן בועז לגואל והוא בלע"ז גונ"ט (gant, Handschuh) ועדיין רגילים השרים להקנות בגונ"ט שלהם ולכך צריך לומר מעל רגליך שלא יהיה סבור שמאותו של היד הוא אומר לו:

של נעליך כאן אמר לשון רבים וביהושע לשון יחיד נעלך והטעם שמרע"ה היה צריך לעשות שני דברים קשים האחד להוציא את ישראל ממצרים השני היה צריך להכניסם לארץ ישראל לזה אמר נעליך לשון רבים מלשון גן נעול שמצרים סגורה לישראל שלא יוכלו לצאת ובעל צפון מונע אותם מלצאת מארץ מצרים וגם ארץ ישראל סגורה לשלא יכנסו ישראל בה שנאמר ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל ולזה אמר של נעליך הסר שתי מנעולים אבל ליהושע אמר אין צריך אתה לשבור רק מנעול אחד והוא מנעול ארץ ישראל שמנעול מצרים כבר נשבר. והטעם שנראה בסנה ולא באילן אחר רמז לו שישראל עם דכא ושפל רוח כסנה שהוא קטן שבאילנות ושהקב"ה רוצה להשגיח בהם שנאמר כה אמר רם ונשא ואת דכא ושפל רוח. השני שמשה תמה א"א שישראל אינם נכרתים ונאכלים אחר שהם מלשינים וכמו שאמרו על פסוק אכן נודע הדבר וחשב שלא יצאו מגלות ושיאבדו שם ובזה ישראל דומים לסנה שמזיק למי שמגיע אליו ומזיק קצתו לקצתו לכן רמז לו שכמו שהסנה איננו אוכל כן ישראל. שלישי שזה אילן שא"א לעשות ממנו צלם וצורה לרמוז שלא יעבדו ע"ז ולומר שאינו גוף ולא כח בגוף. רביעי לרמוז בכל צרתם לו צר שהסנה מלא קוצים. חמישי לרמוז לו שיהיה הקב"ה כקוצים בצדו של פרעה. הששי לרמוז שכל מי שיעשה רעה לישראל יצא מהם כעוף שנכנס תוך הסנה שיוצא נוצתו נמרט. והשביעי שפרעה דומה לאש וישראל לסנה ועם היותו כן לא יכלה. דבר אחר מה סנה גדל על המים כך ישראל בזכות התורה שנקרא מים:

אל תקרב וגו׳ של וגו׳. הנה שני דברים יצו אותו ה׳, אחד שלא יקרב, ואחד שישלף נעל רגלו שלא יעמד בו אפלו במקום שהוא עומד בו, כאמרו המקום אשר אתה עומד עליו כבר אדמת קדש הוא, וצריך לדקדק למה לא הקדים לומר לו הסרת מכשול שכבר הוא נתון בו שהוא עומד במנעלו על אדמת קדש, ואחר כך יצו עליו לבל יקרב הלום.

דע כי בכל התורה כלה גלה ה׳ דעתו ורצונו, כי עקר הקפדתו ומוסרו הוא על מצוות לא תעשה, כי זה יחבול בנפש. והוא טעם אמרו (קהלת יב:ז) ״והרוח תשוב וגו׳ אשר נתנה״, ואמרו זכרונם לברכה (שבת קנב,ב): תנה לו כמו שנתנה לך. אבל מצוות עשה הם השגת הטוב כשיהיו, ובהעדרם אין עונש, זולת על פרטים ידועים כגון פסח ומילה.

והנה כאן צוה לו ה׳ מצות לא תעשה ומצות עשה. לא תעשה היא אל תקרב הלם, ואמרו זכרונם לברכה (עירובין צו,א; שבועות לו,ב) כל מקום שנאמר ״פן״ ו״אל״ אינו אלא לא תעשה, ומצות עשה היא של נעליך. ואם משה יקרב הלום הרי עבר על לא תעשה, ואם לא יסיר נעלו, הגם שאינו דרך כבוד למקום, לא עבר אלא אעשה ממה שאמר לו ה׳ בלשון עשה. ותמיד יקדים ה׳ השמירה לעשיה, דכתיב (דברים ד:ו): ״ושמרתם ועשיתם״, ״לשמר לעשות״ (דברים טו:ה), ״משמרתי מצותי״ (בראשית כו:ה). לזה גם כן הקדים החמור אל תקרב לא תעשה, ואחר כך עשה של וגו׳, שינהג כבוד במקום המקדש.

אלא שיש לנו לדעת דעת עליון, למה לא קרא אליו קדם שיעמד במקום קדוש, לכל יקרב בנעלו אשר ברגלו על אדמת קדש. ואולי כי אינו ראוי הדבר להתיחד הדבור עליו כי אם בצרוף אזהרת אל תקרב הלם. עוד אפשר לומר שלא נתקדש המקום שבו עמד עד אחר כך, והטעם שכשרצה ה׳ לדבר עמו שם במקום עמידתו רצה לקדשו והזהירו קדם. ואולי כי לזה דקדק לומר תבת הוא, כי לא היה צריך לומר אלא המקום וגו׳ אדמת קדש, אלא נתכון הכתוב באמרו הוא לומר ולא היה קדם.

של נעליך מעל רגליך. נתעוררו המפרשים בכמה שינויים שבין מראה זו ובין המראה של יהושע, כי כאן נאמר של נעליך שנים במשמע, ואצל יהושע נאמר של נעלך אחד במשמע, וכאן נאמר כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, ואצל יהושע לא נאמר כן אלא קודש סתם ולא אדמת קודש והנה ראיתי שרבינו בחיי ושאר מפרשים פירשו של נעליך על הרחקת הגשמיות, כי משה היה משולל מן החומריות יותר מן יהושע, ע"כ אבחר דרכם ואוסיף נופך משלי ליישב כל הספיקות שהזכרנו כדרך שפירשו רז"ל (ב"ב עה.) פני משה כחמה ויהושע כלבנה, כי כמו שהלבנה מאירה מצד אחד וחשוכה מצד שני כך יהושע האיר מצד השכל והיה חשוך מצד החומריות שנשאר בו, אבל פני משה כחמה המאירה מכל צד כך משה נזדכך גם בחלק החומריות שבו כל כך עד שזכה לקירון עור פני החומר, כי נזדכך ע"י שעמד בהר מ' יום בלא אכילה ושתיה והיה ניזון מן זיו שכינתו יתברך, לכך נאמר למשה של נעליך שנים במשמע רמז לשלילות החומריות מן כל שני חלקיו, הן זיכוך כח השכלי מן התערבות החומריות שבו, הן זיכוך כח החומרי עצמו, ולכך אמר כנותן טעם כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש, ושם מקום מורה על המדריגה, ואמר כי המדריגה אשר אתה עומד בה היא שאפילו חלק האדמה שבך קודש הוא, זה"ש אדמת קודש הוא, ולפי שאתה במדריגה גדולה כזו ע"כ אמרתי אל תקרב הלום להציץ בשכינה כי לא יראני האדם וחי ואפילו המלאכים אינן מתקרבים אליו ית' להביט במהותו ית' כ"ש האדם בהיותו בחיים בעה"ז.

וזה"ש שנתמלא כל הבית אורה כשנולד משה, כי זה היה סימן לו שהבית האנושי יהיה אורה מכל צד, אבל יהושע שלא היה מאיר כ"א מצד השכל לבד ע"כ נאמר לו של נעלך אחד במשמע, כי לא הוסר החומריות כ"א מן החלק השכלי לבד, וע"כ לא הזכיר אצלו אדמת קודש כי חלק האדמה שבו לא נתקדש, ולא הוצרך לומר לו אל תקרב הלום ולא הוצרך למנוע ממנו הקריבה אל ה', כי בלאו הכי היה החומר מסך מבדיל בינו לבין אלהיו לשלא יוכל להביט אל האלהים ואולי מטעם זה נאמר ויקרא משה משה ב"פ כי קרא ה' לשני חלקיו כי שניהם קדושים המה החומר והצורה.

ויש אומרים שקרא לו משה משה לפי שגלות של ישראל דומה עליו ית' למשא כביכול, לכך קראו קריאה אחר קריאה למהר ביאתו ולהקל מעליו ית' המשא, כמ"ש (תהלים צא טו) עמו אנכי בצרה וכמ"ש כי ידעתי את מכאוביו כי ידעתי היינו מרגיש במכאוביו כביכול.

ויאמר אל תקרב הלם. אל תקוה ולא תרצה לעיין בענין נשגב הלז אם לא באופן זה:

של נעליך מעל רגליך. ואם כי הדבר כפשוטו מ״מ יש בזה כונה נפלאה כעין משל ונמשל. וככל הדברים שעניני גשמים מורים על עניני רוחנים וכבר נתבאר בס׳ דברים בענין חליצת מנעל של היבם שהוא ענין התפשטות הגשמית. שלא יהא אחר רצון וטבע האדם כלל. כ״א מופרש כולו לשמים. כדרך אדם המעלה אשר שמו אדם בעצם כמו שביארנו בפ׳ מעשה בראשית. מיהו שם בענין חליצת המנעל אינו אלא לשעה באשר שאין כל אדם מחויב לעמוד בזה האופן כל ימיו. ולא כל אדם זוכה לכך. אלא שלצורך המצוה היה מחויב בכך כמבואר שם. אמנם מי שרוצה להתקרב לשכינה מחויב לחלוץ מנעלו. היינו לבוש הטבע. ועי׳ להלן ד׳ כ״ד:

כי המקום אשר אתה עומד עליו וגו׳. וכאמור מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב וגו׳. והנה בלי ספק שמשה רבינו קיבל עליו בשמחה רבה זה הענין. ונשל נעלו. במשל ובנמשל. והכין עצמו לנבואה. מעתה הנה סר לראות מדוע לא יבער הסנה. והשיבו הקב״ה

ויאמר אל תקרב הלם. הודיע לו שכפי שהוא עתה לא יוכל לקרב אל המדרגה הזאת עד שישל נעליו מעל רגליו, ופי' הדבר שהגויה נקראת בשם נעל שעל רגלי הנשמה הרוחנית, שא"א להנשמה לעמוד בעולם הגופים שהוא מלא רפש וטיט המזיקים לרוחרותה בלא הגוף החמרי שהוא ידרוך בנעלים בטיט היון העולם החומרי וישמור את הנפש בל יטנפו רגליה בלכלוך העה"ז, [וכמ"ש המקובלים בסוד חלוץ הנעל, שהיבם שלא רצה להקים לאחיו שם בישראל ולעשות לנפש אחיו נעל שבו תעמוד שנית בעולם הגופים ע"י הבן שיוליד אשר יבנה את בית אחיו, לכן חלצה נעלו מעל רגלו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, כמו שנשארה נפש אחיו יחפה מנעל], והמלאך אמר אל יהושע של נעלך מעל רגלך בלשון יחיד, ולמשה נאמר של נעליך בלשון רבים, כי הנפש לובשת שני נעלים, הנעל האחד הוא הגוף החיצוני, והנעל השני הם כחות הגוף הפנימים שהם כח המדמה שהוא אמצעי בין הגוף ובין הנפש, שהשכל והנשמה מתקשרים עם הגוף ע"י המדמה, הוא המביא המוחשים וההרגשות של העולם הגשמי אל הנפש פנימה והוא המוציא כחות השכל והשכלותיו אל הגויה אל החוץ, וכל הנביאים הגם שבעת החזון הסירו נעל אחד שהוא כחות הגוף החיצונים שנבטלו כולם ונדהמו כמו בעת השינה, לא הסירו את הנעל השני שהוא המדמה וכחותיו שהוא נשאר גם בעת החזון ושפע הנבואה בא אל השכל באמצעות כח הדמיון, ולכן ראו מחזות ודמיונות שמהם הפשיט את השכל הנקי את השכלותיו בעת הנבואה, וע"כ אמר ליהושע של נעלך כי לא ישל רק נעל אחד, אבל משה שהיה רוצה להשיג באספקלריא המאירה היה צריך להסיר גם הנעל השני, ר"ל שגם כח המדמה יופשט מן השכל ויהיה כאחד השכליים הנפרדים מן החומר לגמרי, משיג בשכלו בלא תערובות כח הדמיון, לכן אמר לו של נעלך בל"ר וליהושע אמר כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא ולמשה אמר אדמת קדש הוא, שהקדושה מורה על ההבדלה וההתנשאות מדרכי הטבע והחומר, ור"ל שהמקום היינו המדרגה שתעמוד עליו בעת החזון קדש ונבדל מן החומר, אבל למשה לא הספיק התפשטות הזה והמקום שיעמוד בו אדמת קדש, שגם כח המדמה שהוא מן האדמה והחומריות צריך להיות קדש, וצריכה הנפש לחלוץ גם הנעל השני והאדמה הזאת שלא יתערב בנבואתו, ובענין אחר לא יוכל לקרב הלום אל מה שרוצה לראות ולהשיג באספקלריא המאירה:

ש דק"ל אדמת לשון נקבה והוא ל' זכר לכך פי' המקום ר"ל הוא קאי על המקום ומקום ל' זכר וק"ל: