שמות ג, יח

ושמעו לקלך. מאליהם, מכיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים יעקב אמר (בראשית נ כב) ואלהים פקד יפקד אתכם, יוסף אמר להם (בראשית נ כה) פקד יפקד אלהים אתכם:

נקרה עלינו. לשון מקרה וכן (במדבר כג ד) ויקר אלהים, (שם טו) ואנכי אקרה כה, אהא נקרה מאתו הלום:

[אלהי העבריים. יו"ד יתירה רמז לעשר מכות]:

וִיקַבְּלוּן לְמֵימְרָךְ וְתֵיתֵי אַתְּ וְסָבֵי יִשְׂרָאֵל לְוָת מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְתֵימְרוּן לֵהּ יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי אִתְקְרֵי עֲלָנָא וּכְעַן נֵזֵיל כְּעַן מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא:

וִיקַבְּלוּן מִינָךְ וְתֵיעוּל אַנְתְּ וְסָבֵי יִשְרָאֵל לְוַת מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וְתֵימְרוּן לֵיהּ יְיָ אֱלָהָא דִיהוּדָאֵי אִתְקְרֵי עֲלָנָא וּכְדוּן נֵזֵיל כְּדוּן מַהֲלָךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא וּנְדַבַּח קֳדָם יְיָ אֱלָהָנָא

ושמעו לקולך מאליהן מכיון שתאמר להם לשון זה מיד ישמעו לקולך שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון הזה נגאלין יעקב אמר להם ואלהים פקוד יפקוד אתכם (בראשית נ כד) יוסף אמר להם פקוד יפקד אלהים אתכם (שם כה) לשון רש"י אולי ידרוש הרב כי יוסף אמר פעמים פקד יפקוד להגיד שהיתה מסורת בידו מאביו ובאלה שמות רבה (ג יא) מיד ושמעו לקולך למה שמסורת גאולה היא בידם שכל גואל שיבא ויאמר להם פקידה כפולה הוא גואל של אמת זה לשונם באגדה זו ויש עליך לשאול ומנין להם שיאמינו שמא שמע משה במסורת הזאת כמותם ויש לומר כך קבלו מיוסף ששמע מפי הנביא אביהם שהראשון שיבא ויאמר להם בלשון הזה הוא יהיה הגואל אותם גלוי וידוע לפני הקב"ה שלא יבא אדם ויכזב בהם בכך הבטיחם אבל במקום אחר מצאתי שם (בשמו"ר ה א) אמר ר' חמא ברבי חנינא בן שתים עשרה נתלש משה מבית אביו למה שאלו גדל בבית אביו ובא ואמר להם המעשים לא היו מאמינים בו שהיו אומרים אביו מסרם לו לפי שיוסף מסרה ללוי ולוי לקהת וקהת לעמרם ולכך נתלש מבית אביו וכשהלך והגיד לישראל כל הדברים לפיכך האמינו בו שנאמר (להלן ד לא) ויאמן העם וכונתם "שיוסף מסרה ללוי" לומר שיעקב גלה סודו ליוסף באהבתו אותו בו בלשון השביע יוסף לאחיו כלם וגלה ללוי כי הוא אמר להם כלשון הזה מפני המסורת שבידו מאביו וצוה שיהיה הדבר סוד

ושמעו. כל שמע אחריו למ"ד או בי"ת הטעם שישמעו הענין שנושא הקול לא לשמוע הקול. דגשות יו"ד העבריים דרך צחות להראות יו"ד היחוס כי יו"ד העברים בחירק תחת הרי"ש סי' רבים כמשפט:

נקרה עלינו. בה"א גם באל"ף הטעם אחד. כמו נקרא נקראתי ועוד אפרש טעמו כי הוא פן יפגענו:

אלהי העבריים - שהרי מעבר הנהר באו הנה ואלהי מלכותם צריכים לעבוד.

ושמעו לקולך. בכל אשר תצום:

אלהי העברים. אלהי המחזיקים בדעות עבר:

נקרה עלינו. בעת שלא היינו מתכונים לנבואה, ולא מבקשים דבר מלפניו, רק להפקת רצונו צוה שנזבח:

ושמעו לקולך. פרש"י שכבר סימן מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה דפקוד יפקוד יהיו נגאלין. ויש מקשים שלא מצינו שאמר יעקב לשון זה דפקוד יפקוד ולמאי דפרש"י בפרשת ויחי ניחא:

ושמעו לקלך ר"ל שאינך צריך להרבות בקול כי מיד ישמעו לך. ושמעו ב' במסורה. ושמעו לקלך. ושמעו מצרים כי העלית בכחך כשדבר משה עם פרעה שמעו כל מצרים. דבר אחר אע"פ שקולו היה נמוך היה נשמע בכל ארץ מצרים ולפי שקול בני אדם נמוך לכן הוא חסר:

נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר. חס ושלום שיהיה הדבור הזה ערמה כדי לברוח אלא כדי לקבל המצות. כי רצה הקדוש ב"ה להכניסם במצות מעט מעט. שהרי נצטוו תחלה על השבת במרה. וכענין שמצינו באברהם שלא אמר לו מיד קח נא את יצחק אלא קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק:

אלהי העבריים נקרה עלינו. ע"ד הפשט תוספת היו"ד רמז לעשר מכות שעתיד להביא על מצרים.

וע"ד המדרש על שם שעתידין לעבור ים. וע"ד הקבלה תוספת היו"ד לבאר כי האצילות אלהי העברים כי הם בני אברהם הנקרא בתורה אברם העברי בעבור שהיה מעבר הנהר והוא שהתחיל תחלה ביחודו של הקב"ה והוא שאמר נעוץ סופן בתחלתן כשלהבת קשורה בגחלת וכן רמז שלמה ע"ה (קהלת י״ב:א׳) וזכור את בוראיך מלא ביו"ד.

דרך שלשת ימים. ח"ו שיהיה הדבר הזה ערמה כדי לברוח אלא כדי לקבל המצות כי רצה הקב"ה להכניסם במצות מעט מעט שהרי נצטוו תחלה על השבת במרה וכענין שמצינו באברהם שלא אמר לו מיד קח נא את יצחק אלא (בראשית כ״ב:ב׳) קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק.

ושמעו לקלך. פרש״י יעקב אמר להם פקוד יפקוד אלקים אתכם. חז״ק. שהרי פסוק זה אינו גבי יעקב.

נקרה עלינו. בשבילנו, כמו כי ״עליך נשאתי חרפה״ (תהלים סט,ח).

דרך שלשת ימים. וכן עשו, כדכתיב ״ויחנו ביום השני באיתם בקצה המדבר״.

ושמעו לקולך. כי יאמינו בך כדכתיב ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' וגו':

דרך שלשת ימים אמר ג' ולא אמר שנים או ארבעה שזה מהלך בין מצרים לסיני:

ושמעו לקולך. טעם אמרו לקולך יכון להודיעו כי יאמינו ויקבלו ממנו, הגם שלא יאמר להם מה שמו. ולזה אם היה אומר ״ושמעו לדבריך״ או ״אליך״, עדין יש בנשמע כי טעם הקבלה לצד דברים הנאמרים ממנו. ומאמרו לקולך, הנה הקול הוא מגבל היותו מאדם המוציאו לא מזולתו, מה שאין כן הדברים שיתכנו להאומר אותם והם דברי הזולת. לזה אמר לקולך, פרוש, כי כשיוציא קולו קול מבשר יקבלו ממנו, ובזה שלל שאין שום דבר מעכב להם האמונה, לא שאלת השם ואין צריך לומר אותות ומופתים.

ה׳ אלהי העבריים. הנה האדון ה׳ צבאות נתחכם לומר אליו כי אינו מתרצה שיקרא שמו אלא על העברים, ולא הודיע שם הגדול הזה אלא להעברים, והכונה כדי שלא יהיה לו מקום לפרעה לומר ״לא ידעתי״ וגו׳, והלא גם ה׳ אמר ״אלהי העברים״, אבל אתה אינך מכיר כי בזוי אתה מאד, ומה יכיר איש שדה במרגליות?

נקרה עלינו. פרוש, לבל יחשוב כי יהיו רגילים בכך ויהיה כזה יום מחר וכן על זה הדרך. גם אפשר שיאמר להם אחרי כן שיתמידו בענין, לזה אמרו כי דבר זה אינו בתמידות גם אינו דבר הרגיל אלא דרך מקרה, והוא אמרו נקרה עלינו:

ועתה נלכה נא. אמרו ועתה פרוש, כי דבר זה הם צריכין לעשותו תכף ומיד בלא שום שאלת זמן, כי אלהיהם לא קבע זמן. או ירצה, כי אינו דבר זה אלא לפי שעה, וכמו שפרשנו ב״נקרה עלינו״, והכונה בזה מהטעם עצמו שאמר נלכה נא דרך שלשת ימים.

שלשת ימים. וטעמן של דברים שאמר כן, לצד שאמר בסמוך ״ושאלה אשה משכנתה״ וגו׳, ואם לא יאמרו כן אין מציאות לשאול מהם ולהלוותם כלי כסף וגו׳ ולצאת ברכוש גדול. ובזה תנוח הדעת למה צוה ה׳ שאלת כסף וגו׳ מהשכנות בזמן מוקדם, ולא המתין עד עת בא דברו הטוב לצאתם מארץ מצרים ושם יאמר להם, ומה גם שהדברים שם במקומן ובזמנם נאמרו ביום שלמחר יצאו, ואם כן מה צורך לאמרם קודם שנים עשר חודש.

והיה נראה לומר כי זה היה לחזק לבבם באמתות הגאלה, ואין זה עקר. ולדרכנו כפתור ופרח, כי הצרך ה׳ לומר להם הטעם שהוא הסובב שיאמרו ״נלכה דרך שלשת ימים״ וגו׳, שבזה ״ושאלה אשה״ וגו׳ לצד שדעתם לחזור. ובסמוך יתבאר עוד תבת ״ועתה״.

ועדין צריך לתת לב, סוף כל סוף למה יצו ה׳ דברים שאינם מהמוסר, לגנוב דעתם בין בהליכה בין בהשאלת חפציהם. והאמת כי כל המעשה הוא משפט צדק, כי לצד ששעבדו בישראל צריכין להעלות שכר שכיר, וצא ולמד מתשובת איש ישראל למצרים (סנהדרין צא,א) כשתבעו מהם כליהם אשר שאלום. אלא למה יעשה ה׳ הדבר דרך ערמה, כי חס ושלום לא קצור קצרה ידו מפדות ישראל בעל כרחם ולהוציא ממונם ועיניהם רואות וכלות?

ונראה לומר כי נתכון ה׳ בזה להטעותם, כדי שירדפו אחריהם להכבד בפרעה וגו׳, וזולת ההשאלה גם זולת הליכתם בדרך זה על דעת לחזור, לא היו המצריים רודפים אחריהם. ועין מה שכתבנו בפרשת בשלח בפסוק ״ויהפך לבב פרעה״ וגו׳ (שמות יד:ה).

ותמצא אות לדברינו, כי אמרו זכרונם לברכה (שמות רבה יד,ג) שבימי האפלה גלו ישראל מצפוני המצריים וידעו אוצרותיהם וסגלותיהם וחפציהם, וביום שאלתם לא היו המצרים יכולים להכחיד. מארי דאברהם, ולמה לא נטלום אז ואין מבין דבר? אלא ודאי שנתכון ה׳ שיעשו כסדר זה לרדוף אחריהם כנזכר ויכבד בהם.

ובענין המעשה מצד עצמו שנטלו ממונם אין אסור בזה להציל אדם את שלו מהאנס, וצא ולמד מיעקב שהיה מערים להציל את שלו מיד לבן הארמי, וצא ולמד ממעשה שלשה תנאים (יומא פג,א) אשר הצילו פקדונם מאשת כידור בדרך ערמה ואין בזה אסור, והוא אמר הנביא (תהלים יח,כז): ״ועם עקש״ וגו׳.

ומה שלפנינו הענין הוא יותר נקי ובר, כי דקדקתי בכל הדברים הנאמרים בענין ואין בהם דבר שקר, כי לא הזכירו בלשונם החזרה כלל. וגם לשון זה לצד מעלת קדשו אלהי ישראל לא רצה לכנות הדברים אליו, אלא הם בני ישראל ידברו כזה. ולזה אמר תיבת ועתה, פרוש לומר כי הם דברי עצמם לא דברי עליון. שאם לא אמר ״ועתה״ היה הכונה על זה הדרך ״נקרה עלינו ואמר נלכה״ וגו׳. וכמו כן תמצא בדברי משה עם פרעה אמר לו (שמות ה:א) ״שלח את עמי ויחגו לי במדבר״, לא הזכיר זמן, אלא ישראל אמרו לו (שמות ה:ג) ״נלכה נא דרך״ וגו׳. והגם שבדבריהם שם לא אמרו ״ועתה״, סמך על פסוק ראשון. והבינותי באמרי נעם באמרו ״שלח את עמי ויחגו לי במדבר״ כי כל דבריו צדק ואמת, שהרי דור שיצאו ממצרים לא חגגו אלא במדבר, כי שם נפלו פגריהם ואת בניהם הכניס ה׳ לארץ. והגם שאותם גם כן יצאו ממצרים, אף על פי כן לא יחשבו הם אלא הגדולים העובדים והזובחים והם מבן עשרים שנה, ובזה כל דברי ה׳ אמת וצדק. גם השאלת הכסף וגו׳ אין בו דבר שקר, בתורת שאלה בא לידם אלא שעכבוהו בעד תביעתם שיש להם כנגד שכר שכיר שעבדו אותם ובנו כמה בנינים, וכשיבואו לחשבון ידיקו החשבון וישלימו להם המצריים מה שנוגע להם.

ואחת שאלתי עמדה לי, ומה הכריח הדבר להיות כן לרדף המצרים אחרי בני ישראל, ולמה לא יכבד ה׳ בפרעה ובכל עמו ויעלה עליהם היאור בדבר עצמו אשר זדו, ושם יצף ה׳ לפרעה ולכל עמו וגם הנשים והטף, ולא היה צריך לכל האמור, ויוציא ישראל בכסף וזהב בעל כרחם, או שיטלו הכל בשבעת ימי אפלה (שמות רבה פי״ד) כי להם היה אור וחפשום כמו שכתבנו בסמוך. ואולי כי עשה ה׳ ככה לשני טעמים, האחד כי קריעת ים סוף ופלאיו פרסמו גדלתו יתברך וכבודו מלא עולם כידוע מה שלא היה נעשה כן באפן אחר. וטעם שני כי ה׳ מודד מדה כנגד מדה, ואמרו זכרונם לברכה (סוטה יא:) כי המצריים נתחכמו על ישראל לשעבדם בתחלה בפה רך ואחר כך בפרך, והשופט בצדק מדד במדה עצמה כי מתחלה בפה רך ״נלכה שלשת ימים״, ״השאילונו כספיכם שמלותיכם״ וגו׳, ואחר כך בפרך, ועל כל פנים נתחכם האדון שלא יצא גם מפי ישראל דבר שקר כנזכר (מיכה ז:כ) ״תתן אמת ליעקב״.

ושמעו לקלך. מה שאתה בעצמך תדבר אז ישמעו הזקנים וילכו בעצמם ואז יהיה סדר הגאולה כפי שאומר הקב״ה עתה. אבל אח״כ נשתנה בכמה דברים ממה שאמר הקב״ה כאן למשה כאשר יבואר. והשנוי בא מסרבנות של משה שאלו לא היה מסרב ומשה בעצמו היה מדבר ושכינה מדברת מתוך גרונו היה מתקיים כדבר ה׳ ושמעו לקלך. אבל כאשר דבר אהרן ולא שמעו הוד קול משה כלל. שוב לא באו הזקנים ונשתנה סדר הגאולה והדיבור לפרעה כאשר יבואר. וזהו דיוק דבר ה׳ ושמעו לקלך ולא לדבריך. היינו קולו ממש:

נקרה עלינו. מלשון ויקר אלהים כפרש״י. ולא כת״א אתקרי עלנא. ועי׳ להלן ה׳ ג׳. ולא היה בזה הסדר שום דבור ה׳ לפרעה. רק המה משה והזקנים מספרים לפרעה שהקב״ה נראה אליהם. והראה בזה שמוכן להשגיח עלינו ולהפיק רצון כדרך אור פני מלך מלכי המלכים הקב״ה. ולשון עלינו במשמע על זקני ישראל המדברים וע״כ מבקשים מעצמם מפרעה. ועתה אחר שכן הראה לנו אלהינו חיי רוחנו:

נלכה נא דרך שלשת וגו׳. להודות לו ולברכו על הטוב והחסד. ומה שצוה הקב״ה לומר כן שילכו רק דרך שלשת ימים ולשוב. מובן שהיה כדי שיגיע לשאלת כלים בשפע רב. וגם כדי שיגיע מזה לרדיפה אחריהם ויצא מזה קריעת ים סוף. אבל לא צוה ה׳ לומר משמו שילכו דרך שלשת ימים. שהרי מפי ה׳ לא יצא דבר אשר לא יהיה כן. אלא המה מעצמם מבקשים זה המשך ויכול להיות שאח״כ לא יניחם הקב״ה לשוב כלל. וע״ע להלן ה׳ ג׳:

ושמעו לקולך. יש הבדל בין שמיעה לקול ובין שמיעה בקול, שמיעה בקול הוא שמקבל דברי הפוקד ועושה כדברו, ושמיעה לקול מציין שמטה אזנו לדבריו ושומע אל ראיותיו וחוקר ודורש עליהם ואינו מציין ששומע בקול לעשות פקודתו, ובב"ר כי שמעת לקול אשתך א"ר שמלאי בישוב הדעת באת עליו א"ל מה את סבור שאני מתה וחוה אחרת נתנה לך, ועמ"ש וישמע אברם לקול שרי אמר בב"ר (פמ"ה) ר' יוסי אומר לקול רוה"ק כמ"ש ואתה תשמע לקול דברי ה', ובזה ל"ק מ"ש משה ולא ישמעו ובקולי, כי ה' לא הבטיחו רק שישמעו לקולו לא שישמעו בקולו ושיעשו כדבריו, ובאת אתה וזקני ישראל ואמרתם אליו ה' אלהי העברים נקרה עלינו, ומשה בעצמו אמר שיאמר לפרעה בשם ה' שלח עמי ויעבדוני, כי משה היה שליח לזה מאת ה', וזה לא יכלו הזקנים לאמר לו כי לא היו שלוחים, רק יאמרו שאלהי העברים בהם עובדים אותו נתגלה להם ומבקש עבודה מאתם וראוי שישלח אותם פרעה מעצמו לבל יאבדו ע"י חרון אף ה' כמ"ש (לקמן ה' ג') פן יפגענו בדבר או בחרב, זה יהיה דברי הזקנים, ואז אחר שימאן לשלחם יבא משה בעצמו בתורת שליח שה' שולח אליו, ובאשר רצה ה' שתצא רשעת פרעה מכח אל הפועל למען יצדק בהשפטו עמו ויכהו מכות גדולות ונאמנות, היה השליחות לבקש דבר קטן שיניח אותם חפשי ג' ימים לבד ואחר ישובו לעבודתו וידע ה' שלא ימלא גם הבקשה הזאת הקטנה, וז"ש:

ח וא"ת א"כ גם משה ידע כמו הם ומה הוכח' זו דלמ' משה היה משקר וי"ל דבאותו זמן שברח מפרע' לא הי' משה כ"א בן י"ב שנה והם לא מסרו הסי' אלא לגדול:

ט ותימה הא לא מצינו פסוק זה גבי יעקב ושמא י"ל כיון דגבי יוסף נכתב פסוק זה ב"פ י"ל א' אמר משמו וא' אמר משום יעקב אביו כלו' שכן קבל יוסף מאביו והשני ליוסף אע"פ ששניהם דברי יוסף. רא"ם בשם הרמב"ן. (נח"י) כן איתא בפדר"א פ' מ"ח וכ"כ תוספות בסוטה דף י"ג וכ"ה בש"ר כאן ובפרש' ה':

י (רא"ם) אבל בר"פ ויקרא כ' אבל לנביאי עכו"ם נגלה עליהם בל' טומאה ושמא י"ל שפי' ויקר לעולם ל' מקרה הוא אלא שלשון מקרה פעם מתפרש על המקרה וההזדמן כמו כי יקרא קן צפור ופעם על השכבת זרע שהיא ל' טומאה כמו מקרה לילה:

כ לא שאהיה נקרה אליו כמו ויקר אלהים אל בלעם שהשם נקרה אליו כי בלעם לא היה נקרה אל השם אלא נקרה מהשם ואמר הלום להודיע שפי' כה הלום כמו לא שמעת עד כה לא ככה כמו כה אמר ה' שאם יהיה פי' כה ככה אפשר שיהי' פי' אקרה שגם אני אקרה אל אחר ככה כמו שיקרה השם אלי ואין זה הכוונה כאן רא"ם: