שמות כו, ג

תהיין חברת. תופרן במחט זו בצד זו, חמש לבד וחמש לבד:

אשה אל אחותה. כך דרך המקרא לדבר בדבר שהוא לשון נקבה ובדבר שהוא לשון זכר אומר איש אל אחיו, כמו שנאמר בכרובים (שמות כה כ) ופניהם איש אל אחיו:

חֲמֵשׁ יְרִיעָן יְהֶוְיָן מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא וַחֲמֵשׁ יְרִיעָן מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא:

חֲמֵשׁ יְרִיעַן תֶּהֶוְיַן מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא וַחֲמֵשׁ יְרִיעַן חוֹרַנְיָין מְלַפְּפָן חֲדָא עִם חֲדָא

חוברת. כדמות תואר. או יהיה כדמות פועל שזאת חוברת זאת. והעד חבור עצבים אפרים הנח לו. שהוא פעול:

חברת נתפרות - יחד במחט.

חמש היריעות תהיין חוברות. במלאכות ציוריהן תהיה מלאכת כל אחת מהן מכוונת עם מלאכת חברתה. וזה להבדיל בין יריעות הקדש ויריעות קדש הקדשים, כי עם היות כלם מורים במלאכת הכרובים על שכלים נבדלים נתונים מרועה אחד, הם אמנם בלתי שוים במדרגה:

חמש וגו' חוברות כנגד ה' דברות על לוח אחד וכנגד ה' שעל לוח השני:

חוברת אשה אל אחתה פרש״י תופרן במחט שהרי באריגה אחת אינן נוחות ליארג.

אשה אל אחותה. לשון אחותה בגולמים לא שייך אלא במקום שהדקדוק הוא לכוין זל״ז כמו בכרובים. או בקרשים שהדקדוק שיעמדו מכוונות כמו שתי אחיות ומש״ה כתיב בקרשים שיהיו משולבות אשה אל אחותה היינו שיהיו מכוונות ולא בולטות זה מזה. אבל ביריעות התפורות זל״ז בע״כ יהיו מכוונות וא״כ הכי מיבעי תהיין חוברות אחת אל אחת אלא בא ללמדנו על מש״כ לעיל דציורי הכרובים שעל היריעות היו נגמרות מיריעה ליריעה מש״ה הזהיר הכתוב שיהא החבור באופן שיהיו מכוונות להדדי בתכונות הציור: