שמות כה, ז

אבני שהם. שתים הצרכו שם לצורך האפוד האמור בואתה תצוה (שמות כח יב):

מלאים. על שם שעושין להם בזהב מושב כמין גמא ונותנין האבן שם למלאות הגמא, קרויים אבני מלאים, ומקום המושב קרוי משבצות:

לאפוד ולחשן. אבני השהם לאפוד, ואבני המלאים לחשן, וחשן ואפוד מפורשים בואתה תצוה, והם מיני תכשיט:

אַבְנֵי בוּרְלָא וְאַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקָעָא בְאֵפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא:

מַרְגַלְיַין דְּבוּרְלִין הִינוּן מַרְגַלְיַין דְּאַשְׁלֵמוּתָא לְמַכְנְשָׁא וּלְמִקְבְּעָא בְּאֵיפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא

אבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן על שם שעושין לה בזהב מושב כמין גומא ונותנין האבן שם למלאת הגומא קרויין אבני מלואים ומקום הגומא קרוי משבצת לאפוד ולחשן השהם לאבני האפוד ואבני המלואים לחשן לשון רש"י (להלן כח כ) וכן פירש (שם) משובצים זהב יהיו במלאותם מוקפים משבצות בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן זהו לשון מלאותם וכן כל לשון מלוי האמור בענין הזה ואיננו נכון בעיני כלל שיקרא אותם עתה אבני מלואים על שם שעתיד עוד לצוות למלא בהם הגומא שיעשו להם ועוד כי גם אבני השהם היו מוסבות משבצות זהב ולא קרא אותם מלואים ועוד שכבר אמרו רבותינו בגמרא (סוטה מח) אבנים הללו אין מפרשין עליהם באיזמל שנאמר במלאותם (להלן כח כ) ואם היה פירוש במלאותם שימלאו האבנים את הגומות לא היה ראיה מכאן שלא לחרוץ בהן השמות באיזמל כלל ועוד כי ענין מושב האבנים שאמר הרב שהוא עשוי כמין גומא איננו כן אבל הוא כדברי אונקלוס שתרגם מרמצן (שם) והוא שעשו מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן מלשון חכמים ומפקי ליה ברמצא דפרזלא (נדה סב) כגון דבזעא ברמצא דפרזלא (שבת קג) וכן יעשו גם היום בכל אבן יקרה בטבעות כדי שתתראה מכל צד ולא יטמן יפיה והדרה בתוך הגומא תדע לך שהוא כן שהרי שתי שרשרות זהב התחובות בשתי הטבעות שבחשן תקועים במשבצות שבכתפות האפוד (להלן כח כה) ואם המשבצות בתים הם למושב אבנים היאך יתקעו בהן שרשרות ומה ישמשו שם גומות שבהן אבל הן מזלגות כמו שאמרנו ונקבי השרשרות נכנסים בהן וממנו לפי דעתי כי אחזני השבץ (א ט) אנשים בידם הרמחים ובראשם מזלגות לתפוש הבורחים כמו שאמר (שם ו) והנה הרכב ובעלי הפרשים הדביקוהו ופירוש מוסבות משבצות (להלן כח יא) שיעשה רמצי זהב סביב ועל דעת אונקלוס שאמר משקען (שם) היו האבנים משוקעות בתוך הבתים והיו יוצאין מהם רמצין מקיפין אותן ואוחזין בהן מלמעלה אבל ענין מלואים הוא שתהיינה האבנים אבני שלמות שנבראו כך ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום כי גם בתולדת ידוע שאין שלמות כחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל ולכך תרגם אונקלוס אשלמותא כי לשון מלוי כלים או גומא בתרגומו מלוי ממש ותמלא כדה (בראשית כד טז) ומליאה וכן כלם אבל כאן תרגם המלוי ללשון שלמות וכן מלא אותם חכמת לב (להלן לה לה) אשלים כי איננו דבר שימלא כלי אבל הוא שלימות שהיו שלמים בחכמה וזה טעם ובחרשת אבן למלאת (להלן לא ה) שידעו לפתח פתוחי חותם באבנים במלאותם והנה באבני האפוד נאמר (להלן כח יא) מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח את שתי האבנים על שמות בני ישראל כי היו עושין חריץ בהם בכתיבת השמות כאשר יעשו חרשי האבן והנה לא היו במלאותם אבל באבני החשן כתוב (להלן כח יז) ומלאת בו מלואת אבן וכתיב יהיו במלאותם (שם כ) והאבנים על שמות בני ישראל הנה שתים עשרה על שמותם (להלן לט יד) לא מעשה חרש ולכן לא היה למשה רבינו עצה בהם זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו כמו שאמרו במסכת סוטה (מח) אבנים הללו אין כותבין עליהן בדיו שנאמר פתוחי חותם (להלן כח כא) ואין מפרשין עליהן באיזמל שנאמר במלאותם (שם כ) אבל מביא שמיר ומראה להן והן נבקעין מאיליהן ובמלאותם לא נאמר אלא באבני החשן ולא תחוש למה שהוזכר באגדה (גיטין סח) איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד שהחשן יקראו לו אפוד בדרך העברה מפני שהוא מחובר בו וכתיב נמי הגישה האפוד (שמואל א כג ט) ובחשן היו שואלין והנה פירוש הכתוב אבני שהם שלש שתים לאפוד ואחת לחשן ואבני מלואים לחשן ואם היה דעת רבותינו שיהיו גם אבני האפוד מלואים מן הכתוב הזה יהיו לאפוד ולחשן שניהם אבני שהם ואבני מלואים

אבני שוהם. כוללת כל האפוד. ואחד מהחשן:

מלואים. עוד אפרש:

מלאים - שהאבן ממלא עומק המשבצות כעין אבני הטבעות.

אבני שהם. לצורך אפוד וחשן כיצד אבני שהם לאפד כדכתיב ולקחת את שתי אבני שהם וכתיב ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד ואבני מלואים לחשן כדכתיב ומלאת בו מלואת אבן וגו' וכי האי גונא מצינו הרבה מקראות מתפרשים המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ ועוד אתה מוצא אבני שהם לצורך החושן דכתיב והטור הרביעי תרשיש שהם:

אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן. שעור הכתוב אבני שהם לאפוד ואבני מלואים לחשן, אבני שהם היו שתים אבני מלואים היו י"ב. ופירש הרמב"ן ז"ל כי טעם מלואים שהיו שלמות, וכן תרגם אונקלוס אשלמותא כלומר שלא יהיו אבנים חצובות ממחצב גדול ולא יחסר מהם כלום כי אין כח האבן ושלמותה וסגולתה כי אם כשהיא שלמה ומתחלת תולדתה נבראה כך, ועל כן אמר באבני חשן ומלאת בו מלואת אבן וכתיב יהיו במלאותם ולא נאמר כן באבני אפוד כי אבני אפוד היו שתים, והיה אפשר שתהיה כתיבת שמות השבטים רשומה וחקוקה בהן כענין רשימת החותם מפני שנאמר בהם פתוחי חותם תפתח ונאמר בהן מעשה חרש אבן פתוחי חותם, אבל באבני החשן שהיו י"ב לא נאמר בהן מעשה חרש אבל הזכיר בהם פתוחי חותם וצוה בהן יהיו במלואותם, ועל כן הוצרך משה רבינו ע"ה להשתמש בהם בשמיר כי איך אפשר שיהיו אבני החושן פתוחי חותם וישארו במלואותם בלי חסרון זה מהנמנע כי אם ע"י שמיר, וכן דרשו רז"ל במסכת סוטה בשלהי פרק אחרון אבנים הללו אין כתובין בדיו שנאמר פתוחי חותם, ואין מפרישין עליהם באיזמל שנאמר במלואותם אלא כותב עליהן בדיו ומראה להן שמיר והן נבקעין מאליהן כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות כגשמים ואינה חסרה כלום ע"כ.

ויש לך לדעת כי כלל הדברים שבפרשה זו שהזכיר הכתוב תרומה הן ט"ו כי הבשמים והסמים הכל אחד, וכנגדן מצינו בפסוק בראשית ט"ו הברות מן הנקוד חוץ מהעבדים (רצונו לומר הנקודות חוץ מהשואי"ן והחטף סגו"ל,) כי המשכן דוגמת בריאת העולם וטעם הדבר בבריאת עולם ובמשכן כדי לרמוז מה שכתוב(ישעיהו כ״ו:ד׳) כי ביה ה' צור עולמים, גם כנגדן נמצאו ט"ו פעמים ת"ק בשבעה רקיעים כי כל רקיע ורקיע ת"ק ובין רקיע ורקיע ת"ק הרי י"ג פעמים ת"ק, ויש למעלה מראשי החיות רקיע שהוא ת"ק הרי י"ד פעמים ת"ק בשמונה רקיעים ורגלי החיות ת"ק הרי ט"ו, וזהו רמז ורגליהם רגל ישרה הרי עם רגלי החיות ברום שלהם שהם ת"ק הרי ט"ו פעמים ת"ק והקב"ה למעלה מהכל. כנגדן תקנו חכמי האמת בישתבח ט"ו שבחים שיש בו ובאחרונה אנו אומרים לשמך הגדול. וכנגדם תקנו ט"ו שבחים באמת ויציב שכל השבח ההוא נקשר בווי"ן חוץ ממלת אמת שהיא בראש והוא שמו של הקב"ה כענין שנאמר (ירמיהו י׳:י׳) וה' אלהים אמת. כנגדן אמר דוד ט"ו שבחים להקב"ה (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש והעשר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל. וכנגדן הזכיר ט"ו פעמים שיר המעלות וכנגדן מצינו ט"ו תיבות בפסוק (דברים כ"ו) את ה' האמרת וגו', וכנגדן ט"ו תיבות בברכת כהנים.

אבני שהם לאפד ואבני מלאים לחשן דוגמא המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ.

אבני שוהם. שתי אבני שוהם לאפוד:

ואבני מילואים. י"ב אבנים לחושן ולפי שכתב בו ומלאת בו מלאת ד' טורי אבן שהיה מלא חושן באבנים ועל שם שממלאים האבנים נקראו אבני מלואים:

אבני שהם וגו׳. צריך לדעת למה כתב אבני שהם ואבני מלאים בסדר אחר כל האחד עשר מינים, ומן הראוי היה לו לסדרם קודם זהב וכסף כי הם מעלים מהם. ואולי כי לצד שמצינו שהנשיאים הביאו אותם באחרונה כשראו שהביאו ישראל כל הצורך למשכן, ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה פי״ב) שהקפיד ה׳ על זה וחסר אות אחת מהם, ״והנשאם״ כתיב, לזה סדרם ה׳ באחרונה לומר כי הם למטה מכלם, ומהטעם עצמו שהם באחרונה, והבן:

עוד נראה לומר על פי מה שאמרו ביומא פרק בא לו (יומא סט.) שבגדי כהונה מתרים להנות מהם, ומשמע שאין מועלין בהם. ושוב ראיתי לרמב״ם שכתב כן בפרק ה׳ מהלכות מעילה, ולפי זה בגדי כהונה אינם בהשואה עם כלי המשכן ועבודתו שכלן קדשתן למעלה מבגדי כהונה ומועלין בהם. ומעתה בדין הוא לסדר באחרונה אבני שהם ואבני מלאים אחר כל האחד עשר דברים, לצד שכל האחד עשר הדברים כלם הם צרכי המשכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה. והגם שבהאחד עשר דברים יש גם כן בקצת מהם שהם לצרכי בגדי כהונה, אף על פי כן אין לך מין ומין מהאחד עשר שאין בו צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה.

עוד נראה על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו ביומא (יומא עה.) שהעננים היו מביאים את אבני השהם וכו׳, אם כן משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה ולא חסרון כיס, אשר על כרחו סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם ועל ידי טורח.

לאפד ולחשן. בכל דבר הכנה ומעשה הקדים הכתוב אפוד לחשן. ורק בסדר הבגדים ריש פרשה תצוה כתיב חשן ואפוד. וכ״ה במשנה יומא פ״ז ובכ״מ. והטעם יבואר להלן כ״ח ט״ו וכ״ב דמעלת החשן גדול מהאפוד וגם תכליתו רבה ממנו. אבל תכלית האפוד קודם בזמן בכ״מ לתכלית החושן ושם יבואר:

ע שלא תאמר אבני שוהם ואבני מלואים לאפוד וכן לחושן הוצרך רש"י לפרש כן וכתב הרא"ם שאע"פ שהיו אבני שוהם גם בחשן כיון שמלת מלואים כוללת כל אבני החשן הנה גם השהם בכלל ואם כן לא אמר אבני שהם רק בעבור אותם אבני שהם שבאפוד לבד: