שמות ב, ו

ותפתח ותראהו. את מי ראתה, את הילד, זהו פשוטו ומדרשו שראתה עמו שכינה:

והנה נער בכה. קולו כנער:

וּפְתָחַת וַחֲזַת יָת רַבְיָא וְהָא עוּלֵימָא בָּכֵי וְחָסַת עֲלוֹהִי וַאֲמֶרֶת מִבְּנֵי יְהוּדָאֵי הוּא דֵין:

וּפְתָחַת וְחָמַת יַת רַבְיָא וְהָא טַלְיָא בָּכֵי וְחָסַת עֲלוֹי וַאֲמָרַת מִן בְּנֵי יְהוּדָאֵי הוּא דֵין

והנה נער בוכה קולו נשמע כנער לשון רבינו שלמה וכבר דחו זה ואמרו אם כן עשית למשה רבינו בעל מום (סוטה יב שמו"ר א' כ"ח) ועוד מה טעם שיזכיר הכתוב עובי קולו ור"א אמר שהיו איבריו גדולים כנער ואולי הזכיר זה ליופיו כי בעבור טובו ויופיו חמלה עליו כי הכירה בו שנולד מקרוב ואבריו יפים ומתוקנים כאילו הוא נער ויותר נכון שנפרש בו שהיה בוכה כנער בחריצות וזריזות ולכן חמלה עליו ואגדה נער בוכה ילד היה ומנהגו כנער בא גבריאל והכהו למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו רחמים (שמו"ר א כח) ועל דעתי אין צורך לכל זה כי הילד מיום הולדו יקרא נער כמו שנאמר מה נעשה לנער היולד (שופטים יג ח) וכן ויבקש דוד את האלהים בעד הנער (יב טז) ויקרא ילד והוא גדול כמו שנאמר בישמעאל (בראשית כא טו) וכן והנער נער (שמואל א א כד) רוצה לומר שהוא ילד קטן בן כ"ד חדשים כי כאשר נגמל מחלב מיד העלתהו כדכתיב (שם שם כ"ג כ"ד) ותינק את בנה עד גמלה אותו ותעלהו עמה כאשר גמלתו

ותאמר מילדי העברים זה נתנה אל לבה המעשה כאשר היה כי אמרה לבעבור הציל אותו או שלא יראו במות הילד שמוהו שם ואיש מצרי למה יעשה כן ויש אומרים שראתהו נמול (סוטה יב שמו"ר א כט) ואם כן הסירה בגדיו ובדקה אותו בו ואין צורך

ותפתח ותראהו. אחר שאמר ותראהו הוסיף לבאר. כמו ובית דוד כאלהים. כמלאך ה':

והנה נער בוכה. היו איבריו גדולים כאילו הוא נער. וראתהו מהול ובעבור יפיו חמלה עליו. וזה טעם כי טוב הוא:

ותפתח ותראהו את הילד - המפרש (רש"י) שראתה את הילד טועה הוא. וכי מי אינו יודע שאם פתחה את התיבה שתראה את הילד?! אלא כך פירושו: פתחה את התיבה והביטה בילד אם זכר אם נקבה וראתה כי נער הוא - כלומר, זה הילד זכר הוא ולא נקבה וראתה בזכרותו שהוא מהול ולכך נטמן ואינו אסופי, שאם היה בת, יש לומר אסופי הוא, וכן מצינו כתוב מה נעשה לנער היולד, ביום הולדו קרוי נער.

והנה נער בוכה ותחמול עליו וגו' - לפי שהיה בוכה לכך ותחמול עליו - ולפי שראתהו נער זכר מהול אמרה: מילדי העברים זה. ודוגמא לזו: ולחנה יתן מנה אחת אפים, חלק בחיר. ולמה? כי את חנה אהב. לכך נתן לה אפים מקערה שלפניו. וא"כ למה מנה אחת? כי ה' סגר רחמה אבל לפנינה ולכל בנותיה ובניה נתן מנות הרבה כי בנים רבים היו לה. ותראהו את הילד והנה הוא נער בוכה.

ותפתח ותראהו. ותרא אותו כי טוב הוא ויפה מאד:

את הילד והנה נער בוכה. וראתה שעם היותו ילד היה נער בוכה, וזה כי הולד מעת הולדו עד היותו שלם בגידול יקרא ילד, כענין הילדים אשר גדלו אתו האמור ברחבעם וכן ילדים אשר אין בהם כל מום האמור בדניאל וחבריו ומעת היותו מתנער ומתנועע בתנועות בלתי שלימות להשיג תכלית יקרא נער. ומזה יקרא כל משרת נער, כי אמנם רב תנועותיו בלתי שלמות כפי הצריך להשיג התכלית המכוון מאדוניו. אמר, אם כן, שראתה שעם היותו ילד נולד מקרוב הנה היה נער בוכה, מתנער בתנועה נפלאה כבן גילו:

ותחמול עליו. שיהא ולד נאה. ומוכן לשלמות כזה נזרק ליאור:

ותאמר מילדי העברים זה. אין זה אסופי נולד מזנות, באופן שיהיה מוכן לבגוד, כאמרו ילדי פשע, זרע שקר:

והנה נער בוכה זה אהרן שהניחתו אצל התיבה. נער בכה. בגי'. זה אהרן הכהן:

ותחמול עליו. דרשו ז"ל בא גבריאל והכהו למשה כדי שיבכה ותמלא עליו רחמים.

ותפתח ותראהו מי הוא, שראתה את הילד ועדיין לא ידעה בו אם זכר או נקבה, שתיבת ילד משמע סתם. ואחר שהתבוננה בו ראתה והנה נער בכה. ד״א והנה נער בכה ראתה אהרן בוכה שאחיו היה לפיכך ותאמר מילדי העברים זה אמרו רבותינו קרי ליה ילד וקרי ליה נער, מלמד שעשתה לו אמו חופת נערים בתיבה.

ותחמול עליו. ואומרת מי יתן מינקת לשכור שתגדלנו לי כי יפה הוא מאד וחסה על שראוהו בוכה והוא זכר:

מילדי העברים. המושלכים ביאור [ואף ראתהו נמול הגה"ה]:

ואמרה לה האלך. כלו' התרצי מן העבריות ואמרה כן:

ותראהו את הילד וגו׳. צריך לדקדק אמרו ותראהו וגו׳, שהיה לו לומר ותרא וגו׳. ונראה שנתכון לומר שידעה שהתבה היא מהילדים המושלכים היאורה, ונתכונה להצילו, וכמו שפרשנו בפסוק ״ותשלח את אמתה״, והוא אמרו ותפתח ותראהו להילד שנתכונה להציל, ואם היה אומר הכתוב ותראה ילד יהיה המשמעות כי ראתה מה שלא חשבה כן, והבן.

ורז״ל דרשו (סוטה יב:) ״ותראהו״ – ראתה שכינה עמו, והוא דרך דרש. וצריך לומר שלא הכירה השכינה היא, כי מנין ידעה השכינה מבית אביה ואבי אביה, אלא שראתה עמו אור גדול, וה׳ עשה כן כדי שתגדל מעלת הילד בעיניה. גם לטעם שדרשו ז״ל (זהר ח״ב יב:) בכתוב ״והנה נער בכה״, שרמז על ישראל שהיו בוכים בגלות, לזה ויגל ה׳ את עיניה להראותה האור הסומך למשה.

עוד אפשר שהרגשתה בשכינה היתה לצד שכשנגעה בו פרחה ממנה צרעת (שמות רבה א,כג), אמרה: אין זה אלא בן אלהי. ואולי שרמז פריחת הצרעת באמרו ותראהו את הילד, פרוש, ותראהו להאמור בסמוך בכח, דכתיב ״לרחוץ״ וזכרון ״בשרה״ בכח, וכשפתחה התבה ותראהו לבשרה את הילד, פרוש, כשנגעה בילד, והנה נער, פרוש, חזר להיות כבשר נער קטן, על דרך מה שאמר הכתוב בנעמן (מלכים ב ה:יד): ״וישב בשרו כבשר נער קטן״:

ותחמל עליו. לפי מה שפרשנו כי נתכונה מתחלה ובראשונה להציל הילד, טעם החמלה חדשה – לא להצילו מהיאור, אלא יגיד הכתוב שבקשה להניקו, והעד מה שאמר בסמוך ״ותאמר אחתו וגו׳ האלך וקראתי״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (סוטה יב:) שהחזירתו על מניקות גויות וכו׳:

ותאמר מילדי העברים וגו׳. קשה, מה חדוש אומרת מילדי העברים זה? פשיטא שכן הוא, כי הן הנה המשליכות ילדיהן ביאור בגזרת פרעה. ואם לפי מה שדרשו זכרונם לברכה (סוטה יב,א) כי באותו יום גזר גם על המצריים, אם כן מנין ידעה והכירה כי אינו מילדי מצריים? והנה לפי מה שאמרו זכרונם לברכה כי החזירתו על כמה מיניקות גויות ולא רצה לינק, זה לך האות כי לא מילדי המצריות, ועל כל פנים מה חדוש אומרת בדבריה?

ולעמד על הדבר נשכיל על דבר אם הצלת הילד היה לצד שנסתפקה היותו מצרי או אפלו יהיה עברי. והנה אם נאמר שחשבה להציל לספק מצרי, תכון באמרה מילדי העברים זה כי נתברר לה הפך מה שחשבה, ובזה גלתה דעתה כי לא להציל מילדי העברים נתכונה, ודבר זה השכל יבחרהו, כי סתם גויה לא תרחם אלא על בני אומתה, והגם שאנו רואים שאחרי שידעה כי מילדי העברים הוא החזיקה בו ושכרה לו מינקת, אין מזה ראיה, כי אחר שידעה מעלתו גם שרפא אותה מצרעתה רחמה עליו, גם ראוי הוא מכח זה להטות לבה לאמונת ישראל כי היא ראתה מה נורא מעשיו.

ואם נאמר שמתחלה רחמה על הילד, הגם שידעה כי מבני ישראל הוא, תכון באמרה מילדי העברים נתינת טעם שלא ינק מהנכריות, לא שהוחלה מהיאור ומסכן הוא ואינו יכול לינק, אלא לצד שהוא מילדי העברים, ולזה תכף אמרה לה אחותו האלך וקראתי לך וגו׳ מהעבריות להבחין דבריה, ואמר הכתוב ותקח האשה וגו׳ ותניקהו.

והנה נער בוכה. שהיה נראה כנער גדול ובכיה זו ע"ש עמו אנכי בצרה כמ"ש כי ידעתי את מכאוביו, ר"ל אני מרגיש מכאוביו כביכול וזהו כפל אהיה אשר אהיה, כי בצרתם גם לו צר. וי"א שלכך נשמע קולו כנער כדי שתחשוב בת פרעה שנולד מזמן רב, דאל"כ לא תציל אותו מספק כי שמא הוא הגואל ונולד באותו יום שאמרו האצטגנונים.

ותראהו את הילד והנה נער. כסבורה שמצאה ילד שנולד באותו יום או יומים. והנה הוא נער דבן ג׳ חדשים מקרי נער לגבי בן יומו. ומזה הבינה. כי מילדי העברים זה. ודרך העברים להשתדל ולחפש עצות להציל כפי האפשרי. ע״כ עלה ביד אמו להצפינו איזה משך עד שהוכרחה באחרונ׳ להניחו כאן. משא״כ אלו הי׳ מצרי אם היה ראוי להיות נשלך ליאור כבר השליכוהו ביאור בהיותו ילד. ומש״ה ג״כ ותחמול עליו. דילד לפני שלשים יום אין לב הוריהן ורואיהן אונן עליו שהרי לא יצא מספק נפל. משא״כ כשראתה נער. שכבר עלו עליו ירחים גברה החמלה עליו:

ותפתח ותראהו את הילד, כפילת הכנוי עם הפעל מורה שני דברים, א] שראתה את עצמותו ופנימותו, ב] שראתה את הילד בחיצוניותו, כי הראיה תהיה בשני ענינים, א] ראית החומר שהוא יפה תואר ובריא וחזק, ב] ראית הצורה שראתה בשכלה כי יש בו צורה נשגבה אלהית, ועז"א חז"ל שראתה שכינה עמו. את הילד והנה נער בוכה, הראיה בחמרו ראתה שהוא ילד שנולד מחדש, ובכ"ז ראתה כי בענין בכיתו נדמה כנער שהתעוררו כחותיו ויש לי רגש פנימי ער ומתעורר, שזה גדר שם נער, ולכן ותחמול עליו, והתבאר אצלי בכ"מ כי יש הבדל בין פעל חמל ובין חוסה ורחמים, שהחמלה תהיה מצד טיב הדבר בעצמותו שאינו רוצה להשחית דבר יקר וטוב, משא"כ חוסה ורחמים הם התפעליות נפשיים יוצאות מרוך לבב לראות בצרת הנדכא שזה גדר הרחמים, או מתועלות שישיג מן הדבר שזה גדר החוסה, ושניהם לא היו פה, רק שהתעוררה שלא יושחת דבר יקר כזה, וכאשר היה חשש שהוא אסופי אמרה מילדי העברים זה שהוא בן כשר נעזב מאבותיו מפני גזרת מלך:

ש דאל"כ ותרא מיבעי ליה וא"כ הוי"ו שבתיבת ותראהו מורה על השם ית' ודו"ק:

ת דק"ל למה קרא אותו נער והא לא היה בן י"ג שנים: