שמות ב, יא

ויגדל משה. והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י) אמר רבי יהודה ברבי אלעאי הראשון לקומה והשני לגדלה, שמנהו פרעה על ביתו:

וירא בסבלתם. נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם:

איש מצרי. נוגש היה, ממנה על שוטרי ישראל והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם:

מכה איש עברי. מלקהו ורודהו ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן בה עיניו, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום:

וַהֲוָה בְּיוֹמַיָא הָאִנוּן וּרְבָא משֶׁה וּנְפַק לְוָת אַחוֹהִי וַחֲזָא בְּפָלְחַנְהוֹן וַחֲזָא גְבַר מִצְרִי מָחֵי לִגְבַר יְהוּדִי מֵאַחוֹהִי:

וַהֲוָה בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן וּרְבָא משֶׁה וּנְפַק לְוַת אָחוֹהִי וַחֲמָא בַּאֲנֵיק נַפְשֵׁיהוֹן וּבְסוּגֵי פּוּלְחַנְהוֹן וַחֲמָא גְבַר מִצְרָאֵי מָחֵי גְבַר יְהוּדָאֵי מֵאֲחוֹי

ויגדל משה ויצא אל אחיו שגדל והיה לאיש כי מתחלה אמר ויגדל הילד (לעיל פסוק י) שגדל עד שלא היה צריך לגמלה אותו ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן כי לפני מלכים יתיצב ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת (ועיין להלן ל"ה ה) וטעם ויצא אל אחיו כי הגידו לו אשר הוא יהודי והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ

ויצא אל אחיו. המצרים כי בארמון המלך היה וטעם מאחיו אחר הזכיר עברי ממשפחתו. כמו אנשים אחים:

מכה - שמא הכהו ולא הרגו.

וירא בסבלותם. נתן לבו לראות בעוני אחיו:

וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ומצד האחוה התעורר להנקם:

איש מצרי אביו של מגדף היה שנאמר (ויקרא כ״ד:י׳) והוא בן איש מצרי.

מכה איש עברי. בעלה של שלומית היה והמצרי נתן עיניו בה ובלילה היה מעמידו ומוציאו מביתו והוא חוזר ונכנס לבית ובא על אשתו כסבורה שהוא בעלה וכשחזר לביתו והרגיש בדבר היה מכה אותו ורודהו כל היום.

וירא בסבלותם. שהיו סובלים עול קשה ולא די בעול אלא שאותו מצרי חובט ומכה אותו עברי ויחם לבבו כי נכמרו רחמיו אל אחיו:

איש עברי מאחיו. דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים. וצא ולמד מה שאמרו זכרונם לברכה (מכילתא על שמות יב:כט) בפסוק ״וחמשים עלו״ וגו׳ (שמות יג:יח) שארבעה חלקים, ולמאן דאמר יותר, מתו בימי החשך, והשאר עלו לצד היותם רשעים. ותמצא שכאשר אמר בסמוך ״שני אנשים עברים נצים״ לא אמר ״מאחיו״, לטעם שהיו רשעים, כי הם דתן ואבירם (שמות רבה א,כט).

ויהי בימים ההם. בכמה ימים היה מנהגו כך. מש״ה לא כתיב ויהי ביום ההוא:

ויצא אל אחיו. לא היה דרכו לצאת מן הפלטין ובית לימודו בחכמות. אך אל אחיו יצא:

וירא בסבלתם. הסתכל הרבה באופן הסבלה שהיה לא לתכלית עבודת המלך כ״א לענותם. וברבה איתא במשמעות וירא שהיה מיישב להם סבלותיהם. וא״כ פי׳ וירא שראה עצה לסבלותם מה לעשות:

וירא איש מצרי. ביום א׳ ראה עוד:

מכה איש עברי. הכהו לא בשביל איזה עצלות וכדומה אלא בשביל שהוא עברי. אבל הוא מאחיו:

ויגדל משה ויצא אל אחיו, יספר מצדקת משה ואיך מנעוריו היו בו כל המעלות שבעבורם זכה לכל הכבוד הזה, שהגם שגדל בבית מלך וישראל היו אז בתכלית השפלות לא הסתיר פניו מהם ויצא אליהם מצד שהם אחיו, הפך מטבע האנשים שבעלותם לגדולה יתרחקו מאחיהם העניים והאביונים, זאת שנית שראה בסבלותם היינו שהביט ע"ז בעין חמלה ולבו עליו דוי, זאת שלישית שראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, שהגם שגדל בין המצריים ומתערב עמהם היו כזרים בעיניו, והאיש העברי המוכה הרגיש בצרתו מצד שהוא אחיו עצמו ובשרו, ועל המכה חרה אפו מצד שהוא מצרי נבזה ושפל בעיניו. ובזה עטה כמעיל קנאה על הכותו את אחיו החשוב בעיניו:

ג מדסמך ענין ההכאה למאי דכתיב וירא בסבלותם דמשמע ההכאה נמי מענין הסבלות לכך פירש נוגש היה וכו':

ד פי' שמיד שקורין התרנגולין היו צריכי' לעמוד ולעשות מלאכתן:

ה אין להקשות מנ"ל לרש"י לפרש שהלקהו ולא המיתהו ממש דילמא מה שכתוב מכה איש עברי וכו' פי' שהרג אותו ממש. י"ל דלקמן פירש"י ראה שאין איש טוב יצא ממנו ולכן הרגו הא אם היה רואה שיצא איש טוב ממנו לא היה הורגו ואי אמרת דמה שכתוב מכה איש עברי פירוש שהרגו ממש א"כ למה היה צריך למשה לראות שאין עתיד איש טוב לצאת ממנו נהי דיצא איש טוב ממנו אפ"ה היה לו מן הדין להרגו דכיון שהוא הרג את העברי דכתיב בהדיא נפש תחת נפש אלא ע"כ צ"ל דמה דכתיב מכה איש עברי פירושו לוקה ורודה ולא המיתו ממש ולפיכך הי' צריך לראות אם עתיד איש טוב לצאת ממנו דאם היה רואה שיצא שום אדם טוב ממנו לא היה הורגו דמן הדין לא היה חייב מיתה. וא"ת וא"כ היאך היה רשאי משה להרוג אותו וי"ל דבני נח אזהרתן זו מיתתן והן מוזהרין אהכאה כישראל ואפ"ה אם היה רואה שיצא ממנו איש טוב לא היה הורגו כי היה דן אותו בדין ישראל ולא בדין בן נח:

ו דלקמן בפרשת אמור על פסוק שלומית בת דברי פירש"י שבחן של ישראל שפירסמה לנו הכתוב לזו לו' שהיא לבדה היתה זונה וא"כ אי אמרת שאשה אחרת היתה נמלא ששתי זונות היו בישראל:

ז דאל"כ לא היה משה הורגו דאטו משום שהיה מכהו היה חייב מיתה אלא משום שבא על אשתו ובודאי חייב מיתה דהא משבע מצות בני נח הוא דכתיב ודבק באשתו ובזה נמי מתורץ קושיא דלעיל:

ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וגומר עד ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וגומר ידמה שהיה משה כבן כ' שנה כשהרג את המצרי וברח מלפני פרעה וכל מה שכתוב בדברי הימים של משה אפשר שיהיה אמת ושקודם שהגיע לארץ מדין מלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח שם אשה כושית ואח"כ ירד למדין ונשא את צפורה והוא כמו בן שבעים שנה ואז נולד לו גרשום וכשהיה בן פ' שנה נולד לו אליעזר ברדתו למצרים ואולי היה הענין כפי מה שנראה מפשטי הכתובים שמיד כשגדל משה ויצא אל אחיו והרג את המצרי ברח למדין ולקח את צפורה בבחרותו וילדה לו את גרשום אם כן איך המתינה ללדת בכמו ס' שנה עד שנולד אליעזר. ועוד שהכתוב אומר ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור ואם היה אז גרשום איש גדול איך הרכיבו את כלם על חמור אחד אך כפי הנראה מן האמת ששניהם היו אז קטנים ורוכבים עם האם על החמור כי גרשום יושב מאחורי אמו ואליעזר בתוך חיקה. האמנם קצרה התורה בספור מה שקרה לו בארץ כוש לפי שכל מה שעשה משה בזה היה אבוד זמן ולא היה אותו מלכות אשר בחר בו השם ולא הארץ אשר השם דורש אותה והעם היושב בה הוא עם בזוי ושסוי נמשל כבהמות נדמו על כן לא נזכר דבר מזה בכתוב כי אם ממה שקרהו במדין ובהר האלהים כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם והיא היתה הכוונה האלהית לא בארצות כוש. ואמר ויצא אל אחיו וירא בסבלותם לפי שמשה תמיד דבקה נפשו ביוכבד אשר גדלתו ובבניה ואחרי שנתגדל ידע מהם אמתת ענינו ושהוא מילדי העברים עם היות שבת פרעה גדלתו כבן ולכן היה יוצא אל אחיו העברים שהיו חוץ לעיר בבניני המלך ומשה יצא מארמון המלכות וילך אל אחיו העברים או אל אחיו הלויים או היו אחיו ממש מקרובי עמרם ויוכבד כי העברים בכלל נקראים אחים שנאמר ולאחיך לא תשיך. לא יגוש את רעהו ואת אחיו. והנה משה כשנתקיים בשכלו וידע על נכון את אביו ואת אמו והכיר את אחיו חם לבו בקרבו לראות ענינם ולכן יצא מבית המלכות וילך אל מעמדם וירא בסבלותם. והותרה בזה השאלה השלישית. ותקצר נפשו בעמלם ונתחבר לזה שראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו על לא חמס בכפיו ולכן התעורר להכותו. והראב"ע פירש ויצא אל אחיו המצרים והנה פירשו כן מפני שנאמר וירא בסבלותם כי לפי דעתו הסבלות שב אל המצרי הפועל אותו ואינו דעת הכרחי כי הוא לפעמים שב אל הפעול ולפעמים אל הפועל ורחוק הוא שהכתוב יקרא אח אל המצרי ולא לשום אומה אחרת רק לאדומי שנאמר כי אחיך הוא והנה משה חשש שיודע כי הוא הכה את המצרי ולכן ויפן כה וכה לדעת אם יש אדם שרואה אותו וכאשר ראה כי אין איש צופה ומביט מה שיעשה כי אם המוכה הכה את המצרי ויטמנהו בחול כדי שלא ירגישו בו שנהרג שאם היה נראה הרוג על פני השדה היו מבקשין גואלי דמו וחוקרין אחרי הרוצח וגם זה מורה על שלמות תכונת אדון הנביאים ומזגו ואומץ לבבו שעם היותו קטון השנים מתערב עם המצריים לא נשא לבו עלבון אחיו ועמלן וסכן נפשו בהריגת המצרי לנקום נקמת בני ישראל. וי"מ ויפן כה וכה וירא כי אין איש שחשב משה מחשבות מצד אחד ראה שאין ראוי לעשותו כי מה לו ולצרה ההיא ואולי שהמצרי יהרוג אותו. ומצד אחר ראה שהאדם המעולה הבט אל עמל לא יוכל ושבמקום שאין אנשים ראוי שישתדל להיות איש וזה אמרו ויפן כה וכה שהן שתי הבחינות שזכרתי וירא כי אין איש רוצה לומר שלא יקרא משה איש ואמיץ לבו בגבורים אם לא שינקום דמי אחיו ולכן ויך את המצרי והנה לא חשב משה שהעברי המוכה יגלה הדבר אחרי אשר הצילו מיד מכהו. ויצא ביום השני להריגת המצרי וזה מורה שלא יצא לראות בסבלות אחיו רק בשני הימים האלה ובאחד מהם הרג את המצרי ובשני ראה שני אנשים עברים נצים ומריבים זה עם זה והאחד בעל חמה רצה להכות את חברו דרך חמס ללא סבה ולזה קראו רשע לפי שהיה רשע בדינו ושאלו למה תכה רעך ומאשר אמר תכה ולא אמר הכית למדו חכמים זכרונם לברכה שאפילו בהרמת יד נקרא רשע וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שהיו אלה דתן ואבירם ויקשה עליהם מה שאמר יתברך למשה לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ונצטרכו מפני זה לומר כי נענו והעני חשוב כמת גם נכון לומר שדתן ואבירם עם היות שאמרו למשה מה שאמרו ולא הלשינוהו למלך ולא בקשו את נפשו ולכן לא נכללו במאמר כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. והנה אמר זה הרשע למשה מי שמך לאיש שר ושופט עלינו וגומר לפי שרצה לחרפו ולגדפו אם ראשונה באמרו מי שמך לאיש כלומר הלא אתה נער ובער ומי שמך לאיש אמיץ לבו בגבורים לעצור כח בזה. ועוד מי שמך לאיש שר האם חשבת שאתה בן בת פרעה מזרע המלוכה ומן הפרתמים מי שמך לשר כי אתה מכלל היהודים האמללים ואף שנודה שאתה איש ואתה שר עדין יקשה מי שמך לשופט בינינו א"כ יש לך בזה ג' סכליות הא' שחשבת עצמך איש ואתה נער. והב' שחשבת עצמך שר ואתה עבד נקלה ופחות. והג' שחשבת עצמך שופט נגיד ומצוה לאומים ואתה ריק שברקים. הלהרגני אתה אומר. ר"ל האם תדבר אלי כדברים האלה למה תכה רעך כדי להתקוטט עמי כשתבוא להרגני כאשר הרגת את המצרי. או יאמר הלהרגני אתה אומר שאתה אומר ומצוה לבעל ריבי שיהרגני כמו שאתה הרגת את המצרי. ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר ר"ל שהעברי המוכה אשר נקמתי את נקמתו הוא הגיד הדבר ובחשבו שהרשע ההוא ילך ויפרס' הדבר לפני פרעה ויברח משה מלפני פרעה ר"ל מכל מקומות ממשלתו ובמדרש אמרו אכן נודע הדבר מלמד שהיה משה מהרהר מה ראה הקדוש ברוך הוא לשעבד את ישראל יותר מכל האומות וכו' רוצה לומר שאז ידע סבת גלותם שהיה מפני רשעתם כיון שגם העברי המוכה שנקם משה נקמתו גלה סודו והביאו לסכנה. ומדרש אחר אמרו והלא אתה בן עמרם ומי שמך לאיש שר ושופט עלינו אני אלך ואלשין זה אל פרעה ועל זה ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר רוצה לומר נודע הדבר שהיה בן עמרם ולכן ברח מפני פרעה כי שמע פרעה ענינו ואיך הושלך ליאור ומשתה אותו בתו משם ועל זה בקש להרוג את משה לא על הריגת המצרי. והותרה בזה השאלה הד' והנה אמר וישב בארץ מדין וישב על הבאר ב' פעמים וישב להגיד שלא קרה הספור הזה מבנות מדין מיד כשברח מארץ המצרים ונכנס בארץ מדין אבל הוא ישב בארץ מדין ימים רבים ואולי אחרי שבא מארץ כוש כמו שכתוב בדברי הימים אשר לו ואחר כך קרה שיום אחד נזדמן לו שישב על הבאר ואז קרה מה שקרה מבנות יתרו. והנה נסמכו שלשת הספורים האלה רוצה לומר מהריגת המצרי ומן השני אנשים עברים נצים ומבנות מדין אחרי ספור גדול משה בבית פרעה לא מפני שהיו רצופים בזמן אחד אלא להודיע מעלות משה ושלמיותיו כי הוא נתגדל ראשונה בבית המלכות אשר לפרעה כדי שילמד טכסיסי המלוכה ודרכי ההנהגה והמלכות אשר הוא ממה שיאמץ לבבו ויגדל את רוחו שנמשך לו מזה היות לבו אמיץ בגבורים לא ישיב מפני כל והבט אל עמל לא יוכל לא במצרים וגם לא במדין שהיה גר ובורח ולמדנו מזה שמשה היה בטבעו ותכונתו צדיק וישר וגדול הלב והן המדות הראויות אל הנביא והמכינות אל הנבואה באמת. והנה אמר שהיו לכהן מדין רוצה לומר אדון המחוז ההוא או המשרת האלהות בארץ ההיא שבע בנות בתולות והגדולה והנכבדת שבהן היתה צפורה. והנראה מלשון הכתוב שלא היו בנותיו רועות הצאן רק היו באות לדלות ולמלאות את הרהטים עד שישתו הצאן ואחר כך שולחות הצאן ביד הרועים שלהן והנה שבות אל אביהן ולזה נאמר ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים כי זה היה מעשיהן לא לרעות הצאן ולזה לא נאמר בהן כי רועות הנה כמו שנאמר ברחל כי רועה היא. וידמה שהנערות האלה מפני צניעותן היו מקדימות לבא וממלאות את הרהטים כולן ומשקות צאן אביהן בבת אחת לפי שאם לא ימלאו רק שוקת אחת והרועים ימלאו את השקתות האחרות כלן וישקו איש את צאנו נמצאו הנערות בין הרועים זמן רב עד אשר ישקו כל העדרים ואין דרך הצנועות בכך ולכן הנה היו באות בתחלה וממלאות את השקתות כלן מים כדי שבבת אחת ישקו כל צאנן והנערות תלכנה להן כי היה חסרון מים בכל הארץ ההיא. אמנם הרועים דנו אותן לכף חובה וחשבו כי מפני גאה וגאון להיות בנות הכהן היו עושות כן כאלו כל הארץ לפניהן לעשות כישר בעיניהן ולכן הרועים אחר שדלו הנערות את המים כמנהגן ותמלאנה את הרהטים להשקות את צאנן באו הם ויגרשום רוצה לומר שגרשו את צאן הנערות מאצל הרהטים כדי להשקות הרועים את צאנם במים אשר הנערות דלו להן ואין לפרש ויגרשום לבנות עד שלא תדלנה שאם כן היה צריך לכתוב ויגרשון בנ"ון סימן לנקבות ועוד שכבר דלו ומלאו את הרהטים אבל אמר ויגרשום שהרועים גרשו את צאן הבנות מהרהטים שלא ישקום המים אשר הנה דלו לצאנן ומרע"ה בראותו העול המפורסם הזה שהיו עושים הרועים לאותן הבנות קם מעל הבאר שהיה יושב בו ויושיען מיד הרועים שלא יכו אתהן וישק את צאנם של רעואל ובנותיו והיה זה במה שהוכיח לרועים שהדין עם הבנות ושראוי שצאנן ישתו המים אשר הנה דלו. ואמר ותבאנה אל רעואל אביהן אם לפי שהיו לו שמות הרבה או לפי שהוא היה אבי אביהן והנה שאל אותן מדוע מהרתן בא היום כי בשאר הימים היו באות באחרונה מפני הרועים הנזכרים והן השיבוהו איש מצרי הצילנו מיד הרועים כי קראוהו מצרי לפי שהיה מדבר בלשון מצרים. ויתכן שהיו המדינים יראים מהמצרים כי מושלים היו בארצם ולכן אמרו שהוא הציל אותן באופן שלא יכלו הרועים לגרש את הצאן ולהכות אותן וגם דלה דלה לנו רוצה לומר שלא די שהושיע את המים אשר דלינו שלא יקחום הרועים להשקות את צאנם אבל גם דלה דלה לנו מים אחרים כי לא הספיקו המים אשר דלינו אנחנו מאשר חמל עלינו פן לא יניחונו הרועים לדלות. ויתרו הוכיח את בנותיו ואמר למה היו כפויי טובה עמו בשעזבוהו ולא קראו אותו לאכול לחם עמו: ויתכן ששלח אחריו לבקשו והוא הפציר ובא עכ"פ והוא אמרו ויאמר אל בנותיו ואיו למה עזבתן את האיש קראן לו וגומר וכתיב ויואל משה לשבת את האיש כי מפני שהפציר בו רצה לאכול מפתו. והנכון שכאשר דבר משה עם יתרו ומצא בו טוב טעם ודעת רצה להתחבר עמו מפני חכמתו והוא אמרו ויואל משה לשבת את האיש כי לא נתישב שמה מפני צפורה שלקחה לו לאשה אבל הואיל משה לשבת עם יתרו מפני חכמתו ולזה כיוונו חכמינו זכרונם לברכה במה שאמרו במדרש שמטה האלהים היה נטוע בפרדס של יתרו ולא היה יכול שום אדם לזוזו מקומו רק משה ועל זה נתן לו את צפורה בתו לאשה. רצו בזה לעץ החיים אשר בתוך הגן שהוא מליצה לחכמת משה שמפניה זכה לנבואה ומטה הידיעה ההיא היה נטוע בפרדס יתרו ולבו ולא יכול אדם ללוקחו משם כי אם משה ובו עשה האותות והמופתים הנה אם כן הואיל משה לשבת עם יתרו בחכמתו ויתרו נתן לו את צפורה בתו לאשה מפני חכמתו של משה ולכן נקראו רעים כמו שנאמר וישאלו איש לרעהו לשלום. והנה קרא משה את שם בנו הראשון אשר ילדה לו צפורה גרשום והיא מלה מורכבת אם שיהי' פירושו גר משומם רוצה לאמר שלא ידע אנה ילך ומה יעשה או שם גר רומז שהיה גר במקום ההוא. ואולי שרמז אל ארץ כוש אשר גר שם בראשונה והראיה לדבר באמרו גר הייתי בארץ נכריה ולא אמר גר אנכי. יאמר שיהיה הבן הראשון הזה זכרון לגרותו אשר היה בארץ כוש ולכן לא שם מלת אלהות בשם גרשום כמו ששם באליעזר לפי שבארץ כוש לא היה בו דבקות אלהי כמו שהרגיש בעצמו בארץ מדין. האמנם לא קרא הבן הנולד לו ראשון אליעזר לאמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה לפי שעדין היה בורח מחמת מלך מלאכי מות פרעה והוצרך מפחדו ללכת מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר וגם שם לא היה בטוח ולזה קרא לבן הראשון גרשום לרמוז אל היותו מגורש מארצו ומעמו אמנם כשהובטח ממנו יתברך ואמר לו לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך אז קרא לבן הנולד לו בזמן ההוא אליעזר כי אלהי אביו עזרו והצילהו מחרב פרעה כי אחרי שמתו המבקשים את נפשו כבר ניצל מחרב פרעה ולא קודם לכן. והותרה בזה השאלה הה':