שמות יח, ז

ויצא משה. כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה יצא אהרן נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא:

וישתחו וישק לו. איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה, שנאמר (במדבר יב ג) והאיש משה:

וּנְפַק משֶׁה לְקַדָמוּת חֲמוּהִי וּסְגִיד וּנְשִׁיק לֵהּ וּשְׁאִילוּ גְבַר לְחַבְרֵהּ לִשְׁלָם וְעַלוּ לְמַשְׁכְּנָא:

וּנְפַק משֶׁה מִתְּחוֹת עֲנָנָא יְקָרָא לִקְדָמוּת חָמוֹי וּסְגִיד וּנְשֵׁיק לֵיהּ וְגַיְירֵיהּ וְשַׁיְילוּ גְּבַר לְחַבְרֵיהּ לִשְׁלָם וְאָתוּ לְמַשְׁכַּן בֵּית אוּלְפָנָא

ויצא לקראת חתנו. בעבור כבוד יתרו וחכמתו. ולא לאשתו ובניו כי אין מנהג לאדם נכבד לצאת לקראת אשתו או בניו:

וישתחו. דקדוק וישתחו קשה. ידענו כי שרשו מבעלי הה"א באחרונה. והנה הוי"ו במקום ה"א כוי"ו שלו הייתי שאמר ממנו לא שלותי. והנה כאשר אמרו לשון יחיד וישתחו. היה ראוי להיותו וישתחוה כי התי"ו מבנין התפעל. כמו והאיש משתאה לה. כי משפט אותיות השניים. אם היה אחד מהם פ"א הפועל יהיה האות אשר לפניהם תי"ו התפעל. והנה בעבור שהחליפו הה"א בוי"ו במלת וישתחו. הניחו הוי"ו הראשון שאינו סי' לשון רבים תחת ה"א השרש והעלימו הוי"ו ואמרו וישתחו. ובעבור היות הוי"ו בסוף המלה סימן לשון רבים כאשר הוא נעלם. כמו למה תתראו. והנה היה נראה מלת וישתחו בהעלם הוי"ו שהוא סימן לשון רבים. ע"כ הוצרכה להיות המלה מלעיל. להפריש בינה ובין מנהגם בלשון רבים.

ולפי הסברא כי היוצא הוא המשתחוה זה לזה.

וקראו הכתוב רעהו בעבור גודל מעלתו בחכמה:

ויבאו האהלה. שהוא ידוע אהל משה:

ויצא משה. לא חדל בשביל מעלתו לקדם פני מי ששלם לו טובה בעת צר לו, כענין ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כו', וכענין יוסף עם אחיו במלכו. וההיפך ולא זכר שר המשקים את יוסף:

וישתחו. איני יודע מי השתחוה למי כשהוא אומר איש לרעהו מי הוא הקרוי איש זה משה שנא' איש האלהים. וקשה דהא יתרו נמי קרוי איש שנא' ויואל משה לשבת את האיש וגו'. וי"ל דנין איש מאיש ואין דנין איש מהאיש. עוד י"ל שמשה נקרא איש סמוך לשמו שנא' והאיש משה משא"כ ביתרו. ועוד י"ל דהך דרשא אתיא כמ"ד אביו של יתרו היה רעואל והא דכתיב ויתן לו את צפורה בתו לאשה בת בנו קאמר דבני בנים הרי הן כבנים:

ויצא משה לקראת חותנו. דרשו רז"ל מי ראה משה יוצא ולא יצא מי ראה לאהרן יוצא והוא אינו יוצא מי ראה שבעים זקנים יוצאים והוא אינו יוצא מכאן שכל ישראל יצאו לקראת יתרו.

וישתחו וישק לו פירש״י איני יודע מי השתחוה למי וכו'. וא״ת הרי גם יתרו נקרא איש דכתיב ויואל משה לשבת את האיש אלא טעמו מדכתיב והאיש משה עניו מאד ש״מ משה עניו מכל אדם.

האהלה הידוע, שהוא אהלו של משה.

וישתחו. לימד ענוותנתו של משה שאע"פ שהוא מלך לא נתייהר אלא השתחווה לחותנו ונוהג בעצמו דרך ענווה וסיפר לו כל המאורע:

ויצא וגו׳ לקראת חתנו. פרוש, לצד שאמר לו יתרו אם אין אתה יוצא בגיני וכו׳, לזה אמר הכתוב ויצא משה לקראת חתנו, כי כבודו של חותנו הספיק לו לצאת לקראתו. ואולי שעשה הכר לדבר שיצא ביחוד לקראתו ולא פנה ביציאתו למקום אהל האשה וילדיה, או שהיה אומר בפרוש שיציאתו הוא לקראת חותנו. גם לדבריהם זכרונם לברכה (מכילתא) שמשה הוא שהשתחוה ליתרו, זה לך האות כי לכבודו יצא, ולזה אמרו זכרונם לברכה (שם): כבוד גדול נתכבד יתרו וכו׳, וזולת דברינו מנין לו כבוד מיציאה זו, דלמא לכבוד בניו ואשתו יצא משה?

וישתחו וגו׳. רבותינו ז״ל (מכילתא יתרו א) אמרו: איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר ״איש״ – מי הוא שקרוי איש? זה משה, עד כאן. הנה טעם שלא אמרו כי שניהם השתחוו זה לזה, לצד שאמר לשון יחיד ״וישתחו וישק לו״, זה יגיד כי אחד לבד השתחוה. ואם תאמר לדבריהם ז״ל והלא מצינו שגם יתרו נקרא איש, דכתיב (שמות ב:כא) ״ויואל משה לשבת את האיש״, יש לחלק בין קריאת איש של יתרו לקריאת איש של משה. וקדם אעירה שחר מה מעלה יש בשם זה של איש, והלא כל אדם יקרא איש ונקבתו אשה, וגם בבהמות מצינו שאמר הכתוב בפרשת נח (בראשית ז:ב) ״שבעה איש ואשתו״. אלא שישתנה שם איש כשיהיה במקום זכרון האדם ויוסף לו לווי קריאת איש, זה יגיד שהוא לשון מעלה. ובמקום שיאמר איש בלא זכרון שמו, זה ימצא במקום השם ולא יגיד מעלה, כמו שתאמר (בראשית כד:כא) ״והאיש משתאה לה״, ״וימצאהו איש״ (בראשית לז:טו). וגם זכרון אנשים שאמרו ז״ל (במדבר רבה טז) שהוא לשון חשיבות, דוקא בצרוף זכרון שמם, דכתיב (במדבר יג:ג) ״כלם אנשים״, שאחר שזכר שמם חזר לומר ״כלם אנשים״, זה יגיד לשון חשיבות. מה שאין כן כשיהיה במקום הזכרת שמם כנוי זה, אין זו מעלה, כאמרו (במדבר כב:ט) ״מי האנשים האלה עמך״. והנה מצינו שאמר הכתוב (שמות יא:ג) ״גם האיש משה״, ״כי זה משה האיש״ (שמות לב:כג), הרי הזכיר שמו והוסיף לומר ״האיש״, זה יגיד כי למעלה ואדנות יכון. וזה הוא אמרם: מי הוא שקרוי איש? זה משה, פרוש איש, לשון שררות ומשילות. אבל יתרו, הגם שמצינו לו שנקרא איש, לא מצינו אותו בלווי אלא במקום זכרון שמו אמר ״האיש״, והוא שם הצודק על כל נברא זכר.

ומעתה כשאמר הכתוב כאן איש, הדבר שקול אם הוא כנוי הרגיל בבחינת הזכרים, או פרושו הוא איש הרשום למעלה וחשיבות. ותבה זו מונחת בין יתרו ובין משה, אם נאמר שפרושו הוא כנוי לזכר יכנס במשמעות גם יתרו ושניהם שקולים במשמעות, ואין אני יכול לעשות שניהם שהרי הכתוב לא אמר אלא אחד כמו שדיקנו מאמרו ״וישתחו״, ואחד זה אין אני יודע מי הוא, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. ובהכרח לומר כי פרוש איש האמור כאן הוא לשון חשיבות, ובאמרו כן נתחיב לומר כי זה הוא משה האיש שאליו נתיחד חשיבות זה ולא ליתרו, ובזה לא סתם הכתוב כונתו והרי פרש שעל משה הוא אומר.

לקראת חותנו. לא מחמת אשתו ובניו אלא מחמת חותנו. שכך הדין לכבד חמיו. גם לחבב את הגר ולכבדו בישראל. והודיע והראה לכל שאינו פונה אלא לחותנו ולא לאשתו ובניו:

ויספר משה לחותנו. נגד מ"ש למעלה שיתרו שמע את אשר עשה אלהים למשה ולישראל שמשה הוא העקר שעל ידו נעשה הכל, אמר לו משה שהכל נעשה על אודת ישראל לא בעבורו, וכמ"ש כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ונגד מ"ש את אשר עשה אלהים למשה שיתרו חשב שהטובות נעשו ע"י אלהים וכתות המושלים כנ"ל, א"ל משה שהכל נעשה ע"י הויה כי אין עוד מלבדו, ונגד מה שיתרו לא התעורר רק מצד הטוב שנעשה לישראל לא מצד המכות שהכה להמצרים שחשב שהם מפועל הרע, ספר לו משה אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, שגם זה היה מפועל הטוב כי זה עשה על אדות ישראל, כדי להיטיב לישראל להעניש את נוגשיהם ולהוציאם לחירות ולראיה ע"ז ספר לו את כל התלאה אשר מצאתם בדרך, ויש הבדל בין קורוה ובין מוצאוה, שהקורות הם דברים שבאים ע"צ המקרה, ומוצאות הם דברים שאינם מקרים רק מחויבים להיות, שחסרון לחם ומים הם מחויבים להיות במדבר ובכל זה הצילם ה', וזה ראיה על טובו וחסדו, עד שהכל בא מפועל טוב וחסד ורחמים:

ס דק"ל מה כבוד היה ליתרו שמשה לבד יצא לקראתו ועוד שהוא זלזול שמשה מלך ונשיא היה וגנאי ובזיון הוא למלך ליצא יחידי ל"פ וכיון שיצא מסתמא יצא אהרן וכו' ומסברא (דנפשיה) קאמר הכי:

ע קשה הרי מצינו שגם יתרו נקרא איש שנאמר ויואל משה לשבת את האיש. (נח"י) ולי נראה דהאיש דגבי משה מיותר דהל"ל ומשה עניו מאד אלא להראות שמשה נקרא איש אבל ויואל משה לשבת את האיש הוה כאלו כתיב את רעואל: