שמות טז, ט

קרבו. למקום שהענן ירד:

וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרֹן אֱמַר לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל קְרִיבוּ קֳדָם יְיָ אֲרֵי שְׁמִיעַן קֳדָמוֹהִי יָת תֻּרְעֲמוּתְכוֹן:

וַאֲמַר משֶׁה לְאַהֲרן אֵימַר לְכָל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל קְרִיבוּ קֳדָם יְיָ אֲרוּם שְׁמִיעַן קֳדָמוֹי יַת תּוּרְעֲמוּתְכוֹן

קרבו לפני ה'. אל המדבר:

אמור אל כל עדת. כיון שידע שנתקבלה תפלתו, כענין רבי חנינא כשהיה מתפלל על החולים (ברכות פרק אין עומדין), או יותר מזה:

קרבו לפני ה'. ההולך לפניהם בעמוד ענן:

ויאמר משה אל אהרן. פסוק זה אפשר שהיה ביום ראשון עצמו שדבר אליהם ״ערב וידעתם״. או אפשר שהיה למחרתו, ומה שאמר להם ״ערב וידעתם״ אינו חוזר על ערב של אותו יום, אלא ערב של זמן שיתן ה׳ להם, כאמרו ״בתת ה׳״ וגו׳, ולאפוקי בקר.

ויאמר משה וגו׳. כאשר אמר משה כמצטער על כבוד שמים ומתאוה שימלא ה׳ משאלותם. והנה בא הידיעה מה׳ למשה כי מוכן הוא להראות לישראל שיודע תרעומותם. ע״כ אמר משה לאהרן. אמר וגו׳ כי שמע את תלונותיכם. ע״ד בשר שאתם מתרעמים אך עליו. והוא משה בעצמו לא יכול להיות נזקק להגיד לישראל קרבו לפני ה׳ באשר היה מוכרח לקבל פני השכינה ולשמוע דברו ע״כ אמר לאהרן:

ויאמר משה וגו' אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה', ר"ל באשר ע"י תלונתם שהראו שמאסו את דבר ה' ולא ילכו אחריו עוד במדבר בארץ לא זרועה, עי"ז התרחקו מאת ה', צוה אל אהרן שיאמר להם דברי תוכחה ויחזירם בתשובה, ויאמר להם שיקרבו לפני ה' כמו שהיו תחלה עם קרובו ואלהים קרובים אליו, כי שמע ה' את תלונותיכם, וע"כ צריכים לשום לב לשוב אליו, בל יתרחק מהם ע"י תלונותיהם: