שמות טז, ד

דבר יום ביומו. צורך אכילת יום ילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר:

למען אנסנו הילך בתורתי. אם ישמרו מצות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אֲנָא מָחֵית לְכוֹן לַחְמָא מִן שְׁמַיָא וְיִפְקוּן עַמָא וְיִלְקְטוּן פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ בְּדִיל דַאֲנַסִנוּן הַיְהָכוּן בְּאוֹרַיְתִי אִם לָא:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אֲנָא מָחִית לְכוֹן לַחֲמָא מִן שְׁמַיָא דְּאִיצְטְנַא לְכוֹן מִן שֵׁרוּיָא וְיִפְקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן פִּתְגַּם יוֹם בְּיוֹמֵיהּ מִן בִּגְלַל לְנַסּוֹיֵיהוֹן אִין נַטְרִין מִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתִי אִין לָא

הנני ממטיר לכם אמר ר"א כי בעבור היותו יורד כדמות מטר מן השמים יקרא ממטיר ומצינו ימטר על רשעים פחים אש וגפרית (תהלים יא ו) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית יט כד) ואולי היו באים עם המטר ודעת אונקלוס שהוא לשון ירידה הא אנא מחית ויתכן שיהיה מענין כמטרא לחץ (איכה ג יב) אע"פ שהוא שרש אחר כי בכל זריקה אשר תבא מלמעלה יאמרו כן ותקרא "מטרה" על שם שימטיר עליה החצים ואמרו (תהלים עח כז) וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף או שיאמר כן בעוף השמים כי ירד עליהם כמטר

לחם בעבור שיעשו ממנו לחם כמו שכתוב (במדבר יא ח) ועשו אותו עוגות כי כל פת יקרא לחם לא בהיותו מן החטה או מן השעורים בלבד ואמר " ממטיר לחם " כי להיותו לחם ימטירנו להם וכן ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח ה) וכן להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד יד) שיוציא החטה שיעשו ממנה לחם ויש אומרים (הראב"ע וכן הרד"ק כאן ובספר השרשים שרש לחם) הנני ממטיר לכם לחם מאכל וכן לחם אשה (ויקרא ג טז) כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם כא ז) כי תשב ללחום את מושל (משלי כג א) כלם ענין מאכל והנכון כי ללחום (שם) לאכול לחם ולחם אלהיך (ויקרא כא ז-ח) כנוי שהוא סעודה לאלהיך כלחם לאדם כי מצאנו לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג)

למען אנסנו הילך בתורתי אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט לשון רש"י ואיננו נכון אבל הוא כמו שאמר (שם טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון ולא יראו להם עצה במדבר רק המן שלא ידעו מתחלה ולא שמעו מאבותם ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא לחם וככה אמר להם עוד (שם ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו) ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו לנסותם ולהטיב להם באחרונה שיאמינו בו לעולם וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם (בראשית כב א) והרב אמר במורה נבוכים (ג כד) לדעת כל יודע ולנסות היש תועלת בעבודת האל ואם יש בה ספוק צורך אם לא ואם כן היה ראוי שיאמר "למען ינסה לדעת" והנה לא הזכיר כאן דבר רק המן שהוא הלחם שהמטיר להם אבל כאשר אמר להם משה (בפסוק ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע ידענו כי הכל נאמר לו אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (לעיל ט יב י יב יא א) ופעמים לא יזכיר האחד כלל דכתיב בפרשה הזאת (פסוק לב) זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו ולא נכתבה הצואה כלל וכן במקומות רבים

ועל דעת האומרים (הראב"ע) כי "לחם" כל מאכל יתכן שיאמר הנני ממטיר לכם לחם על המן ועל השלו כי יתכן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע כדרך כל הארץ

הנני ממטיר. כדמות מטר היורד מהשמים.

ומלת לחם מאכל תמצא על הלחם כמשמעו. גם על הבשר. כמו לחם אשה. גם על הפרי כמו נשחיתה עץ בלחמו:

וטעם אנסנו. שיצטרך אלי בכל יום:

ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו - אף אם יתכוונו ללקוט הרבה לא ימצאו בבתים אלא (יום דבר יום ביומו, כדכתיב וימודו בעומר. איש לפי אכלו לקטו.

למען אנסנו - מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי. כמו שמפורש בפרשת והיה עקב: ויענך וירעיבך.

ממטיר לכם לחם. מזון:

למען אנסנו הילך בתורתי. כשיהיה מתפרנס שלא בצער, כאמרם ז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן:

אנסנו הילך בתורתי שלא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן:

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ע"ד הפשט קרא את המן לחם לפי שהיו עושים ממנו לחם כי לא היה ממטיר הלחם עצמו והוא כענין שכתוב (איוב כ״ח:ה׳) ארץ ממנה יצא לחם שטעמו שיצא ממנה החטה שעושים ממנו לחם.

ודע כי היה המן דבר נלקט כעין גרגרים דקים ולכך הזכיר בו לשון לקיטה ולקטו דבר יום ביומו, והיה כמין זרעונים קלופים ועגולים ממה שכתוב דק מחוספס, ופירוש מחוספס קלוף מל' מחשוף הלבן כי הסמ"ך כפולה וכן תרגם אונקלוס דעדק מקלף ותרגום דק השני דעדק כגיר שהיה עשוי חמרים וכן תרגם חמרים דגורין והיה לבן ככפור והיה מתוק וכתוב אחד כולל שלשתן ומבאר שהיה עגול ולבן ומתוק הוא שכתוב והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחת בדבש. ואולי כי כפל הסמ"ך בא לרמוז על מה שהיה דורש ר"א המודעי גבהו של מן ס' סאה אתיא פתיחה פתיחה כתיב במבול (בראשית ז׳:י״א) וארבות השמים נפתחו וכתיב במן (תהילים ע״ח:כ״ג) ודלתי שמים פתח וכך איתא במסכת יומא ריש פ' יום הכפורים. והיה יורד בלילה והם ישנים על מטותם כדי שישכימו בבקר וימצאו פרנסתם מזומנת, וזה מן ההכנות המושגחות מבעל ההשגחות יתברך ודומה לו היה בבנין בהמ"ק שהיו יורדים גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות ולא ביום כדי שלא יתבטלו ממלאכתם, וכן בחזקיהו שאמר להקב"ה אני אין בי כח להרוג ולרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה אמר לו הקב"ה אני עושה הה"ד (מלכים ב י״ט:ל״ה) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' וכמו שדרשו במגלת איכה רבתי.

ותמצא פסוק אחד באור לכל זה (תהילים קכ״ז:ב׳) כן יתן לידידו שנא כי הוא יתעלה יתן לאוהביו בשעת השינה מה שמשיגים משכימי קום מאחרי שבת אחר היגיעה והעמל שעדיין הם אוכלים בעצבון, וא"כ שוא למשכימים לכל אותו טורח כי מה שהם מוצאים אחר הטורח נותנו הקב"ה לאוהביו בשעת השינה בלא טורח, ומה שכתוב (במדבר י״א:ז׳) בו ועינו כעין הבדולח יורה שהוא מתולדת האור העליון שכתוב בו (יחזקאל א׳:כ״ב) כעין הקרח הנורא, והבדולח פירשו בו שהוא יהלום הנקרא פירל"א שהיה חקוק בה זבולן וכן כתוב בספר מכלול בשרש בדולח, והיה המן יורד כמין מטר דק וכענין שכתוב (תהילים קמ״ז:ט״ז-י״ז) כפור כאפר יפזר משליך קרחו כפתים ועל כן פירש דוד ע"ה (שם עח) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, וכתיב (שם) וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו, וזה יורה כי האור העליון נתגשם ברצון הקב"ה ולכך קראו דוד ע"ה דגן שמים והזכיר עוד שהמטיר אותו בפתיחת דלתיו, כי כן מצינו באור העליון (יחזקאל א׳:א׳) נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. ותמצא בכאן בפרשת המן ה' פעמים מן כנגד מה שהזכיר בפרשת בראשית ה' פעמים אור וזהו לרמוז כי המן הוא תולדת האור והאור יסוד המן, וכשם שנברא האור ביום ראשון כך תחלת ירידתו של מן היה ביום ראשון, ודרשו (תהילים ע״ח:כ״ה) לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלים דברי ר"ע אמר לו ר' ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלים לחם והלא נאמר (דברים ט׳:ט׳) לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, אלא לחם אבירים לחם שנבלע באברים, ומזה דרשו רז"ל מחספס בגימטריא רמ"ח אברים, ומכאן שלא היו צריכין לנקביהם שהרי מזונם היה נבלע ברמ"ח אברים שלהם שהיו אוכלים, וכן דרשו רז"ל עוד בפסוק (במדבר י״ד:י״א) עד אנה ינאצוני העם הזה וגו' בכל האותות אשר עשיתי בקרבו, מהו בקרבו בבני מעים שלהם שהיו אוכלים ולא היו מוציאים כלום.

והרמב"ן ז"ל כתב כי כוונת המדרש הזה לר' עקיבא ולרבי ישמעאל הוא ידוע כי קיום מלאכי השרת בזיו השכינה וכמו שדרשו רז"ל (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כלם אתה מחיה לכלם, ועליו נאמר (קהלת י״א:ז׳) ומתוק האור, שישיגו בו טוב טעם. ולפי מדרשו של רבי עקיבא היו אנשי המן ומלאכי השרת ניזונין מדבר אחד ולכך תפש אותו רבי ישמעאל לפי שקיום מלאכי השרת הוא באור העליון עצמו ורבי עקיבא היה משים קיום בדבר המתגשם מתולדות האור הנקרא לחם מן השמים ולדבריו לא היה הפרש בין מזון אנשי המן ובין מזון מלאכי השרת הכל אחד ואין הדבר כן.

ודע כי מעת שהשיגו ישראל לזיו השכינה על הים מאותה השעה נתעלה נפשם להדבק בתולדותיו שהוא המן והיו ראויים להנתן להם המזון הזה במדבר, ע"כ כוונת הרב עם קצת לשונו.

ונראה לומר כי מה שמצינו בפרשה לשון זה הוא שכתוב זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו וגו' ירמוז אל זה אלי ואנוהו שאמר על הים כי מן העת ההיא היו ראוים לכך. וצריך אתה לדעת כי כשם שהמן היה מאכל גופניי קיים תולדת האור העליון ונתן למקבלי התורה כדי לזכך שכלם ולעלות השגתם בידיעת השי"ת, כן מצינו מאכלים גופניים קיימים והם בעלי חיים מעותדים לעתיד לבא ועתיד הקב"ה לעשות מהם סעודה לצדיקים, ואולי כי גם הם מתולדת האור העליון, וע"כ הם קיימים, ואלו הם דג ששמו לויתן עוף ששמו בר יוכני, ונבראו שניהם ביום ה' ונקרא בר יוכני לפי שהוא מוכן לסעודת הצדיקים, וכן בהמה בהררי אלף שנבראת ביום ששי שהוא מזומן ליום שצוה לאלף דור, ואין ספק כי אלה הם מאכלים דקים וזכים מחדדים השכל כמן ויותר ממנו שהרי באותו זמן יהיה שפע החכמה שנאמר (ישעיהו י״א:ט׳) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

וע"ד המדרש הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, כמה היו ישראל חביבין לפניו ששנה להם מעשה בראשית, בנוהג שבעולם הטל יורד מן השמים והלחם צומח מן הארץ ועכשיו הלחם יורד מן השמים והטל עולה מן הארץ.

ויצא העם ולקטו. שהיו יוצאים חוץ למחנה במדברות. דבר יום ביומו, שהיה בורא היום ובורא פרנסתו מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה. ובאור דבריו כי האומר כן מראה בעצמו שאין בטחונו אלא במה שרואה תחת ידו ועל כן הוא מקטני אמנה לפי שעקר האמונה להאמין מה שאין אדם רואה שיתלה בטחונו בבעל הרחמים שבראו ואת יומו שירחם עליו ויתן לו פרנסתו.

ובמסכת יומא ריש פרק יוה"כ שאלו תלמידיו את ר"ש בן יוחאי מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה אמר להם כדי שידאג כל אחד מישראל ויאמר שמא למחר לא ירד המן ונמצאו בניו ובנותיו מתים ברעב, נמצאו כלן מכוונים לבם לאביהם שבשמים, ד"א כדי שיהיו אוכלים אותו כשהוא חם, ד"א מפני משאוי הדרך. ועוד שם צדיקים היו אוכלים אותו לחם, בינונים (במדבר י״א:ח׳) ועשו אותו עגות, רשעים (שם) וטחנו ברחים או דכו במדוכה, צדיקים היה יורד על פתח ביתם שנאמר (שם) וברדת הטל על המחנה לילה וגו', בינונים היו יוצאים ולוקטין שנאמר ויצא העם ולקטו, רשעים (שם) שטו העם ולקטו וגו', וכן אמר דוד ע"ה (תהילים ע״ח:כ״ז) וימטר עליהם כעפר שאר וגו' אלו צדיקים, ויפל בקרב מחנהו אלו בינונים, סביב למשכנותיו אלו רשעים.

וע"ד הקבלה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, לשון ממטיר מלשון משמרת, והיא מדת הרחמים המקבלת מן השמים שעליה הזכיר שלמה בחכמתו (משלי ל״א:ט״ו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, ולשון הנני עומד ולשון ממטיר יוצא לשכינה כי השם המיוחד עושה שתמטיר, ולא היה הכתוב צריך להזכיר השמים כי בידוע שכל מטר מן השמים אבל הכוונה כי המדה הזאת שהפרנסה באה משם לכל העולם כלו בין בעליונים בין בשפלים מקבלת מן השמים כלומר מן הרחמים, וזהו לפי דעתי (איוב ל״ט:כ״ז) אם על פיך יגביה נשר שדרשוהו רז"ל על השכינה והזכיר מיד (שם) משם חפר אוכל למרחוק עיניו יביטו. וכן הזכיר שלמה (משלי ל״א:י״ד) ממרחק תביא לחמה, כלומר כי משם באה הפרנסה, והמדה הזאת קראה שלמה בשיר השירים (ה) אחותי רעיתי, ודרז"ל רעיתי פרנסתי כי לה היו מקריבים הקרבנות ומשם באה הפרנסה והברכה שופעת על כל העולם. והיה המן יורד במשמרה שלישית של לילה באותה משמרת שמדת רחמים משמרת שהרי שלש משמרות הוי הלילה כנגד הגדולה והגבורה והתפארת ונתנו חכמים סימן למשמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו, כלומר שהוא זמן הפרנסה לכל באי העולם שהיא מזדמנת בזמן שמד"ר משמשת. ומכאן תבין שהמן עקרו משפע הרחמים שהוא האור וזהו לשון מן השמים כמו (מלכים א ח׳:ל״ב) ואתה תשמע השמים וכתיב (תהילים ע״ח:כ״ד) ודגן שמים נתן למו והוא היה זמן ירידת הטל הוא שכתוב (במדבר י״א:ט׳) וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו אבל ישראל היו מלקטין אותו ביום שנאמר וילקטו אותו בבקר בבקר וכתיב ולחם בבקר לשבוע.

למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. למדך הכתוב שכל מי שמזונותיו מרווחין הוא חייב לעסוק בתורה זהו שאמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, וזהו שזכתה תורה מתנות כהונה להכהנים והלוים והן התרומה והמעשרות והוא שכתוב (דברי הימים ב ל״א:ד׳) ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה', וכנגד מתנות כהונה תקנו מתנות לחכמי ישראל המתעסקים בתורה שנאמר (משלי ל״א:י״ד) היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה.

ודע שעיקר הנסיון שהקב"ה מנסה את בריותיו הוא כדי לפרסם את האמונה באשר הוא יתברך גומל את הצדיקים ומעניש את עוברי רצונו ואין הנסיון צריך לעצמו יתברך כי הוא יודע תעלומות לב, אבל הוא להודיע לבריות העולם שאינן יודעים, ומטעם זה מנסה הקב"ה את הצדיקים שנאמר (תהילים י״א:ה׳) ה' צדיק יבחן כדי שיתפרסם מזה גודל חיוב העבודה בעמדו על הנסיון ומצינו ג"כ שהקב"ה מנסה לכל בני אדם העשירים והעניים על דרך השכר והעונש, מנסה את העשיר היאך יתנהג בעשרו ובטובה שהשפיעו אם יתן צדקה אם לא, גם את העני אם יסבול עניו ורישו שלא יחליש ממנו כח יראתו או אם יבעט בו, ואין צריך לומר הנפש בגוף שהיא באה בתוכו לנסיון כדי לנסות את האדם אם ימשיך גופו אחר עצת נפשו או ימשיך נפשו אחר תאוות גופו, ובכל הענינים האלה אשר האדם מתנסה בהם תתפרסם לבריות אמונת התורה בעונש ושכר ויתקדש שם שמים בעולם ויכירו שכר העבודה והמצוה שהוא יתברך גומל את האדם או מענישו בעוה"ז ובעוה"ב הכל לפי המעשים.

לחם מן השמים ממקום שאין היד שולטת כדי שיהיו עיניהם תלויות אליו תמיד.

ולקטו דבר יום ביומו וא״ת עד שאתה ממטיר להם לחם דבר יום ביומו תמטיר להם ביום אחד לכמה שנים, תשובה לדבר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא אצוה להם לא יותירו ממנו עד בוקר המותיר הרי הוא מחוסר אמנה, ומי שלא יותיר ממנו הרי הוא שומר אמונים, שמי שברא היום ברא פרנסתו. מכאן היה ר׳ אלעזר המודעי אומר מי שיש לו לאכול היום ואומר מה אוכל למחר הרי הוא מחוסר אמנה. ד״א הילך בתורתי אם יעסקו בתורה, שאני מוריד להם מאכל מוכן בלא טורח הרבה ומאחר שכן הוא יש להם לעסוק בתורה תמיד.

למען אנסנו אין נסיון גבי הקב״ה שכל מה שהיה והוה ועתיד להיות גלוי לפניו, אלא נסהו לפני מדת הדין שהיתה מקטרגת עליהם ועל מדת הרחמים שהיתה מבקשת עליהם רחמים יותר מדאי.הילך בתורתי לא יהא פתחון פה למדת הדין לקטרג עליהם ואף לא יהא פתחון פה למדת הרחמים לבקש רחמים יותר מדאי.

ויצא העם ולקטו, והיה ביום הששי, והיה משנה. מקראות הללו אינן ציווי אלא אמר להם הקב״ה כך וכך אני עושה וכך וכך יעשו וכך וכך יארע. והיינו דכתיב לקמן איש אל יותר ממנו וגו'. ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה כל נשיאי העדה ויגידו למשה שלא היו מכוונים ללקט אלא כתמול שלשום והם מצאו לחם משנה לכל אחד ואחד.

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. מקום שאין היד שולטת שלא יוכלו ליקחנו משם ויהיו עיניהם תלויות אלי:

דבר יום ביומו. לא אתן להם רק לצורך היום ויהיו צריכין לידי כל שעה ושעה:

למען אנסנו הילך בתורתי. אולי מתך שיהיו צריכין לי כל שעה וייראוני ולא ימרדו בי וילכו בתורתי:

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כתב ר"א תרקב שם חיוי שאמר שהמן בלשון פרס תרנגבין ובערב מן ובלע"ז מנא כי קושיות רבות עליו א' שאינו יורד היום בסיני כי ההר ידוע ואני ראיתי דומה למן במלכות אחד ויורד בניסן ואייר לבד ועוד לא ימס בשמש ועוד בלילה לא יבאש ואין צריך שידוכוהו במדוכה לעשות עוגות ועוד שאינו משביע והיא תרופה ועוד כי ביום הששי יורד משנה ועוד כי לא היה יורד בשבת ועוד שהיה יורד בכל מקום שיחנו ועוד כי עבר עמהם הירדן ולא שבת עד חצי ניסן ע"כ. שאלו את ר"ע מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה אמר להם כדי שידאג כל א' ויאמר מחר שמא לא ירד ובניו מתים ברעב נמצאו כולם מכוונים לש"י. ד"א שיהו אוכלים אותו כשהוא חם. ד"א מפני משוי הדרך.

למען אנסנו וגו' למדך שכל מי שמזונותיו מרווחים חייב לעסוק בתורה:

ויאמר ה׳ אל משה הנני וגו׳. לא אמר הכתוב ״לאמר״. גם התחיל לדבר נוכח וסים נסתר ״ויצא העם״ וגו׳. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (יומא עה,א) כי המן היה יורד לצדיקים פתח אהלו של כל אחד ולא היה צריך לצאת אחריו, ולשאר העם היה יורד במקום אחר והיו יוצאים ללקוט, והוא אמרו הנני ממטיר לכם לחם וגו׳, פרוש באין צרך לצאת ללקוט, אבל העם יצאו וילקטו. כנגד מה שלא בטחו וקדמו לשאול ישיגוהו בטורח.

וטעם שלא אמר בתחלת נבואה זו ״לאמר״, לצד כי עדין יצוהו פעם שניה כל הדברים בפרשה שאחר זו, אלא שהקדים הדברים למשה למצוא בפיו מענה, ותכף ומיד השיבם שהנבואה נאמרה לו כהרף עין, ותכף ומיד ״והנה כבוד ה׳״:

למען אנסנו וגו׳. כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תקון, ובזה יהיו פנוים מכל, ואראה הילך וגו׳.

עוד ירצה על זה הדרך טעם דבר יום ביומו למען אנסנו, כשיהיה צריך לו בכל יום למזונותיו:

למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. פירש"י אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט, וכל זה נאמר על מדת הבטחון כי אם לא יותירו ממנו זהו מופת שהם שלמים במדת הבטחון, כי מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, וכן אם לא יצאו בשבת ללקוט הרי הם בטוחים שמה שלקטו אתמול יספיק להם גם ליום המחרת, ואז ילכו בתורתי, כי מי שאינו שלם במדת הבטחון מכלה כל ימיו לאסוף ולכנוס ומתי יעשה לבית ה' לעסוק בתורה, כנודע מדרכי רוב העולם ההולכים אחר ההבל ויהבלו, ועסק התורה טפל אצלם.

דבר אחר, לפי שעסק התורה יש לו מונעים מבית ומחוץ, מבית הוא מצד מאכלים גסים המפסידים זכות וברירות השכל, עד אשר כח שכלו עובר בעמק עכור ואינו זך לעסוק במושכלות, כי מטעם זה לא אכל משה בהר מ' יום כדי שיהיה שכלו זך ונקי להבין במושכלות, וכתיב (שמות כד טז) ויכסהו הענן ששת ימים וארז"ל (יומא ד.) שהיה זה כדי למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו, ומבחוץ הלא המה בעבר הירדן, בעברו דרך ימים ונהרות ורגליו כאילות לרדוף אחר מזונותיו, במדבר בהר בערבה ובשפלה ועסק זה מטרידו מלעסוק בתורה, והמן הזה היה מאכל רוחני כל אוכליו נצולו מן שני מונעים אלו, הן מבחוץ, כי לא היו צריכין לחזר אחריו אלא כל אחד מצא מזונותיו בכל יום פתח אהלו, הן מבפנים, כי היה מאכל זך ונקי מכל פסולת, ורז"ל (שם עה:) קראוהו לחם אבירים שמלאכי השרת אוכלין אותו, אע"פ שאין אצלם אכילה מ"מ הן נזונין מזיו השכינה והיינו אותו חלק רוחני שהיה במן כי היה בו ניצוץ גם מן הרוחניות, ועינו כעין הבדולח מזהיר ומבהיק ולא היה בו שום פסולת וע"כ היה נבלע באברים, ובזה נסתלקו שני המונעים. ושלישים על כלו, והוא מי שיש לו הרבה יותר מכדי צרכו, גם הוא אינו פנוי לעסוק בתורה כי ריבוי הונו וקנינו והשבע לעשיר אינו מניח לו לעסוק בתורה, וגם ממונע זה היו ניצולים במן זה, כי לא ירד כ"א ארוחת איש דבר יום ביומו, ואמר ה' למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, כי בהסתלקות כל המונעים הרי לפניהם שולחן ערוך לעסוק בתורה ואין מעכב, ואם על כל פנים לא ילכו בתורת ה' אין זה כי אם רוע לב הותל הטהו למאס בתורת ה', ואז ודאי לא יהיו ראויין לקבלת התורה ויתבאר זה עוד בסמוך.

הנני ממטיר לכם וגו׳. לא אמר הקב״ה עוד שמעתי את תלונות ב״י. ולא הקפיד על דבריהם. באשר לא נראה התלונה כ״א על משה ואהרן לפי דעתם. וגם זה היה בצדק כי אין אדם נתפס על צערו ועל פת לחם יפשע גבר. ומה שכללו בתלונתם סיר הבשר אינו אלא כמו מחשבה שבלב. ולא רצה הקב״ה לישא עליהם אשם. וממילא לא היתה השעה נותנת ליתן בשר כלל. אחרי שלא בקשו בפה מלא. ואם היו מבקשים היה נחשב לאשמה כמו שהיה במתאוננים:

לחם מן השמים. לפי סדר הלשון היה ראוי לומר הנני ממטיר לכם מן השמים לחם אבל א״כ היה במשמע חמשת המינים שהרי לא נקרא לחם בתורה אלא דבר שבא לידי חמץ. היינו חמשת המינים. ע״כ היפך ה׳ את דברו מן השמים. כדי שיובן גם על תיבת לחם שלא קרא סתם לחם אלא לחם שמים בכנוי:

ולקטו דבר יום ביומו. זה הלשון משמעו שלא יתאחר חק היום על יום מחר. כדאי׳ בתמורה די״ד בפ׳ מוספין. וע׳ מש״כ לעיל ה׳ י״ג. וכאן לכאורה אינו מובן. וכי תעלה ע״ד שיגיע מאכל היום למחר. ומה מקרא חסר אם היה כתוב ולקטו יום יום. אלא בא ללמדנו שדין של האדם בהשגת מזונותיו לפי זכותו יבא ביומו ולא יאוחר. שהרי ידוע מספרי פ׳ בהעלותך וגמ׳ פ׳ יוה״כ שנשתנה המן באופני הגעתו לפי זכות האדם ואמר ה׳ שאותו הדין לפי המעשים יהי׳ ביומו. ולא כמו לדורות שבא בסתרי הטבע שאין דינו של אדם נגלה באותו יום. אבל במן שהיה מעשה נס יבא דבר יום ביומו:

למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. אם יהא שוקד בתורה אם לא. וכבר ביארנו בס׳ בראשית כ״ב א׳ בשם מ״ר שיש שלשה אופני נסיון. ובאשר הדבר ברור שכל א׳ מישראל יראה לזכך דעותיו לידיעת ה׳ בכל לילה. וכמו שפירש משה אח״כ ערב וידעתם וגו׳ וכמו שיבואר. אבל הנסיון יהיה אם ילך מי שבכחו להיות שוקד בתורה. שעסק התורה הוא מוסר ה׳. משום שקשה על האדם יותר מכל מחשבות ידיעת ה׳. וכמש״כ בס׳ דברים י׳ ו׳. שע״כ נקראת מוסר:

ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר, הלחם אשר יאכלו בני אדם אחר חטא אדה"ר הוא מעורב בפסולת ומוץ וסובין, וצריך יגיעה רבה עד שיעשה לחם, כמ"ש (בראשית ג׳:י״ט) בזעת אפיך תאכל לחם, וכמ"ש ועשב לעבודת האדם להוציא לחם (תהילים ק״ד:י״ד), שעד שיוציא ממנו לחם צריך עבודה ויגיעה רבה, ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון וכמו שיהיה לעת"ל, כמ"ש (כתובות קיא:) עתידה הארץ שתוציא גלוסקאות, זאת שנית הלחם בא מן הארץ וחומרו מגושם כחומר הארץ, אבל הלחם הזה יבא מן השמים, קרוב יותר אל הרוחני מהגשמיית, וכתיב (הושע ב׳:כ״ג) והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ וכו', שחשב שם ארבעה טורים שדרך שם משתלשל הלחם כמ"ש בפי' שם, ולחם זה יבא מטור הראשון מן השמים, ג] ויצא העם ולקטו שלחם אנשים יעבד בו עבודה רבה בשדה, החרישה והזריעה והקצירה והדרישה, לא כן בלחם הזה ישבו בבית רק יצאו ללקוט דבר מזומן בלא יגיעה, ד] הלחם יזרע בשדה בראשית השנה ויאסף הביתה בצאת השנה ויכינהו על שנה אחת, אבל לחם זה יהיה דבר יום ביומו, כי לחם הארץ תלוי ממגד שמש שתובבת במעגלה בשנה אחת אבל לחם זה יבוא מהשפעת ה' יום יום כמ"ש ברוך ה' יום יום, ועי"כ ישאו בכל יום את עיניהם אל השמים, למען אנסננו הילך בתורתי, שלחם זה שלקטוהו בלא יגיעה ועבודה היה עוזר להם ללמוד התורה כמ"ש לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, ולחם זה היה נקי מפסולת ועכירות כן הזדככו אוכליו מגשמיות ועכירות והתקרבו אל ענין הרוחני, והנפשיי תגבר על החומרי, וכן יתיחס אל השמים שיהיה רוחני והם יקבלוהו מה' ע"י שמרם את התורה ובטחונם בה':

ת פירוש דבר ענין וצורך ומפני שצורך היום הוא לכמה דברים לכן פירש המכוון פה צורך אכילת היום גם הוסיף מלת ילקטו בין מלת יום ובין מלת ביומו להודיע שמלת ביומו דבקה עם מלת ולקטו לא עם יום הסמוך לו שאם כן יהיה פירושו לצורך היום שבאותו יום ואין לו טעם. גם לא נודע מזה זמן לקיטתו לכך מוסיף הרב ואמר ילקטו ביומו והוסיף עוד ולא ילקטו היום לצורך מחר להודיע שאין כונת הכתוב שחובה ללקוט רק שלא ילקטו היום לצורך מחר הרא"ם:

א ולמען אנסנו הוא דבוק בלחם מן השמים פירש עם המצות התלויות בו דהיינו שמירת שבת ושלא ילקטו היום לצורך מחר לא עם הסמוך לו שהיא ללקטו דבר יום ביומו שאז יובן שמה שהזהרתי שלא ילקטו היום לצורך מחר הוא למען אנסנו אם יקיים מצותי בזה אם לא וזה לא יתכן למה ירצה לנסותו במצות לא תותירו ולא במצות שבת:

ב אבל לא כמו שפירש בפרשת עקב גבי לנסותך לדעת התשמור מצותיו שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו דהתם דבוק הנסיון עם הענוי דלעיל מיניה והנסיון שאצל הענוי פירושו שלא תהרהר אחריו אבל הכא דלא נזכר שום ענוי וצער לא יתכן לפרש הנסיון שלא יהרהר אחר מדותיו. (ג"א) דכאן אי אפשר לפרש אם תהרהר שאין אומרים לאדם אנסה אותך אם לא תהרהר שאם כן לא היה נסיון אבל יתכן לומר אנסה אותך אם תשמור מצותי אם לא אבל לקמן הם דברי משה אמר ויענך וגו' לנסותך אם תהרהר אחר יתברך שמו:

ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר וגו' עד ותעל שכבת הטל אמר הקב"ה למשה הנה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעים ותאוה גוברת גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי ומפני זה תמצא שהחיות והעופו' הטורפות אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות. אבל הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריו' ולא רשע ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה אריה כבקר יאכל תבן. וביאר הסיבה בזה באמרו לא ירעו ולא ישחיתו וגו'. הנה מפני זה לא אמר הקב"ה למשה שיתן לישראל בשר כ"א לחם שהוא מזון נאות והכרחי למזג האדם וזה הוא הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ר"ל ככה היה דעתי אף שלא היו מתלוננים להמטיר והם כמו שיורה המטר וכאשר ירד הגשם על הארץ לחם מן השמים כי אמר לחם על הפת או על הדבר העומד במקומו ובעבור שהיו עושים מהמן פת כמ"ש ועשו אותו עוגות במקום לחם קרא את המן כאן בשם לחם כאלו הודיעו שימטיר עליה' מזון שיעמוד להם בהזנה מקום הלחם. באמרו מן השמים אינו להגיד שיתילד באויר כי מה צורך היה להם בזאת ההודע' היכן יתילד אף כי באמרו הנני ממטיר לכם לחם כבר יובן שיבא כדרך המטר המתילד באויר. אבל אמר מן השמים להודיע שהלחם אשר ימטיר להם לא יהיה חטה ושעורה שיצטרכו לטוחנו וללוש אותו ולאפות אותו בתנור כלחם אשר אתנו היום כי כמו שהוא יורד יוכלו לאכלו. גם שלא יאכלו אותו לתכלית התאוה וגם לא יעשו ממנו סחורה כאשר יעשו בני אדם בחטה ובשעורה כי זה יהיה לחם מן השמים רוצה לומר נתון מפאת ההשגחה העליונה ולכן יהיו לקיטתו ושמירתו ואכילתו תקונים אליהם כפי השכל האלהי ולא כפי התאוה החומרית כי הנה לא ייוחס דבר לשמים להיותו בעליונות האויר אלא להיות התחלתו מן השמים וכן (דברים כ"ח י"ב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך וגומ' שענינו שמפאת ההשגחה יסדר הקב"ה הגרמיים השמיימי' שיחייבו מטר על הארץ וכן ערים גדולות בצורות בשמים ענינו מפאת המערכה השמימית היו גדולות ובצורו' כפי המזל המושל בשעות שיוסדו בניניהן וכן אמרו בכאן לחם מן השמי' הוא להגיד שיבא המזון ההוא מפאת ההשגחה העליונה בסדור אלהי שכלי לא חומר כמו שיתב'. והנה לא נכתב זה הפסו' אשר שמעתי את תלונו' בני ישר' לפי שגם קודם תלונת' הי' רצונו ית' לתת להם את המן במדב' ולא נתעור' אליו מפני התלונ' והותר' בזה השאל' הז' ואמר שיצא העם ולקטו דבר יום ביומו להזהיר' שלא יחשבו לעשו' מהמן סחור' ועושר וגניזה אלא שיצא העם ולקטוהו דבר יום ביומו כי הוא מזון ניתן כפי הצורך וההכרח ואינו נקנה בהשתדלות ולא בחריצות ועמל אלא בחסד עליון ולכן יודו לה' חסדו ויאמרו ברוך ה' יום יום והנה אמר בלקיטתו יום יום למען אנסנו הילך בתורתי אם לא להגיד שצוה בזה כדי שיודו בהשגחתו בכל יום ויום ויכירו בנסיון שהוא דבר מושגח מאתו בפרט ויבטחו בו תמיד ועיניהם אל ה' ישברו לתת אכלם בעתו יבטחו בו ולא ישכחוהו. ויש מפרשים למען אנסנו הילך להרגילם בשמירת מצותיו אך ה"א הילך בתורתי לא תתישב היטב. והותרה בזה השאלה הח'. ומאשר אמר למען אנסנו הילך בתורתי אם לא למד שהיה נותן להם את המן כדי שיהיו פנוים מבקשת מזונותיהם ויתעסקו בתור' שהיה עתיד לתת להם בסיני וכן אמרו חכמנו ז"ל (סנהדרין דף נ') לא נתנה תורה להדרש אלא לאוכלי המן שניים להם לאוכלי תרומות והוא שכתוב (ד"ה ב' ל"א ד') ואמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים הלוים למען יחזקו בתורת השם. והנה הודיעם שמה שצוה שילקטוהו יום יום אינה גזרה כוללת לכל ימי השבוע כי הנה ביום הו' מהשבוע צריך שיכינו את אשר יביאו באותו יום ששי לצורך השבת ולכן יצטרך שיהיה מה שילקטו ויביאו באותו יום ו' משנה וכפל על אשר ילקטו יום יום. ויש מוכיחים מזה כי ביום הראשון ממחרת השבת התחיל המן לרדת כי היתה התלונה בשבת הקודם אליו וכבר היו להם מצות השבת ממרה ולכן זכרה בענין המן שמפני כבוד השבת ושלא ירד המן בו יביאו ביום הו' מהשדה משנה וכפל מהמן שיביאו יום יום כי יהיה מחציתו לאכול ביום הו' עצמו ומחציתו לאכול ביום השבת. והראב"ע יסבור שביום הו' היה יורד לחם משנה מן השמים ונכון הוא כי כן נאמר על כן הוא נותן לכם ביום הו' לחם יומים וקצר הכתוב כאן בספור הזה לפי שאח"כ יאריך בו. והנה משה ואהרן נצטערו מאד בתלונת העם ובדבריהם המגונים אשר שמעו ולכן שניהם השיבו על דבריהם כי עם היות משה הוא העיקר והדבור האלהי אליו היה והוא ביאר אותו לישראל. הנה בהיותם בהתעצמות התלונה מהדברים נכנס אהרן עם משה בעובי התשובה אבל משה התחיל בה ואהרן סייעו וזהו שאמר ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל. כי לא אמר ויאמרו אלא ויאמר לפי במשה התחיל באותה האמירה ואהרן נגרר אחריו ולכך פירו' הענין לא אמרו אלא משה כמו שיתבאר והותרה בזה השאלה הט'. והיו דבריהם ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם את כבוד ה' ר"ל אתם אמרתם שאנחנו מעצמנו הוציאנו אתכם מארץ מצרים ולא ה' פעל כל זאת בערב זה היום תראו אות אמתי ותאמינו ותבינו כי ה' בהשגחתו הוציא אתכם מארץ מצרים ולא אנחנו והיה זה בעלות השלו על המחנה בריבוי מופלג פתאום כי מזה התבאר שהשם הוציא אתכם והוא זן ומפרנס אתכם ובקר וראיתם את כבוד ה' שהוא המן אשר ירד בבקר בקר ואלו האותות יורו על חוזק ההשגחה בכם כיון ששמע את תלונותיכם וממלא שאלתכם בבשר ובלחם שאם היינו אנחנו המוציאים אתכם ממצרים מה יכולת היה בידינו לתת לפניכם בשר בערב ולחם בבקר ומזה תדעו שתלונתכם הוא על ה' ולא עלינו כי אנחנו מה עניננו לתלות מעשה גדול אשר כזה בנו או יאמר ונחנו מה כי תלינו עלינו רוצה לומר אנחנו מה עושים כי תלינו עלינו ה' הטוב בעיניו יעשה לא אנחנו. ואין ספק ששני האותות הבשר והלחם היו מורים שה' הוציאם ממצרים. האמנם עשו החלוק וההבדל ביניהם בזה האופן לא' מב' בחינות. הא' כי בתת ה' להם בשר לאכול שלא היה דבר הכרחי רק מלאה תאוה והפקת רצון הוא אות וראיה כי ה' הוציאם ממצרים והנהיגם כאב את בן ירצה שממלא מאוייו ובלחם יראו את כבוד ה' שהתמיד לתת להם המן ארבעים שנה ויחסו לכבוד ה' לרדתו מן השמים כאלו היוצר יתברך היה מחלק להם מלחמו וכבוד שלחנו. והטעם הב' הוא שמשה רצה לעשות להם הבחינה בעון הבשר כדי שיראו שהיתה שאלת זוללות ותאוה רעה מה שלא היתה כן שאלת הלחם כמו שאמרו חז"ל (יומא ע"ה) שנתן להם את הבשר בפנים חשוכות שנא' בערב תאכלו בשר ונתן להם הלחם בפנים מאירות שנא' ובבקר תשבעו לחם ולכן אמר ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם ממצרים והיה זה אות מתיחס ליציאה כי השלו היה כמות גדול מעופות רעות המזג שבאו מן הים כמו שאמר ויהי בערב ותעל השלו ובקברות התאוה נאמר ורוח נסעה מאת י"י ויגז שלוים מן הים כן היו ישראל עם כבד מאד כשלוים שבאו בהיותם בלתי ראוים לבוא ולצאת מן המקום שהיו שם שם ומן הים וחנו על המחנה וכאשר זכר הבשר זכר הלחם יחדיו כי שניהם כמו שכתב הראב"ע היו אות כי ה' הוציא אותם ממצרים וכמו שאמר בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע. ואמנם אמרו ובקר וראיתם את כבוד ה' אין ראוי לפרשו על הלחם ולא על הבשר. אלא שיראו כבוד ה' והוא האש הנראה לכל העם להוכיחם ולהענישם על תלונותיהם והוא על דרך מה שנא' בענין המרגלים ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל וכן בענין קרח נאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה פתח אהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העדה וגו' הבדלו מתוך העדה הזאת וכן כשהתלוננו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן נאמר ויפנו אל אהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד ה' וגו' וידבר ה' אל משה לאמר הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. הרי שבהראות כבוד ה' לעם רגזו וחלו מפניו כי הוא כאש מצרף וע"ז נאמר כאן ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים והוא בנס הבשר והלחם ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם כי יראה אליכם הכבוד להוכיחכם ולהענישכם בעבור מה ששמע מתלונותיכם לפי שאותן התלונות היו כנגד הגבוה ולא כנגד משה ואהרן וזה הוא אמרו ונחנו מה כי תלינו עלינו. ובעבור שהם אמרו ערב וידעתם ובקר וראיתם מאמר סתמי הוצרך משה לפרשו אליהם במה ידעו זה ובמה ועל מה יראה אליהם הכבוד ולזה ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע תדעו כי ה' הוציא אתכם כיון שהוא מספיק צרכיכם וממלא שאלתכם. ואמנם ראיית הכבוד שאמרתי הוא בשמוע ה' את תלונותיכם רוצה לומר בשביל ששמע תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו כי נחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ה' ולפי זה יש בפסוק הזה גזרה לפי שהוא קשור עם מה שלמעלה כאלו אמר ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע. ואמרתי ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמוע את תלונותיכם כמו שפירשתי. והותרו בזה השאלות הי' והי"א. ואמר בערב בשר לאכול ולחם בבקר כנגד שתי הסעודו' שאדם אוכל בכל יום והנה משה ואהרן לא אמרו היעוד מזה בשם האל ולזה לא אמרו עליו זה דבר ה' אי זה הדבר אשר צוה ה' לאמר לכם לפי שהם מעצמם בראותם תלונת העם שהיה בבשר ובלחם ושהקב"ה בעצמו אמר שהיה רצונו להמטיר להם לחם מן השמים הם מעצמם יעדו בבשר ובלחם כפי תלונתם וכמו שעשה אליהו בהר הכרמל שעשה נסיון האש מבלי מצות ה' ולכן אמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' כי שמע את תלונותיכם ולא צוה על הקריאה הזאת לשישמעו דבר השם כי הדברים כלם היו למשה ומפיו היו הם שומעים. אבל צוה לקרבם שישובו בתשובה מדבר תלונתם ויתקרבו אל האלהים ולא יסורו מתחת כנפיו כי שמע את תלונותיהם וכאלו אמר בדרך עצה קרבו לפני ה' והתחננו לפניו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר רוצה לומר שלא פנו לאכילת הבשר הלחם וחדלו מדבר במצרים וסרו מתאותם אבל פנו אל המדבר ורצו ללכת בו ונחמו מדבריהם ומתאוותיהם הגשמיות וחזרו בתשובה שלימה והשליכו עליו יהבם ואז נראה להם כבוד ה' שהיה בתוך הענן לבשרם שקובלה תשובתם. הנה התבאר מזה שמה שיעדו משה ואהרן מהבשר לא יעדו עליו בשם ה' אבל משם מעצמו גזר לשכך תלונותיהם שיעשה ה' בקרב הארץ. ומפני זה הוצרך אל מאמר ה' שיהיה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים ולזה צוה יתברך למשה שיאמר אליהם ששמע את תלונתם ושהוא יספיק כל צורכם שאלתם ובקשתם כי בין הערבים של אותו יום עצמו רוצה לומר קודם הלילה יאכלו בשר כאשר שאלו ובבקר למחרתו ישבעו לחם כמו שגזר ואמר משה אליהם והותרו בזה השאלות הי"ב והי"ג. ואמר וידעתם כי אני ה' אלהיכם כאומר כיון שעד עתה לא הכרתם אלהותו עתה תדעו אותו במלוי כרסיכם וחז"ל פירשו וידעתם כי אני ה' כשתברכו את שמי על המזון כענין שכתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. ומכאן אמרו משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן ואמרו ברכת המזון מדאורייתא היא אבל ברכת המוציא היא מדרבנן אמרו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב על אחת כמה וכמה. והנה לא צוה השם יתברך אותם דבר באכילת הבשר לא מהשחיטה ולא מהלקיטה והכמות. לפי שבענין הלחם שהיה מזון הכרחי להם ואלהי מצד עצמו תקן בענינו תנאים ומצוות אבל הבשר שהיה לשכך תאותם וזוללותם לא באה עליו מצות כלל גם כי הלחם היה למ' שנה והבשר שנתן להם אז היה לאותה שעה בלבד כי לא אכלו ממנו אלא לבד אותו ערב ולזה לא נאמר בו שובע כמ"ש תשבעו לחם אלא בין הערבים תאכלו בשר כי לאותה שעה בלבד נתן להם ובעבור זה בקברות התאוה שאלו בשר פעם אחרת לפי שהשלו שנתן להם במקום הזה מיד נפסק ולא אכלו ממנו כי אם אותו הערב בלבד לקיים דבר משה ולהיותו דבר זוללות מה שלא היה כן הלחם כי הב"ה מעצמו אמר הנני ממטיר והיה למ' שנה והיה מזון רוחני (א"ה נ"ל חסר) ונתנו בו מצוות. אמנם השלו היה לשעתו הוא שאמר ויהי בערב ולא נתיחס לאל ית' הוא שאמר ותעל השלו שעלה מעצמו מפאת הים ולא באו בו מצוות כי הכונה בו היתה להשביע תאות החומר ברבויו והוא שאמר ותכס את המחנה ברבוי והפלגה ע"כ. והותרה בזה השאלות הי"ד והט"ו. ואמנם ובבקר היתה שכבת הטל סביב למחנה להגיד שהבשר בחשך בא ובחשך הלך בערב כדבר מותר אבל הלחם העיר בבקר בבקר ולא היו עמלים ויגעים ללכת לבקשו מהר לגבעה כי הוא ירד סביב למחנה. ואמר שכבת הטל לפי שהיה נעשה מאד חלוש ולא היו יורדים ממנו טפין אבל התלחלח מקרירות הלילה ונמצא הלחות ההוא בפעל על הארץ ולזה כוונו חז"ל באמרם שנתן להם המן בפנים מאירות לפי שהמן בא בבקר כצאת השמש בגבורתו והשלו בא בערב זמן הלילה ובזה רמז להם שהשלו היה מאכל שחוריי רע המזון והמן זך ובהיר הוא בשחקים וכאור בקר יזרח שמש. ואין ספק שמאותו מין שלו שאכלו אותו אבותינו כאן בפעם הראשונה היה השלו שאכלו בפעם השנית בקברות התאוה והוא בשר עוף גדל במים שחוריי רע ההזנה אך בפעם הראשונה הזאת לא אכלי ממנו רק יום א' בלבד ולכן לא נזוקו מאכילתו. אבל בפעם השנית שאכלו ממנו לא יום א' ולא יומים ולא חדש ימים עד אשר יצא מאפם התמדת אכילתו הזיקתם מאד כי הדברים האלהיים הנה יפעלו כפי ההשגחה העליונה על ידי כלים וסבות אמצעיות. ויש לקצת חז"ל דעת אחרת והוא שהשלו והמן שניהם יחד היו עמהם כל ימי המדבר וכמו שזכרו הרמב"ן ואשר כתבתי הוא היותר נכון בפשט הפסוקים האלה: