שמות טז, כב

לקטו לחם משנה. כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפלים שני העמר לאחד ומדרש אגדה לחם משנה משנה. אותו היום נשתנה לשבח בריחו וטעמו:

ויגידו למשה. שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדין לא הגיד להם משה פרשת שבת שנצטוה לומר להם (פסוק ה) והיה ביום הששי והכינו וגו', עד ששאלו את זאת, אמר להם (פסוק כג) הוא אשר דבר ה', שנצטויתי לומר לכם, ולכך ענשו הכתוב, שאמר לו (פסוק כח) עד אנה מאנתם, ולא הוציאו מן הכלל:

וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה לְקָטוּ לַחְמָא עַל חַד תְּרֵין תְּרֵין עֻמְרִין לְחָד וַאֲתוֹ כָּל רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא וְחַוִיאוּ לְמשֶׁה:

וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה לְקָטוּ לְחֵם בְּכֵפְלָא תְּרֵין עוּמְרִין לְבַר נַשׁ חַד וְאָתוֹי כָּל רַבְרְבָנֵי כְנִשְׁתָּא וְתַנּוּ לְמשֶׁה

ויהי. ירד המן יותר מהמנהג כאשר יפרש. וישראל לקטו לחם משנה כי משה צוה להם לעשות ככה. והם לא ידעו למה ועוד שהכתוב אמר לקטו ולא אמר מצאו. ובאו הנשיאים והגידו למשה כי ישראל עשו כאשר צום. ושאלוהו מה יעשו. כי למה צוה ללקוט משנה. ואיך יוכלו לאכלו:

ויגידו למשה - מה שמצאו משנה ואם יותירו ממנו עד מחר ומשה לא הגיד להם עד עתה מה שאמר לו הקב"ה מיום הראשון, והיה ביום הששי (וכו' יביאו) והכינו את אשר יביאו והיה משנה.

שני העומר. וכל ימות השנה היו עושין מן העומר שני לחמים וא"כ ביום הששי היו עושין משני העומר לאחד ארבעה לחמים וביום הששי אוכלין מהן אחד ונשאר שלשה והיה להם לעשות משנה לערב בהכנסת שבת אוכלין אחד כי דרך שלהם לאכול לחם לכל סעודה ונשארו לשבת שני לחמים והיה להם לחם משנה וזה ראיה שאין בוצעין בשני ככרות במנחה בשבת. אמנם ראיתי מה"ר מרינון שהיה בוצע בשני ככרות במנחה בשבת וקבלתי מה"ר אברהם וראיה מדאיתא התם ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו' אמ"ר יצחק אם יאמרו אליכם אומות העולם למה אתם משמרים את השבת השיבו להם ראו הנס שבכל יום היה יורד לישראל מן פרידה אחת ובשבת שתי פרידות פי' כפולות כלו' שכל סעודה שיורדת בשביל שבת יורדת כפולה בלחמה וכך היו עושין ביום הששי שחרית היו עושין מחצי העומר לחם אחד וכשבאין לאפית העומר והיינו משני העומר לאחד בשביל שבת היה כל חצי העומר נכפל לשני לחמים הרי לך ששה לחמים מעומר וחצי ובכל השלשה סעודות היו אוכלין שני לחמים כי דרך לאכול בשבת יותר מסעודות של חול מפני נשמה יתירה. ולפי זה תמצא שהיה להם בשבת במנחה שני ככרות והילכך יש לנהוג לבצוע משני ככרות גם במנחה אבל קדוש ליכא דאפי' שבת שחרית לא מקדשי אי לאו יתר מאת יום השבת כדמסיק במס' ביצה:

לאחד ב' במס' הכא ואידך ככה תעשו לאחד כמספרם. כל אחד הי' מנחתו עשרון א' וכבש הבא עם העומר היתה מנחתו שני עשרונים ואיתא במדרש אחד לכבש האחד, היתר להקב"ה שהוא אחד וכן נמי תעשו לאחד כמספרם כמו שעשיתם לכבש כן תעשו עשרון אחד יתר להקכ"ה:

לחם משנה ממשמע שנא׳ לחם משנה איני יודע שהוא שני העמר ומה ת״ל שני העומר לאחד, שני העמרים ליום המיוחד הוא שבת, לכך הלמ״ד בקמ״ץ, לאחד המבורר המיוחד.

ויגידו למשה יראים היו להצניעו עד למחר לפי שכבר קצף משה על המותירים. והוא לא אמר להם מצות עומר בשבת כדי שלא ילקטו כל אחד רק עומר אחד ויבא לשנים.

ויבאו כל נשיאי העדה. כי היו יראים להניחו עד למחר לפי שקצף משה על המותרים:

ויגידו למשה וגו׳. מכאן משמע שלא הודיעם קודם דבר ה׳. וקשה, איך יכבוש חס ושלום נבואתו, ולמדונו רבותינו (סנהדרין פט,א) דין נביא הכובש נבואתו וכו׳ חס ושלום, ומה גם בהגדת מצוה לקים ישראל רצון המלך שיש בזה שתי בחינות: כובש נבואה ועקירת המצוה. ואין לומר כי חס ושלום שכח מצות ה׳, אם כן נחוש לו גם כן ששכח ממה שנצטוה ועדין שכוח חס ושלום, ומה גם שלא היה לו לעכב זמן מה לישכח ותכף ומיד היה לו להגיד נבואתו, וגם קשיא לאלהינו למה לא הזכירו כשידע בו ששכח, באותה שעה עצמה היה לו להזכירו ולא היה מניחו שכוח עד שבעה ימים שהוזכר מעצמו.

אכן משה רבנו טעמו ונמוקו עמו, ובמתק לשונו השיב תשובה כראי מוצק (איוב לז:יח) באמרו הוא אשר דבר ה׳ שבתון שבת וגו׳. כאן בנעם דבריו השמיט תבת ״לאמר״, רמז כי לא דבר לו ה׳ לאמר להם, ואשר על כן הדבר בבל תאמר כמאמרם זכרונם לברכה (יומא ד,א) וכתבנוהו בפסוק (שמות טז:יא) ״וידבר וגו׳ שמעתי״ וגו׳, וזה הוא טעמו שלא הודיעם קדם. והעד הנאמן לדברי משה ה׳ מעידו בנוסח הנבואה כשאמר לו (שמות טז:ה) ״והיה ביום הששי״ וגו׳ תמצא שלא אמר לו ה׳ שם ״דבר אל בני ישראל״ ולא תבת ״לאמר״, הרי סתם הדבר בפניו שאין לו שליחות במצוה זו לישראל, והוא שאמר הוא אחר מעשה שלקטו לחם משנה ובאו לפניו, גלה להם הדבר ואמר להם שלא היה אצלו אלא בדרך סוד נמסרו לו הדברים ולא לאמרם.

ויש לנו לתת לב כפי זה, מי התיר לו לאמר להם כל מצוות האמורות בדבריו, שלא נאמר לו ״דבר״ ולא ״לאמר״?

ונראה כי נתחכם משה בחקירת חכם למה לא רצה ה׳ שיאמר הדברים לישראל, והשכיל כי טעמו הוא שחפץ ה׳ לנטע בהם נטע אמונת והצדקת מצות שבת שתהיה קבלתה וידיעתה ממנו אל עליון שלא על ידי שליח תחלה, אלא כשיצאו ללקט כמנהגם שעור הרגיל ליומו וימדו וימצאו פי שנים מהרגיל יום יום, יראו ראיה חושיית ושכליית כי ה׳ מצוה להם לבל יטרחו ביום שבת ומזמין להם מיום ששי צרך יום שביעי, כדי שבזה תהיה מצוה זו אצלם מקבלת בתוספת קבלת הרצון ומורא גדול מעבור עליה לצד שמעלתה גדולה, וכמאמרם זכרונם לברכה (שמות רבה כה,יא) שקול שבת כנגד כל התורה כלה, ולזה לא צוה להם תחלה על השבת משה כדי שלא יכונו להרבות בלקיטה וילקטו כמשפט יום יום ויעשה להם הנס למצא בכפלים, אין זה אלא מעשה אלהים אשר ישיחם לשמר שבת.

ואם תאמר: סוף כל סוף יצוה להם משה על השבת, ויאמר להם כי לא ילקטו אלא כשעור זה הרגיל כדי להכיר הדבר, אין זה מהמוסר להבינם כי צריכין נס להצדיק דברי משה, לזה עשה ה׳ דבר חכמה.

ועוד, אם היה מקדים המצוות על ידי משה, עדין יש מקום לטעות, על דרך מה שאמרו במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות סה,א), כשנטפל רבן יוחנן בן זכאי לביתוסין הארורים ואמר להם: ״עצרת אחר השבת מנין לכם?״ ופטפט כנגדו זקן אחד מהם ואמר לו: ״משה אוהב ישראל היה ויודע עצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר השבת כדי שיהיו מתענגין שני ימים״, עד כאן. וכתבו התוספות שם וזה לשונם: עמד ותקנה, והקדוש ברוך הוא הסכים על ידו, עד כאן. הרי כי יש טועים שהגם שתהיה המצוה מפי משה יסכים הקדוש ברוך הוא על ידו, אם כן יש הפרש להקדמת ידיעת המצוה מנסיון אל עליון. לזה לא צוה ה׳ למשה לאמר לישראל דבר זה, ומעתה אחר שיצתה המחשבה אשר חשב אלהים והכירו ישראל הדבר תחלה, אמר להם משה הוא אשר דבר ה׳ אלי שבתון שבת קדש.

ואם תאמר, למה לא הועיל ההכר להשיג בו ידיעת שבת, והצרך משה לומר להם הדברים? הנה זולת דברי משה יטעו ויאמרו אולי נגמרה ירידת המן, ולזה נתן להם ה׳ שלא כסדר הרגיל. לזה אמר להם משה הוא אשר דבר וגו׳, ולא לסבה אחרת, ויכר הדבר להם בהחלט כשירד המן יום אחד אחר השבת. והכרח משה לומר להם הדברים שהם בבל תאמר שלא יכשלו באותו שבת ויצאו, אלא שלא אמר להם האזהרה בפרוש כאשר אבאר בפסוק ״עד אנה מאנתם״ (שמות טז:כח).

לחם משנה שני העומר לאחד. כפל לשון מכאן למד ר״א במכילתא דלחם משנה משמעו משונה במראה ובטעם. אבל ר״י א׳ זה לחם כפול כמשמעו. והא דכתיב כפל לשון ללמדנו שירדו שני העומרים כאחד. לא עומר אחד על ששי בשבת. ואח״כ עוד עומר על ש״ק אלא לחם משנה. וכלשון הגמ׳ בב״ב דקכ״ד א׳ פי שנים כדי דליתבא ליה אחד מצרא. ובא ללמדנו שרשאים היו להניח שני העומרים על ש״ק. ומכאן למדו חז״ל ברכות דל״ט דשבת בעי לחם משנה. דאי מפשוטו לחוד אין ללמוד שהרי קאי על עש״ק וש״ק. אלא מדלא כתיב לקטו שני העומר לאחד. אלא לחם משנה קאי על שבת לבד. וכמש״כ. וד״א ס״ל דג״ז יש ללמוד מדלא כתיב שני העומרים לא׳ אלא שני העומר. עומר כפול לשבת:

ויגידו למשה. פרש״י בשם מ״ר שמשה שכח לומר מה שנצטוה. והיינו דכתיב עד אנה מאנתם וגו׳ והוא פלא לומר דמשה ישכח להגיד דבר ה׳ לישראל ח״ו. ולמש״כ לעיל ה׳ א״צ לפרש דעת חז״ל שלא הגיד כלל. אלא ודאי אמר הדבור כהויתו. ורק לא פרשם. והמה לא הבינו והיה משנה בשעת לקיטה אלא ההכנה על ליל שבת יהי משנה ומשום עונג שבת שכבר נהגו במצרים לענג השבת אע״ג שלא ידעו משום אזהרה ואיסור מלאכה. ואף על גב דבמרה למדו הלכות שבת לפי דעת חז״ל בסנהדרין דף נ״ו מ״מ היו סבורים שלא יהיו מוזהרים עד מ״ת וגם משה רבינו היה כסבור הכי כאשר יבואר עוד לפנינו מש״ה אע״ג שהוא ידע הפי׳ והיה משנה וגו׳ דמשמעו בלקיטה. שילקטו שני עומרים מכ״מ שכח ולא חש להגיד להם הפי׳ כיון שלדעתו ג״כ לא היה נוגע לאזהרה. [וזה ברור דלא ניתן לישראל שבת במרה וכדתני׳ בפי׳ בס״ע דבמרה למדו הל׳ שבת ובאלוש ניתן להם השבת. ובזה מיושב קו׳ התוספות שבת דף פ״ז ד״ה כאשר]:

לקטו לחם משנה שני העומר לאחד. יל"פ שמפני שאמר שהאנשים שקצף עליהם משה לא לקטו עומר בכל יום רק כפי מה שאכלו ביום אתמול שהיה פחות מעומר, אמר שזה היה רק עד יום הששי, אבל ביום הששי שלקטו לחם משנה, לא היה משנה של יום הקודם רק שני העומר לאחד, שגם האנשים האלה לקטו שר העומר, וחז"ל פי' לחם משנה שהיה הלחם משונה בטעמו ובמראיתו לשבח וגם היה שני העומר, ויגידו למשה, מזה הוכיחו שמשה לא אמר להם מ"ש לו ה' (בפסוק ה) שביום הששי יהיה משנה, רל"פ מפני שה' אמר לו והכינו את אשר יביאו והיה משנה ומשה א"ל כן, וחשבו הנשיאים שהפי' הוא שע"י ההכנה יתהוה משנה שתבא בו ברכה אבל הלקוט לא יהיה רק עומר אחד, וע"כ תמהו על שראו שהיה משנה בעת הלקיטה, ופירש להם משה שמ"ש אשר יביאו והיה משנה פי' הוא שההבאה תהיה משנה, וז"ש:

צ לא שכיוונו הם ללקוט כפלים בעבור היום ומחר מפני שידעו שאין המן יורד למחר שאם כן למה באו הנשיאים כשראו שהיה להם לחם משנה להגיד הדבר למשה והשיבם הוא אשר דבר ה' וגו':