שמות יד, ב

וישבו. לאחוריהם לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי כדי להטעות את פרעה שיאמר תועים הם בדרך, כמו שנאמר (פסוק ג) ואמר פרעה לבני ישראל וגו':

ויחנו לפני פי החירת. הוא פיתום, ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו בני חורין, והם שני סלעים גבוהים וזקופים, והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים:

לפני בעל צפן. הוא נשאר מכל אלהי מצרים, כדי להטעותן, שיאמרו קשה יראתן ועליו פרש איוב (איוב יב כג) משגיא לגוים ויאבדם:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיתוּבּוּן וְיִשְׁרוּן קֳדָם פּוּם חִירָתָא בֵּין מִגְדוֹל וּבֵין יַמָא קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן לְקִבְלֵהּ תִּשְׁרוּן עַל יַמָא:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וִיתוּבוּן לַאֲחוֹרֵיהוֹן וְיִשְׁרוּן קֳדָם פּוּמֵי חִירָתָא מַרְבִּיעָתָא דְאִתְבְּרִיוּ בְּגַוְונֵי בְּנֵי נְשָׁא דְכַר וְנוּקְבָא וְעַיְינִין פְּתִיחַן לְהוֹן הוּא אַתְרָא דְטָנֵיס דְּבֵינֵי מִגְדוֹל וּבֵינֵי יַמָּא קֳדָם טַעֲוַת צְפוֹן דְּמִשְׁתַּיֵּיר מִכָּל טַעֲוָון דְּמִצְרָיִם בְּגִין דְּיֵמְרוּן מִצְרָאֵי בָּחִיר הוּא בַּעַל צְפוֹן מִכָּל טַעֲוָותָא דְאִשְׁתַּיֵּיר וְלָא לָקָא דְיֵיתוּן לְמִסְגוֹד לֵיהּ וְיִשְׁכְּחוּן יַתְכוֹן דְּאַתּוּן שְׁרָן לְקִבְלֵיהּ עַל גֵּיף יַמָּא

וִיחַזְּרוּן וְיִשְׁרוֹן קֳדָם פּוּנְדְּקִי חִירָתָא בֵּין מִגְדוֹל וּבֵין יַמָּא קֳדָם טַעֲוַות צְפוֹן בִּלְקוֹבְלָהּ תִּישְׁרוּן:

פי החירות. הוא הנקרא פני החירות ונקרא כן בעבור שהפה בפנים. והוא שם מקום:

לפני בעל צפון. אמרו. כי חרטומי מצרים עשו בדבר המזלות צורות נחושת. וזהו בעל צפון שלא יוכל עבד לברוח ממצרים לעבור הצורה. ובעבור זה כתוב כי ברח העם. ולפי דעתי בעבור שאמר משה לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר. נראה לפרעה מדבריו כי ידע משה הדרך אשר ילכו בה אל המקום אשר יזבחו שם. וכאשר שמע פרעה שישראל החלו ללכת דרך המדבר ואחר שהרחיקו שבו אחורנית ללכת דרך אחרת. אז חשב פרעה כי כל מה שדבר משה בערמה היה כי אין דעתו לזבוח כי אם לברוח. כי הבורח ישתבש עליו הדרך ולא ידע אי זה דרך ילך:

נכחו. באה זו המלה בחירק. כמו אחרי נפלו ורבים ככה:

לפני בעל צפון. פירש"י הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותם חשב פרעה בלבו הוא מטעה אותן כדי להסכים על גזרתי לאבדם במים אלך ואעבדנו לכך נאמר ופרעה הקריב קרב לא נאמר אלא הקריב מלמד שהקריב קרבן לפניו. ד"א הקריב ישראל לעשות תשובה:

נכחו תחנו. תמה להרב רבי יהודה היאך אמר לו שיחנו על הים לפני בעל צפון והא אמרינן אסור לאדם לומר לחבירו המתן לי בצד ע"ז פלונית צ"ע. ולי נראה דדוקא לאדם אבל להקב"ה לא שהרי מצינו שהקב"ה יושב ודן את כל העולם אפילו בשבת ואפילו בר"ה ויום הכפורים אע"פ שלישראל אסור (וכה"ג כתב רש"י ז"ל בר"ה (דף ל' ע"א) ד"ה א"נ דאבני בליליא וכו' ה"מ בנין בני אדם וכו' יע"ש). ועוד נ"ל דעדיין לא נתנה התורה אין לחוש אע"פ שכבר הוא כתובה ומונחת לפני הקב"ה:

נכחו ב' במס' דין ואידך כי נכחו יצא ביחזקאל מה התם בשער שנכנס לא יצא כדכתיב לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא אף כאן פרעה וחילו הדרך אשר נכנסו בים לא יצאו בו אלא מצד אחר כדאיתא בפסחים שאמרו ישראל כמו שאנו עולין מצד זה כך הם עולים מצד אחר אמר הקב"ה לים ופלטן לצד שיצאו בו ישראל:

וישובו ויחנו לפני פי החירות. צוה הקב"ה שישובו לאחוריהם כלפי מצרים לפני פי החירות, הוא פיתום, ונקרא חירות לפי ששם נעשו ישראל בני חורין. ועוד הוסיף לומר לפני בעל צפון, וכל הענינים האלה סבות באשר יתחזק לבם וכן כתוב וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם. והפרשה תבאר בזה ג' סבות, האחד הוא שכתוב ללכת יומם ולילה כדי שיחשבו שהם בורחים וכמו שבארתי, השני הוא שכתוב וישובו ויחנו, צוה להם שישובו לאחוריהם כדי שיאמר פרעה בעבור זה בני ישראל נבוכים הם בארץ ועל כן הם חוזרים כלפי מצרים, והג' הוא שכתוב לפני בעל צפון צוה להם שיקבעו מחנה לפני בעל צפון והיא היתה ע"ג כמו (מלכים ב א׳:ג׳-ד׳) בעל זבוב אלהי עקרון וכן בעל פעור, והיא היא שנשארה מכל אלהי מצרים שנעשו בהם שפטים בליל מכת בכורות, והיה הענין כדי להטעותם וכענין שנאמר (איוב י״ב:כ״ג) משגיא לגוים ויאבדם. ואמר נכחו תחנו על הים, כלומר נוכח בעל צפון ולכן אמר פרעה סגר עליהם המדבר כלומר בכח בעל צפון, ויש בכאן רמז בכתוב ממה שראו על הים.

וישבו אין אני רוצה שיחזיקום מצרים בדאים שקבעו להם זמן דרך שלשת ימים נלך במדבר.

לפני פי החירת פרש״י הוא פיתום ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו שם בני חורין ולא יכלו מצרים להרהר על חירותם של ישראל כדאיתא במדרש: כך היה מנהגם של מצרים כל עבד שהיה בורח מרבו כיון שמגיע על פי החירות הוא פיתום, מיד נעשה בן חורין. ד״א לפני פי החירת להטעות את פרעה שיהא סבור נבוכים הם בארץ, ומתחרטים על שיצאו כשהם חוזרין לפני פי החירות שהוא פיתום מקום שעבודם.

נכחו נכח פי החירות תחנו על הים וכשיבא פרעה יראה דגל שלכם.

וישובו. איני רוצה שתהיו בדאים שאמרתם דרך ג' ימים ותחזרו וגם שאלתם כליהם על מנת להחזירם ולכך תשובו לעמוד על אמונתכם:

בעל צפון החרטומים עשאוהו בשעות ידועות למזלות צורת נחשת והוא הגיד כי ברח העם:

דבר וגו׳ וישבו וגו׳. הנה כל רואה יקהה בזה למה יצטרך ה׳ להערים חס ושלום על הדבר, והוא עשה יעשה כל אשר יחפוץ בלב פרעה לרדוף?

אכן בהשכיל במה שקדם לנו בידיעת מדת הבורא כי חפץ למען צדק ישראל, הלא זה הדבר אשר דבר ה׳ במצוה זו שנתחכם לבל יכשלו בהכעסה לבורא ויאמרו דברי ניאוץ שאמרו אחר כך (שמות יד:יא) ״המבלי אין קברים וגו׳ הלא וגו׳ טוב לנו עבד את מצרים״ וגו׳. ונתחכם ה׳ ועשה דבר מרגש ומכר להם כי ה׳ יעץ על פרעה רעה ומתחכם אליו להוציאו ממצרים לרדף את ישראל להכבד בו. ומעתה אין מקום לישראל לחוש לפרעה, ואדרבה יחילו דרכיו לראות נקמתם בו, ולא הספיק לבורא לומר להם הדברים בפה לבד כי הוא יחזק לב פרעה לרדף אחריהם כי לא יעשו הדברים בהם רשם, ובראות אותו ירעשו ויתנו ראש לשוב אליו ממוראו עליהם. לזה צוה ה׳ שישובו ויחנו ויעשו מעשה המוכן לרדף פרעה אחריהם, ודבר זה ירגישם ויעשה בהם רשם כי הם הם העושים הכנה בהרגשה רעושה שחזרו לאחוריהם ולחנות במקום מיחד שממנו יטעה פרעה לרדף אותם, ובזה לא יפחד לבם, ובבואו יגל יעקב ישמח ישראל כי יחזה נקם באויבו. ותמצא שאף על פי כן לא הועיל בהחלט. וצא ולמד מה שאמרו בראותו, ומזה תקיש מה היו עושים זולת החזרה, והבן.

לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים כו', ויש לנו ליתן טעם למה נשארה זו יותר משאר אלהות, ונראה מזה שהיו להן הרבה עבודה זרות שעבדו להרבה מזלות כי כל מזל יש לו כח והשפעה על איזו ענין מיוחד, ובעל צפון היינו הע"ז אשר חשבו כי ממנו יושפע להם זהב ורב פנינים כמ"ש (איוב לז כב) מצפון זהב יאתה, והשאיר הקב"ה דווקא ע"ז זו להטעותם שיאמרו שע"ז זו תתבע עלבונם על מה שנטלו ישראל ממונם שלא כדין, כי בכל שאר המכות הצדיק פרעה את הדין עליו לומר שבדין באו עליו ובדין לקו גם שרי מעלה שלהם, אבל הממון חשב פרעה שלא בצדק ולא במשפט נטלו ישראל ממונם ע"כ נשאר בעל צפון שיאמרו קשה יראתם ויתבע מן ישראל ממונם שהשאילום, וז"ש ויהפך לבב פרעה וגו' פירש"י בשביל ממונם שהשאילום, ומה שאמרו כי שלחנו את ישראל מעבדנו לפי שכל מה שקנה עבד קנה רבו ועיקר דבריו היה בעבור הממון, ותלה פרעה דבריו במה שראה שנשאר בעל צפון מכל אלהי מצרים.

לפני פי החירת. נגדו. ולא על פי החירת. ויבואר עוד להלן ט׳:

שאלות: למה כפל הסימנים לפני פי החירות, בין מגדל, לפני בעל צפון, מ"ש ויגד למלך מצרים כי ברח העם הלא תחלה שלח אותם מרצונם, ולמה כפל וירדוף, וירדפו מצרים, ומ"ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה אין מקומו פה, וסדר הראוי היה וישיגו אותם כל סוס רכב פרעה חונים על הים על פי החירות, וגם הלא לא חנו על הים רק בין מגדול ובין הים. מ"ש כי אשר ראיתם את מצרים וכו' הלא יותר טוב היה שלא יראום לא היום ולא עד עולם:

דבר. [זאת שנית] שצוה שישובו ממדבר איתם לצד מצרים ויחנו לפני פי החירות שהוא קרוב למצרים, ומצד אחד היה שם מגדל עוז של מצרים ומצד השני היה הים, ופי החירות ששה שכנו ישראל היה באמצע, ובזה בטח לבו כי ינצחום במלחמה אחר שקרוב לו מגדל עוז ששם יבצר להפילם משם חללים, והם אין להם דרך לנטות ימין ושמאלה כי הים מצד אחד והמגדל מצד השני ומחנה פרעה אחריהם, ג] שיחנו נוכח בעל צפון שהוא אליל מצרים הממונה לפעול רע וכליון והוא נשאר מכל אלילי מצרים, וחשבו שהוא התגבר על אלהי ישראל ובאשר הוא מושל על המדבר לא הניחם ללכת המדברה:

פ דהא הפסוק רוצה להגיד לנו באיזה גבול היו חונים, ועדיין אין אנו יודעין פי החירות דלא הוזכר פי החירות במקרא, אלא ודאי הוא פיתום:

צ לפי שבאותו מקום היה עכו"ם שלא היה מניח לברוח אפילו עבד, ולכך נקרא פיתום שהוא נוטריקון פה סתום, ועכשיו נעשו בני חורין שם ע"י שהקב"ה היה מהפך הכוכב מצרים בשמים, ועכשיו הוא נקרא פי החירות על שם החירות, ואין להקשות למה לא יהא נקרא חירות, וגם קודם לכן למה לא יהא נקרא תום, ולמה נקרא פיתום, ומפרש והולך שהיו שני סלעים וכו', והגיא שביניהם הוא כמו פה:

ק אף על פי שכתוב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, מכל מקום הוא נשאר וכו':