שמות יג, ג

זכור את היום הזה. למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום:

וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָא הֲווֹ דְכִירִין יָת יוֹמָא הָדֵין דִי נְפַקְתּוּן מִמִצְרַיִם מִבֵּית עַבְדוּתָא אֲרֵי בִּתְקוֹף יְדָא אַפֵּיק יְיָ יָתְכוֹן מִכָּא וְלָא יִתְאֲכֵל חֲמִיעַ:

וַאֲמַר משֶׁה לְעַמָּא הֲווֹן דְּכִירִין יַת יוֹמָא הָדֵין דִּי נְפַקְתּוּן פְּרִיקִין מִמִצְרַיִם מִבֵּית שִׁעְבּוּד עֲבָדַיָיא אֲרוּם בִּתְקוֹף גְּבוּרַת יְדָא אַפֵּיק יְיָ יַתְכוֹן מִיכָּא וְלָא יִתְאָכֵל חָמִיעַ

ויאמר משה. ביום ט"ו יום אמר זכור. כמו והיה היום הזה לכם לזכרון:

וטעם מבית עבדים. שהיו מעבידים אותם כאלו היו עבדיהם ובמקום אחר אמר מכור הברזל. כי המצרים חזקו עליהם והשם הוציאם בחוזק יד מהחזקים:

כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ. מה ענין חמץ אצל חוזק יד אלא בא הכתוב לרמוז כי החמץ רמז למדת הדין ומפני שישראל השיגו היד הגדולה שהיא מדת הדין ע"כ אסר והרחיק להם את החמץ לרמוז להם שירחיקו מלהאמין במדת הדין לבד שלא יקצצו בנטיעות ושלא יאמינו שמדת הדין בלבד עשתה זאת לפי שהוא יתברך ובית דינו היו שם, וזהו שכתוב בבריאת עולם בראשית ברא אלהים ואחר כך ביום עשות ה' אלהים, וזהו שאמר הנביא (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, הזכיר ידי ואחר כך ימיני ומלת אף כמו גם והוא לרבות ולהורות כי לא היד בלבד עשתה זאת וע"כ אמר כי בחזק יד הוציא ה' אתכם כי ה' המוציא לא היד בלבד, וזה טעם איסור החמץ על דרך הקבלה ומזה העניש הכתוב את האוכל חמץ בפסח בחיוב כרת מדה כנגד מדה, כי כל אוכל חמץ בפסח הנה הוא מקצץ בנטיעות וע"כ ונכרתה הנפש ההיא וגו', והבן זה.

ומה שאמר זכור את היום הזה, הוא מצות עשה לזכור יציאת מצרים בכל יום ודרשו רז"ל, (דברים ט״ז:ג׳) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, זהו שאמרו רז"ל אמת ואמונה ערבית ואמת ויציב שחרית הוא הזכרון ביום ובלילה שהוא כנגד מדת רחמים ומדת הדין וזהו שאמר כי בחוזק יד מדת הדין הוציא ה' מדת רחמים והוא שרמז משה בתפלתו (שמות ל״ב:י״א) אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, באר כי ההוצאה לא ביד חזקה בלבד רק בכח גדול וביד חזקה.

בחדש האביב ניסן נקרא אביב לפי שהוא אב לכל חדשי השנה ומזלו טלה שהוא אב לכל המזלות:

זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. היינו יציאה מקומית. שבאותו יום ממש שבאו לסכות ראו עין בעין הופעת כבוד ה׳ עליהם שרצונו להשגיח עליהם. וכמו שאמר המשורר בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. פי׳ בהיות ישראל במצרים לא היה אפשר להופיע ברוה״ק על גדולי ישראל משום שאין המקום ראוי לכך וגם משום שבית יעקב היו מעורבבים בעם לועז. ואין הדור זכאי לכך. אבל בצאת ישראל ממצרים וגם בית יעקב מעם לועז תיכף היתה יהודה לקדשו השיגו רוה״ק. ישראל ממשלותיו הבינו שהמה מעמידים ממשלת הקב״ה בעולם. וע״ע ס׳ במדבר ט״ז ג׳. וצוה ה׳ כאן שנזכור זה היום המעלה לעולם:

מבית עבדים. בית הוא משפחה. כמש״כ לעיל י״ב כ״ג. והפי׳ יציאה רוחנית מלהיות ראוי ומסוגל לעבדות והוא גדולת הנפש להיפך מלשון עבד עבדים כמש״כ בפ׳ בראשית בפ׳ נח. וכ״ז בחינה שרצוני להיות מלך עליכם ואין כבודי שתהיו עבדים לבו״ד. ואותו היום הרגישו כולם בעצמם גדולת הנפש. ועלינו לזכור זה היום:

כי בחוזק יד וגו׳. רצון הקב״ה להראותנו כזה ביום הזה. היא החוזק יד שלא יכלה תעודת האומה בכללה:

ולא יאכל חמץ. כדי להשריש הזכירה בלב ע״י איזה פעולה המראה ומזכיר זה הענין צויתי שלא יאכל חמץ. דמצה אין בה יתרון ע״י תחבולות ידי האדם להעלות העיסה יותר מהקמח והמים שנבראים ממנו ית׳. משא״כ חמץ שולט בם תחבולות האדם להעלות העיסה ע״י שאור מש״ה הוא אות שקיום ישראל הוא רק ברוח ה׳. ואפילו בעת שהיינו בא״י ומנהיגים מלוכה ומלחמת תנופה כדרך תחבולות האדם. כל התחבולות לא היו אלא כדי שיהא נראה כמעשה טבע לפי שאין הדור ראוי לנס נגלה אבל העיקר היה תלוי אם ה׳ היה יוצא בצבאותינו בהשגחה פרטית. וכש״כ בעת שישראל מפוזרים בעמים ידוע אשר אך השגחת ה׳ ורוח היהודית שבהם מאחדם ומקיימם בעולם:

ולא יאכל חמץ. בגירסת הגר"א כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ למדנו שמותר בהנאה, וא"כ דעת ר' יאשיה כריה"ג דחמץ מותר בהנאה, ולפ"ז ברייתא זו דומה עם הלמוד הנמצא בספרא שמיני (סי' פ"ז) וכפי מה שפירשנו שם, והגם שבגמרא פסחים (דף כג) אמר לריה"ג היתר הנאה מן לא יראה לך שאור שלך יהא, זה לריה"ג דס"ל לא תאכלו איסור הנאה משמע כמ"ש שם ע"ב, ור' יאשיה יסבור כחזקיה דלא תאכלו רק איסור אכילה משמע. אולם ראיתי בירושלמי (פ"ב דפסחים ה"א) מביא ברייתא דפה וגריס כשהוא אומר לא תאכל למדנו שאסור בהנאה, ומוכיח דס"ל דלא תאכלו איסור הנאה במשמע, ולפ"ז אין לשנות הגירסא, ור' יצחק דס"ל דלענין להאכיל לאחרים יש ק"ו משרצים ר"ל משרצים ודם וטומאה כמ"ש ביבמות (דף קיד), ומ"ש ריה"ג שלא נאסרו במצרים רק יום אחד פי' שהגיד להם שעתה לא יאכל חמץ באותו יום לבד, יען כי היום אתם יוצאים ולא יוכלו להתמהמה וישא את בצקי טרם יחמץ והיה זה רק באותו יום, וי"ל שמוסב למעלה למה נכתב יאכל בנפעל והא לריה"ג חמץ מותר בהנאה, משום דבאותו יום היה אסור גם בהנאה כי היום אתם יוצאים אבל לדורות יאסר באכילה שבעה ובהנאה מותר כמ"ש ולא יראה לך שלך יהיה, ומימרא דריה"ג מובא פסחים (כח ע"ב, צו ע"ב):

ז מדכתיב זכור בקמ"ץ משמע זכור תמיד כמו שפירש"י בפ' יתרו על פסוק זכור את יום השבת. נח"י האריך שם לסתור דברי הרא"ם וסוף דבריו ונ"ל דממלת הזה יליף דהל"ל זכור את היום אשר יצאתם ממצרים כמו למען תזכור את יום צאתך וגו' אלא הזה משמע בכל יום יהיה בעיניך כאלו היום יצאתם וכמו היום הזה נהייתה לעם פירש"י בכל יום יהיה בעיניך כאלו באת היום בברית כו' והשתא א"ש אין לי אלא ביום מאחר דיליף ממלת היום הזה ע"ש: