שמות יג, טז

ולטוטפת. תפלין, ועל שם שהם ארבעה בתים קרויין טטפת, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים ומנחם חברו עם (יחזקאל כא ב) והטף אל דרום, (מיכה ב ו) אל תטיפו, לשון דבור, כמו (לעיל פסוק ט) ולזכרון, שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו:

וִיהֵי לְאָת עַל יְדָךְ וְלִתְפִלִין בֵּין עֵינָיךְ אֲרֵי בִּתְקוֹף יְדָא אַפְּקָנָא יְיָ מִמִצְרָיִם: ססס:

וִיהֵי לְאַת חֲקִיק וּמְפָרֵשׁ עַל יַד שְמָאלָךְ וְלִתְפִילִין בֵּין רִיסֵי עֵינָךְ אֲרוּם בִּתְקוֹף גְּבוּרַת יְדָא הַנְפָקָנָא יְיָ מִמִּצְרָיִם

ולטוטפות בין עיניך אין למלה הזאת משפחה ידועה אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון והטף אל דרום (יחזקאל כא ב) ועלימו תטוף מלתי (איוב כט כב) ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט יג) יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור יזל כטל על שומעיו אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש "טוטפות" כמו שאמרו (שבת נז א) לא בטוטפת ולא בסנבוטין ואמר רבי אבהו (שם) אי זהו טוטפת המקפת מאזן לאזן והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו ומהם ראוי לקבלו ואמר "טוטפות" ולא אמר "טוטפת" בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות דכתיב (דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך והיו לטוטפות בין עיניך ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה ואמר בשל יד והיה לך לאות על ידך ודרשו בו (מנחות לו) שהוא שמאל שהלב נוטה לו ועל דרך האמת מה שאמר הכתוב בעבור זה עשה ה' לי כי כמו זה אלי ואנוהו (להלן טו ב) יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים והיה זה לך לאות על זרוע עזך כטעם כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח) והנה האות כאות המילה והשבת ובעבור שהכל בכלל הוא האות על היד העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד כענין שאמר הכתוב אחותי כלה (שיר השירים ה א) בעבור שהיא מתאחדת וכלולה מל"ב נתיבות וכתיב שמאלו תחת לראשי (שם ב ו) ואמר ולזכרון בין עיניך שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהוא ראשית המוח והוא תחלת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר הזכירה ולשון "בין עיניך" שיהיו באמצעות הראש לא מצד אחד או ששם שרשי העינים ומשם יהיה הראות וכן ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת ולפרש זה חזר ואמר "ולטוטפות" לבאר שאין המצוה בין העינים למטה אבל בגובה הראש מונחים שם כטוטפות ואמר לשון רבים שהם בתים רבים כאשר קבלנו ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון כחשו בה' ויאמרו לא הוא ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא) ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר יאמרו עזב ה' את הארץ וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים ותתקיים עם זה התורה כלה ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח) להורות על ההשגחה כי לא עזב אותה למקרים כדעתם ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ להורות על החידוש כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ להורות על היכולת שהוא שליט בכל אין מעכב בידו כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג) והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב כמו שאמרו (ברכות כא) אמת ויציב דאורייתא ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ושנעשה סכה בכל שנה וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה והאמין בכל פנות התורה מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו והיא כוונת היצירה שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל בירושלמי (ירושלמי תענית ב א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח) מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול חציפא נצח לבישה (עי' ספר הערוך ערך חצף) ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א) (ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא)

והיה. הזכיר על ב' המצות והיה לאות על ידכה ומה שהעתיקו חכמינו ז"ל לכתוב הפרשיות הוא האמת:

ולטוטפות כמו זכרון. וי"א כי הטי"ת כפול. ופי' כמו דבר מגזרת והטף אל דרום. והוא רחוק בעיני:

והיה לאות על ידכה ה' תגין על הה"א כנגד ה' פרקים עד הפרק שמניחין בו תפילין:

ולטוטפת בין עיניך בגימ' אלו ארבעה בתים:

והיה לאות על ידכה. ע"ד הפשט תוספת הה"א לרמוז על ה' בתים שבתפילין, של ראש ד' בתים ושל יד בית אחד. ודע כי תפילין של יד נקראת אות שנאמר והיה לך לאות על ידך, ותפילין של ראש נקרא זכרון שנאמר ולזכרון בין עיניך, וידוע כי הדבר הנעשה לאות מזכירים אותו תמיד ואם כן האות הוא סבת הזכרון, וע"כ ארז"ל כשהוא מניח מניח של יד ואח"כ של ראש ולכך אמר הכתוב והיה לאות על ידכה הקדים תחלה תפילין של יד ואח"כ ולטוטפת בין עינך, וכשהוא חולץ תפילין חולץ של ראש ואח"כ חולץ של יד לפי שאם יחלוץ תפילין של יד תחלה כמו שהניחם תחלה איך ישארו תפילין של ראש שהם הזכרון, ואין זכרון אלא באות, ומפני כן ראוי להיות תפילין של יד ראשון ואחרון כי כן האות ראשון ואחרון, האות הוא סבת הזכרון אבל הזכרון אינו סבת האות, ומזה אמרו ז"ל כשהוא חולצן חולץ של ראש ואחר כך של יד שנאמר ולטוטפת בין עיניך כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים.

וע"ד המדרש והיה לאות על ידכה, יד כהה זו יד שמאל שאין בה כל כך כח כיד ימין.

וע"ד הקבלה תוספת הה"א היא ה"א אחרונה שבשם והיא מדת הדין של מטה והיא החכמה שנתנה לשלמה ונקראת לב והוא שאמר (מלכים א ג׳:ט׳) ונתת לעבדך לב שומע וגו' ולכך תפילין של יד מצותן כנגד הלב והיא המדה הנקראת כלה ותפילין של יד בית אחד ממה שכתוב (שיר השירים ד׳:ט׳) אחותי כלה, שהיא מתאחדת וכלולה בל"ב נתיבות פליאות חכמה, וכדי לרמוז הה"א הזאת באו בפרשה והיה כי יבאך חמשה ההי"ן מתויגות בתגין כמין זיינין, ד' זיינין על כל אחת, והן ה' של ונתנה לך ושתי ההי"ן של הקשה וה' של ויהרג וה' של ידכה, וכל המלות מורות על מדת הדין ואין זה במשפט ספר תורה אלא במשפט תפילין של יד בלבד, ואח"כ מניח של ראש והם ד' בתים קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך, (דברים ו׳:י׳), שמע (שם יא), והיה אם שמוע. קדש לי כל בכור כנגד החכמה שהיא ראשית ויורה על זה לשון קדש שהוא מלשון קודש (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש, (שמות ט״ו:י״א) נאדר בקדש שהוא החכמה, וכן לשון זכר. והיה כי יביאך שמדבר ביציאת מצרים כנגד בינה להתבונן ביציאת מצרים כנראה שחסר קצת וכוונתו שמע רומז לגדולה, והיה אם שמוע רומז לגבורה וזהו סוד מצות תפילין, החכמה והבינה הגדולה והגבורה כנגד ד' פרשיות שבתפילין גם שי"ן של ד' ראשים, והתפארת הם התפילין עצמן וזה סוד המאמר שהקב"ה מניח תפילין, והנצח וההוד כי כל הרישי"ן של ג' ראשים והאחרונה הוא קשר של תפילין, וזהו שאמרו (שמות ל״ג:כ״ג) וראית את אחורי, הראהו קשר של תפילין. והיות הרצועות מקיפות את הראש ירמוז להמשכת השפע עד ה' אחרונה שהוא קשר הכל, והיות הרצועות מגיעות עד הטבור ירמוז להמשכה עד הקו האמצעי ומשם ולמטה, והיותם שחורות מהלכה למשה מסיני ירמוז לעומק השגתם, וטעם הנחתם בראש כי הוא מקומם הראוי ושם כח הנשמה, וכל מה שיש בתפילין של ראש יש בתפילין של יד ביריעה אחת ובבית אחת להורות שה' אחרונה כלן כלולות בה והיא כוללת כל המדות של מעלה והקשר שבו רמז לצדיק, וטעם הנחתן בשמאל להורות על קבלתה מן השמאל. וצריך אתה לדעת כי תפילין של יד ושל ראש שתי מצות ושתיהן מענין אחד והראיה שהן ב' מצות מה שאינם מעכבות זו את זו כלולב ומיניו עם האתרוג וכן אמרו רז"ל תפילין של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש, הרי לך שהרשות בידך להניח אי זו מהן שיש לו, ולפי ששתיהם רומזות ענין אחד אמרו רז"ל כשהוא מניח שתיהן ביחד שאין לשוח ביניהם והוא שאמר שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרים עליה מעורכי המלחמה.

ודבר ידוע כי כיון ששתיהן רומזות ענין אחד היה ראוי ששתיהן מעכבות זו את זו כלולב ואתרוג, ומה שאינן מעכבות זו את זו מבואר הוא כמו שאמרו רז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין, ואמרו בספר הבהיר משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו כלי נאה פעמים נוטלו בראשו פעמים נוטלו בזרועו, ומטעם זה אין תפילין של ראש ותפילין של יד מעכבות זו את זו, ונתבאר לך מזה כי הנחת תפילין בשמאל ירמוז למדת הדין המקבלת מן השמאל וענינו דומה לאתרוג בשמאל.

אבל ראיתי לאחד מחכמי הקבלה שכתב בחבורו שאין טעם תפילין בשמאל כטעם אתרוג בשמאל כי אתרוג בשמאל הוא ביד הראויה לו ואין כן בתפילין בשמאל אבל הנחת תפילין שבשמאל הוא כנגד הימין שנאמר (דברים לג) מימינו אש דת למו, והוא מביא ראיה ממה שכתוב (תהלים מה) נצבה שגל לימינך בכתם אופיר ע"כ, ותמצא בתפילין של ראש כ"א פעמים השם המיוחד וכן בתפילין של יד והכל מ"ב.

ויש שסוברין עוד בענין התפילין ואומרים כשם שהשכינה שורה בד' חיות שבמרכבה על שני הכרובים כן המניח תפילין מרכבה לש"י והשכינה שורה עליו בד' פרשיות על שני אברים המיוחדים שבו והם המוח והלב המוח מכאן ולב מכאן. וזהו סוד הכתוב האומר (שמות כ״ה:י״ט) כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, ודרשו רז"ל כל מי שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו מוחזק הוא שלא יחטא שנאמר (קהלת ד׳:י״ב) והחוט המשלש לא במהרה ינתק, אמר רשב"ל כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר (ישעיהו ל״ח:ט״ז) אדני עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני.

והיה לאות על ידכה תפלין של יד זכרון לחוזק יד, ותפילין של ראש זכרון לאותות ולמופתים שעשה הקב״ה לעינינו. כדכתיב בפ׳ ואתחנן ויתן אותות ומופתים בפרעה ובמצרים לעינינו.

ידכה יד כהה לפי שהימין מזומנת לכל דבר ומושיטין אותה בכל מקום לפי שהיא עסקנית מן השמאלית ואין נכון שיהיו השמות נתונים עליה. ד״א אמרו רבותינו לפי שהימין מזומן לקשור התפילין על יד השמאל ולא השמאל על הימין וברוב מקומות נקרא השמאל יד.

ולטוטפת לשון הבטה כמו ועינוהי מטייפין על שם וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך, ומתוך שיראו אותם יזכרו הנסים. שלימא סדרא דפרשת בא

והיו לטוטפות בין עיניך. פירש"י לשון התלמוד טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. והם שתי מקומות ובתפלין של ראש ד' פרשיות כנגד ד' הרגשות שבראש ראייה שמיעה ריח דיבור אבל ביד אין בה כי אם בית א' כנגד המשמוש ולכך די בבית א' וכל המקיים א' מאלו ג' מצות כאילו קיים כל התורה וכולם נקראים אות כמו שפירשתי לעיל גבי מילה:

והיה לאות. זה קדושת הבכורים הוא זכרון וגם זכרון אחר תעשה על יציאת מצרים שתעשה על ידך אות שתשא עמך:

על ידכה. כתב בה' יד כהה לומר קושרין תפילין על השמאל שהיא כהה מלעשות מלאכה:

ולטוטפות בין עיניך. על הראש כמו (דברים י״ד:א׳) תשימו קרחה בין עיניכם שהוא הראש במקום השיער:

טוטפות. לשון הבטה וראיה כמו (מס' מגילה י"א) ועיניהא מטייפי שיראו ויזכרו ורש"י פי' לשון דיבור כמו (עמוס ז׳:ט״ז) ולא תטיף אל בית ישחק שיזכרו אותם וידברו בם, וגם נר' שהלו וטפוף (ישעיה ג') לשון הבטה שמגביהות צוארם ומביטות לכאן ולכאן:

אשר הטה אוזן אל עמו ושמעו, וראה מכאוביו ובגלותו ידעו, ושפך את נפשו ואת לבו קרעו, וחזקת אותו ואימץ את זרועו, כי אתה גואלו מלכו ומושיעו, והושעת אותי מכל רע פגעו, בסיימי סדר בא אל פרעה.

והיה לאות על ידכה וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה (מנחות לז,א) אמרו: ״ידכה״ – יד כהה שהוא יד שמאל, וצריך לדעת מדוע לא בחר ה׳ ביד ימין לעשות בו המצוה כי הוא המשבח. ורבותינו אמרו (שם) להיותו מכון כנגד הלב שבצד שמאל, ודבריהם אמת, אלא שנראה לי לתת טוב טעם כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב כי בחזק יד, כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא יש במדותיו שתי בחינות, האחת תקרא יד הגדולה, והאחת תקרא יד החזקה, היד הגדולה היא צד החסד והטוב, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רעה כרעתו. והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטה ה׳ יד החזקה והכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפלין בכתיבת זכרון ביד כהה שלנו שהיא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים, וזה שאמר הכתוב כאן כי בחזק יד ונכון. והגם שמצינו שאמר בהרבה פעמים ״יד הגדולה״, זו הסכמת מדת הרחמים למדת הדין, אבל עקר המשפט יד החזקה יתכנה.

חסלת פרשת בא

והיה לאות על ידכה. ארז"ל (מנחות לז) יד כהה להורות שהנחת תפילין ביד שמאל, וטעמו של דבר כי השכל והחומר הם כצרות זו לזו כשזה קם זה נופל וכאשר יענו את החומר כן ירבה הכח השכלי, וטעם עינוי מצרים הוא כדי להביא את חומר ישראל בכור הברזל ועי"ז יתקומם ויתגבר השכל, ויעידו על זה זקנים עם נערים כי בעוד היות האדם נער ובער וכח חומרו בתקפו אז כח שכלו חלש וכאשר יבא בימים וכח חומרו הלוך וחסור יתגבר שכלו, ולפיכך האומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה לא בעבור החכמה שאל על אלה, שהרי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.

וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד כי בו משכן הכח המתאוה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל שם היד כהה, וכשהוא אומר כאן והיה לאות על ידכה כאילו אמר שיהיה לאות על לבך כי הלב סבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב, ואמר בשל ראש שיהיו בין עיניך כי עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה) על כן שני מקומות אלו צריכין לדבר המזכיר אותם על מציאת הש"י ויכלתו ועי"ז ישובו מאון.

דבר אחר, לכך הזכיר יד כהה להורות שלא בכח יגבר איש כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה אם לא כי יד ה' עשתה זאת המחזיק בידו, כמ"ש (תהלים טז ח) שויתי ה' לנגדי תמיד וגו', כי מתחילה היה דוד מצטער על הנחת הלב ביד שמאל והכבד בצד ימין כאילו היה רצון האל שכח המתאוה יהיה עיקר והשכל שבלב טפל כמו שיד ימין עיקר והשמאל טפל, ואח"כ אמר שויתי ה' לנגדי תמיד ואז יד שמאלי כנגד ימין ה', ובזה אני בוטח כי מימיני בל אמוט שלא יהיה כח בתאוה שבימין למוטט אותי מן דרך הישר, לפי שימין ה' רוממה ליתן עוז ותעצומות אל הלב השכלי שכנגדו כשפני לנגד ה', לכן שמח לבי בראותי כי ה' סומך ידי, וזהו שמסיים ואמר נעימות בימינך נצח, משמע ולא בימיני לפי שהכל תלוי בימין ה' כי היא כנגד יד כהה שלי, וע"כ צוה ה' להניח התפילין אשר שם ה' חקוק בהם על יד כהה להורות שיד ה' החזקה הימנית היא הנותנת כח ליד כהה זו, ז"ש כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים היינו יד ה' הימנית החזקה אשר היא כנגד יד שמאל שבאדם ובה הוציאנו ה', ובהיות פני כנגד ה' אז ימינו כנגד יד כהה, ולהורות נתן בלבם שאין שום מעשה תלוי בפעולת האדם כ"א בעזר השם ית'.

ומה שנאמר והיה לך לאות על ידך. ובשל ראש לא הזכיר לך לפי שהם אות גם לאחרים שנאמר (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ואמר מר אלו תפילין שבראש (ברכות ו.). ומה שמניחין של יד תחילה ואחר כך של הראש ובהסרתן מסירים של ראש תחילה, לפי ששלשה סרסורי עבירה הם העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים (רש"י שלח טו לט) וא"כ בשל יד הרוב כי שם הלב והיד ועל כן המקום ההוא צריך שמירה מן החטא ביותר מבשל ראש, ע"כ יקדים לתקן המקום ההוא וכן בהסרה יהיו על היד תמיד.

והיה לאות על ידכה וגו׳ כי בחוזק יד וגו׳. עתה ביאר הכלי זיין של ישראל שהוא חוזק יד שיש לכל א׳ מישראל. ואמר שהתפלין כמו שיש בהם כח התורה לשעבד הלב והמוח למלכות שמים. ככה יש בהם מעין כח התורה שהוא חרבם של ישראל להגן מכל צרה כאשר כבר ידעו מזה ע״פ שאמר משה בביאור אלהי אברהם וכמש״כ כבר. אבל זה אינו אלא ביחידים הראויים לעמל תורה ועתה כשבא לקיום כלל האומה נתן מצות תפלין שהוא מעין זכות עמל תורה. ובאו שתי מצות תפלין ש״י וש״ר. כמו תורה שבכתב ובע״פ. תורה שבכתב כולה שמותיו של הקדוש ב״ה והזוכה לעמוד עליהם מתקיים בו וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך. כך הנושא תפלין ש״ר נאמר בו וראו כל עמי הארץ וגו׳ כדאי׳ פ׳ הרואה (ברכות דף נ״ז) רא״א זה תפלין ש״ר. וכמו תורה שבע״פ שבחה הוא שיהא חמוקי ירכיך בסתר כדאיתא במסכת מו״ק. כך תפלין ש״י הוא מכוסה . והנה בפ׳ ראשונה כתיב בתפלין ש״ר ולזכרון בין עיניך ובפ׳ שניה כתיב ולטוטפת ב״ע. עוד בפ׳ ראשונה כתיב בתפלין ש״י על ידך בכ״ף פשוטה ובפ״ש כתיב על ידכה. דמשמעו יד כהה. ואטר מניח על שמאל שלו דוקא. היינו משום דבפ״ר מפרש שהתפלין יש להם כח התורה במקצת לענין קבלת עול מ״ש והשתעבדות הלב והמוח להשגחתו ית׳. וזהו לזכרון בין עיניך היינו שיהיה לזכרון על כל האמור בתכלית יציאת מצרים ולפי זה הטעם הא דציותה תורה להקדים תפלין ש״י לש״ר. משום דתחלה יש לשעבד הלב ואח״כ המוח. היינו תחלה הרצון ואח״כ השכל. כדאיתא בירושלמי ברכות ספ״א ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה נינהו העין רואה והלב חומד. ואע״ג שהע׳ין רואה תחלה מכ״מ ראיה ראשונה היא יכולה להיות פתאומית וא״א להיות נזהר בה. אלא אזהרה היא שלא יהא הלב חומד ויוסיף להביט בעבירה. אלא יסיר עיניו מראות ברע מש״ה יש לשעבד תחלה הלב. ולפי זה הטעם היה ראוי להיות הדין דאפילו אטר יד יניח תפלין ש״י נגד הלב. אבל בא פרשה שניה וביאר הכתוב שהתפלין יש להם כח התורה במקצת לענין מלחמה והגנה שבא ע״י שני כחות התורה שבכתב ושבע״פ. מש״ה כתיב בתפילין ש״ר לטוטפות. דמשמעו תכשיט והיינו כמו תורה שבכתב דכתיב ביה וראו כל עמי הארץ וגו׳. ה״נ נאמר בתפלין ש״ר וכדאי׳ בפ׳ הרואה כמש״כ לעיל. ותפלין ש״י הוא כמו כח תורה שבע״פ כמש״כ. ולפי זה הטעם הקדים תפלין ש״י לש״ר. משום דכמו החרב שאין התיק לתכשיט אלא בזמן שהסייף מונח בו אבל בלי סייף כלל אינו לתועלת כלל אפילו להתקשט בו. משא״כ תכלית הסייף אפילו בלי תיק תכליתו שוה אלא שאין לו תפארת לנושאיו כשהוא בלי תיק. כך תכלית תורה שבכתב אינו אלא בזמן שמאמינים בתורה שבע״פ ויודעים ממנו אם מעט אם הרבה. אבל בל״ז אינו מועיל כלל. משא״כ תכלית תורה שבע״פ אפילו אינו מביט בתורה שבכתב מועיל הרבה למלחמתן של ישראל אלא שאינו לתפארת. מש״ה ציותה התורה להקדים תפלין ש״י לש״ר ללמדנו דעת דא״א לתורה שבכתב בלי תורה שבע״פ כלל. ולפ״ז הטעם שנמשל לחרב. ראוי לאטר יד ימינו להניח תפלין ש״י על שמאל שלו כמו שהגבור כשהוא אטר אוחז החרב על שמאל שלו. מש״ה כתיב בפ׳ שניה ידכה יד כהה דידי׳. ולמדנו מפרשיות של תפלין שהן ארבע. שהעיקר הטעם הוא השני יותר מטעם הראשון שהרי לשון לטוטפות בתפלין ש״ר כתיב שלש פעמים בתורה. משא״כ לזכרון כתיב רק בפ׳ קדש. ותדע עוד. דלפי טעם הזכרון והשתעבדות היה ראוי גם לאטר יד להניח תפלין ש״י על שמאל דכל אדם כדי שיהא מונח נגד לבו. ובא הטעם השני והכריע טעם הראשון. והדעת נותנת ע״ז שכך ראוי להיות שהרי הידיעה שהתפלין הוא חרב לה׳ ולישראל הוא בעצמו מביא השתעבדות למלכות שמים. שהרי אפילו חרב הגשמי שביד הגבור אינה מסוגלת לשמרו כ״כ מכל פגע ואסון אם לא כשהיא באה מכח המלוכה. וא״כ מוכרח הוא ג״כ לזכור השתעבדות למלכות. וכש״כ חרב הרוחני שאינו בא אלא מכח עבודת מלכות שמים ית׳. הדבר מובן אשר בלי השתעבדות לעול מ״ש. אין התפלין אלא מזכיר עון. להתפש בם ח״ו. ולא נדרש לכתוב בתורה שהתפלין בא לזכירה מיוחדת בלב ובמוח אלא בשעה שהאדם מישראל שפוי מכל צרה ואינו נדרש לשום הגנה. ואז מ״מ בא כח התפלין להזכירו שממשלת קונו ומשרתו עליו. וכדאיתא בברכות רפ״ד דבעידנא דבדחי טובא אז התפלין להזכיר שיהי׳ ברעדת עומ״ש. אבל מעט מעט אנשים המה מישראל דבדחי טובא. וכדאיתא בב״ר פצ״ז כשם שהפרנסה בכל יום כך גאולה בכל יום. והיינו גאולה מכל צרה כפרש״י מגילה די״ח ב׳ בפי׳ ברכת גואל ישראל. וכ״ז בא ע״י תפלין וממילא בא הבטחון הזה לעורר על השעבוד וכי כך הוא חובתנו. וכך יפה לנו לטוב לנו כל הימים:

ק בכתפי שם מקום שקורין לשנים טט. וכן אפריקי שם מקום שקורין לשנים פת [נח"י] ועיין בתוספות דסנהדרין דף ד' ולפי שהוקשה השינוי ל' דכאן כתיב ולטטפת ובפ' קדש כתיב זכרון לכך הביא זה הדרוש. וא"ת לפ"ז הי"ל לעשות י"ב פרשיות דג"פ כתיב טטפת וי"ל דחד איצטריך לגופו וא' משמע בכתפי ב' ובאפריקי ב' ואחד מלמד בכתפי צריך ד' בתים ובאפריקי צריך ד' ואי לא כתיב אלא ב' לא היו אלא ב'. ועי"ל דמה דכתיב ג"פ טטפת לא ציווי הוא אלא כפרשה שנאמרה וחזרה ונשנית וכן הרבה פרשיות וק"ל: חסלת פרשת בא