שמות יב, לט

עגת מצות. חררה של מצה בצק שלא החמיץ קרוי מצה:

וגם צדה לא עשו להם. לדרך מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלה (ירמיה ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומה שכר מפורש אחריו (שם ג) קדש ישראל לה' וגו':

וַאֲפוֹ יָת לַיְשָׁא דִי אַפִּיקוּ מִמִצְרַיִם גְרִיצָן פַּטִירָן אֲרֵי לָא חֲמָע אֲרֵי אִתָּרָכוּ מִמִצְרַיִם וְלָא יָכִילוּ לְאִתְעַכָּבָא וְאַף זְוָדִין לָא עֲבָדוּ לְהוֹן:

וַהֲווֹ קַטְעִין מִן לִישָׁא דְאַפִּיקוּ מִמִּצְרַיִם וְסַדְרִין עַל רֵישֵׁיהוֹן וּמִתְאַפֵּי לְהוֹן מְחוּמְתָּא דְשִׁימְשָׁא חֲרִירַן פַּטִירַן אֲרוּם לָא חָמִיעַ אֲרוּם אִיתְרִיכוּ מִמִּצְרַיִם וְלָא יָכִילוּ לְמִישְׁהֵי וְסַפִּיקָא לְהוֹן לְמֵיכַל עַד חֲמֵיסַר יוֹמִין לְיַרְחָא דְאִיָּיר מְטוֹל דִּזְוָודִין לָא עֲבָדוּ לְהוֹן

וטעם ויאפו את הבצק שאפו אותו מצות מפני המצוה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ואמר כי גורשו ממצרים לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות ועל כן נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסכות כשבאו שם לשעה קלה כדברי רבותינו (מכילתא כאן)

ויאפו. הנה הבצק שהוציאו ממצרים היה בו שאור ולא אפוהו עד שחנו בסוכות:

עוגות - כי אין לחם אלא האפוי בתנור.

כי לא חמץ - כי לא החמיץ. וכן: כבד לב פרעה. ל' פעל. וכן אהב אביו והמלך דוד זקן הזקין.

וגם צדה לדרך לא עשו - ולכך הוצרכו להתלונן ללחם ולמים.

כי לא חמץ. כי לא התחמץ, מפני קוצר הזמן שהיה משעת נסעם מרעמסס שהיא בארץ מצרים עד שהגיעו לסכות, שהיא חוץ לגבולם, כאמרם ז"ל שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם וכו'. כי אמנם בהיותם בסכות חוץ לגבול מצרים נגלו עליהם עמודי הענן והאש, וה' הולך לפניהם:

כי לא חמץ. למ"ד פסח מצרים לא נהגו אלא יום אחד ניחא כפשטי' כי לפי שגורשו ממצרים לא נתחמצו אלא למ"ד פסח מצרים נמי נצטרכו לאכול מצה כל שבעה א"כ מאי כי גורשו. וי"ל דה"ק ויאפו את הבצק מפני חיוב מצה ולפי שגורשו ממצרים לא יכלו להתמהמה לבקש צדה לדרך. אכן קשה קצת הווי"ן וכן וגם אמנה מצינו וי"ו יתירה נרדם ורכב וסוס וכן בהרבה מקומות:

וגם צדה לא עשו להם. הגיד הכתוב מעלתם של ישראל כי האמינו בה' ובמשה עבדו ולא אמרו איך נצא אל המדבר הגדול והנורא בלא צדה.

והנה זה גודל מדת הבטחון ועל זה הקב"ה משבחם ע"י הנביא הוא שאמר (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.

ויאפו את הבצק בסכות שהיתה חניה ראשונה.

עגת מצות מה טעם כי גרשו ממצרים וגו'. וכאן אמרו רבותינו בפרק מי שהיה טמא שאין חמוצו של פסח מצרים נוהג אלא יום אחד ופסח דורות נוהג כל שבעת ימים. והכי איתא בהגדה מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק וכו'.

כי לא חמץ כי גורשו ממצרים. וא"ת וכי אם לא גורשו ממצרים היו אוכלין חמץ. וי"ל כי גורשו קאי אדלעיל ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וכו' כלומר חוץ ממצרים וכן שמואל שוכב בהיכל ה' היכל ה' קאי לטרם יכבה שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד:

אז"ל פסח שיצאו יש' ממצרים חמישי בשבת היה ושבועות בשבת היה שכן אמרינן פרק ר' עקיבא דכ"ע סברי דבשבת ניתנה התורה ועתה בזמן הזה חל שבועות ביום ב' דפסח וסימן אתב"ש ומאי שנא. וי"ל דאמרינן התם פרק ר' עקיבא אייר דההיא שתא מליוה ונראה שחמשים וא' יום היה מפסח לעצרת שעדיין לא נצטוו על ספירת העומר והפסוק מדבר מן השנים הבאות שלעולם אייר חסר:

וגם צדה לא עשו להם. אע"פ שאמר להם משה שעתה יצאו לא היו סבורים שיגרשו אותם בבהלה אבל סבורים שיתנו להם שהות לאפות עיסתם ולתקן צידתם:

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים נראה מזה שמה שאפו הבצק מצות ולא חמץ הוא לפי שגורשו ולא יכלו להתמהמה לשיחמץ אבל אם היה להם שהות היו אופים אותו חמץ וזה אי איפשר שכבר נצטווה כל אוכל חמץ ונכרתה. והתשובה שהפסוק אמר שני דברים האחד שאפו הבצק חוץ ממצרים לא במצרים. הב' שאפאוהו מצות לא חמץ ומה שאמר כי גורשו חוזר לראשונה למה אפאוהו חוץ ממצרים ולא במצרים ואמר כי גורשו ולא יכלו להתמהמה לאפותו במצרים אבל מ"ש מצות כי לא חמץ הטעם כבר ביאר אותו למעלה שהוא לפי שנצטוו כך כל אוכל חמץ ונכרתה:

מצות כי לא חמץ. פרוש, הטעם שאפוהו מצות כי לא התר להם לאכול חמץ, לזה מהרו לאפותו מצה. והגם ששהה מעת לישה עד עת אפיה זמן מה, אולי כי היו מתעמלים בו, ולזה אמר הכתוב ״משארותם צררות בשמלותם על שכמם״, וכי לא היה להם מקום לשאת אותם שהצרכו לתתם על שכמם? אלא כדי שיתעמלו בהם, וכל זמן שמתעמלים בעסה אינה מחמצת, נוסף על שלא נתנו בו שאור לחמץ. ונתן הכתוב טעם כי לא חמץ כי גרשו ממצרים וגו׳:

כי לא חמץ. לריה״ג פירושו שלא נתחמץ עדיין. ובאשר לא היו להם בסוכות תנורים ואפו על השמש לא היה אפשר לאפות עיסת חמץ כי אם מצות:

כי גרשו וגו׳. מש״ה לא אפו ברעמסס בתנורים אחר שיתחמץ. ולרבנן דריה״ג ה״פ כי לא חמץ. שלא נתחמץ. דאלו נתחמץ היו שורפים:

כי גרשו ממצרים. מש״ה לא אפו שם:

ולא יכלו להתמהמה. הוא מיותר. אלא בא ללמד שגם המה מצד עצמם לא יכלו להתמהמה וזהו חפזון דישראל שהיה בבוקר ואז לא היה חפזון למצרים כמש״כ לעיל י״א. אלא ישראל נחפזו שיראו שלא יהא נודע למצרים שאין דעתם לחזור. והיינו דתניא במכילתא כי גרשו ממצרים שומע אני מאליהם ת״ל ולא יכלו להתמהמה. והוא פלא. ונראה שהוא טה״ד וצ״ל שומע אני שלא מאליהם פי׳ שרק ממצרים נתגרשו ולא מאליהם פי׳ מצד עצמם ת״ל ולא יכלו להתמהמה וכמש״כ. ובמכילתא ד״א הנדפס עם פי׳ זי״נ כ׳ ה״ג שומע אני מאליהם. משמע שהיה נוסחא אחרת והיינו כמש״כ שהנוסחא העיקרית שלא מאליהם:

וגם צדה לא עשו להם. לא קנו מן השוק. אף על גב שכסבורים היו שילכו דרך ארץ פלשתים ולא במדבר הגדול מכ״מ היה להם להכין צדה על איזה ימים עד בואם לישוב. אבל לא הכינו מאומה והיה זה כדי שיבינו מצרים שהולכים במדבר ולשוב מיד:

צ פי' נביאים נקרא קבלה: