שמות יב, לג

כלנו מתים. אמרו לא כגזרת משה הוא, שהרי אמר (לעיל יא ה) ומת כל בכור, וכאן אף הפשוטים מתים חמשה או עשרה בבית אחד:

וּתְקֵיפַת מִצְרַיִם עַל עַמָא לְאוֹחָאָה לְשַׁלָחוּתְהוֹן מִן אַרְעָא אֲרֵי אֲמָרוּ כֻּלָנָא מָיְתִין:

וְכַד שְׁמָעוּ משֶׁה וְאַהֲרן וּבְנֵי יִשְרָאֵל קָל בְּכוּתָא דְפַרְעה וְלָא אַשְׁגָחוּ עַד דְּאָזַל הוּא וְכָל עַבְדוֹי וְכָל מִצְרָאֵי וּתְקִיפוּ לְכָל עַמָּא בֵּית יִשְרָאֵל לְמִפְטְרִינוּן מִן אַרְעָא אֲרוּם אָמְרִין אִי שַׁהְיַין הִינוּן הָכָא שַׁעְתָּא חָדָא הָא כּוּלָנָא מַיְיתוּן

אֲרוּם אֲמָרוּ מִצְרָאֵי אִי שַׁהְיָין יִשְרָאֵל שָׁעָה חָדָא הָא כָּל מִצְרָיִם מַיְיתוּן:

ותחזק. לשון נקבה כי מדינת מצרים כוללת הכל.

וטעם כלנו מתים. פירשתיו במלת פן יפגענו.

למהר ג' במס' הכא ואידך וכצבאים על ההרים למהר. למהר שלל חש בז. שהמצרים היו ממהרים לשלחם כצבאים וישראל היו ממהרים לשלול שלל ולבוז בז:

ותחזק מצרים על העם. אחר שלקו בעשר מכות הוצרכו לשלחם בעל כרחם ועוד שנטלו מהם כל ממונם זהו שאמר מיד וינצלו את מצרים, וכן דרשו רז"ל במדרש משלי מאי דכתיב (משלי כ״ז:י״ז) ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו, ברזל בברזל יחד זה משה הצדיק ופרעה הרשע שהיו מתנקשים זה עם זה בדברים בשעה שנכנס משה לפני פרעה אמר לו מי שלחך, אמר לו אלהי העברים שלחני אליך, אמר לו ומה אמר לך, אמר לו שלח את עמי ויעבדוני, אמר לו וכי יש אלוה בעולם שאיני מכירו חייך שכל אלוהות שבעולם שלחו לי אגרות אבל אלוה זה שאתם מזכירים לא שלח לי אגרת מעולם, כיון שלא מצא שמו של הקב"ה א"ל לא כך אמרתי לך לא ידעתי את ה' מיד שלח והביא כל חכמי מצרים אמר להם מימיכם שמעתם שמו של אלהיהם של אלו אמרו לו כך שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם שנאמר (ישעיהו י״ט:י״א) אך אוילים שרי צען חכמי יועצי פרעה וגו', אמר להם שוטים שבעולם קראתם עצמכם חכמים ולי בן חכמים חייכם שאני מאבד חכמתכם מן העולם שנאמר (שם כט) ואבדה חכמת חכמיו, אתה אומר לא ידעתי את ה' סופך לידעו, וגם את ישראל לא אשלח סופך לשלחם על כרחך, משל למה הדבר דומה לשר שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק הלך והביא לו דג מבאיש, אמר לו שלש אני מטיל עליך או אכול הדג או תלקה ק' מלקיות או תתן ק' מנה אמר לו אני אוכל הדג לא הספיק לאכלו עד שאמר אני לוקה מאה מלקיות, לקה חמשים או ששים לא הספיק ללקות עד שאמר אני נותן מאה מנה, נמצא אוכל את הדג מבאיש ולוקה את המכות ונותן מאה מנה, כך עשה הקב"ה למצרים לקו ושלחו את ישראל ונטלו את ממונם מי גרם להם על שנתקשו לפני הקב"ה אף הוא נתקשה להם על ידי משה שנאמר ברזל בברזל יחד.

כלנו מתים לשון פעולה כולנו מתים והולכים שהרי נתפחדו ממה שאמר משה פן יפגענו בדבר או בחרב, ואם יאמר ישראל המתן לי עד שאחזיר לך מה שהשאלת לי המצרי אומר יהי לך הכל ולך לך ולא נמות.

כי אמרו כלנו מתים. שאם נמתין מכה אחרת עתה מתו הבכורות במכה האחרת ימותו גם הפשוטים א"נ כי אמרו כולנו מתים לשון פעולה כולנו הולכים ומתים:

ותחזק מצרים על העם. אם נפרש על העם על ישראל יקשה הלשון לשלחם כי ישראל לא היו המשלחים רק המשולחים אבל קאי על אנשי חיל שלהם שיעשו בכח ידיהם. למהר לשלחם מן הארץ. ולא כתיב מתוכם שהמה לא ידעו כ״א מיציאה מקומית לשעה. וכמש״כ לעיל ז׳ ה׳. ולא יצאו לחירות בדעת כל מצרים עד קריעת י״ס. והיינו דאי׳ במגלה די״ד א׳ ארחב״א אריב״ק ומה מעבדות לחירות אמרו שירה. ופרש״י על הים. והכי עיקר כמש״כ בהע״ש סי׳ כ״ו אות א׳. וע׳ להלן ל״ה:

ותחזק מצרים. כבר כתב הראב"ע שמדרך הסברא משה ואהרן לא היו בליל ט"ו בארץ רעמסס רק בעיר המלוכה, [וצ"ל ששם עשו את הפסח בפ"ע כי גם שם נמצאו מב"י], ויצאו מפתח ביתם אחר חצות במצות ה', ופרעה נתן להם רשות לצאת, ואז הלכו שלוחי פרעה לרעמסס [שידוע עוד היום שבין מצרים הישנה שיש שם אוצרות יוסף עד רעמסס הוא מהלך ששה פרסאות] והגיעו לשם באור היום, ואחר שנודע להמצריים רשות פרעה טרדו אותם בבהלה לצאת תיכף ולא הניחום להכין צדה לדרך, באשר לפי דעתם מתו גם הבנים שאינם בכורים, שלא ידעו שנשיהם מזנות, וחששו שימותו כולם, וע"כ לא שלחם ע"מ לשוב כמ"ש פרעה לכו עבדו את ה' רק גרשום בהחלט. ובזה נכונו שני הכתובים מ"ש הוציאך ה' ממצרים לילה זה היה מצד רשות פרעה, ומ"ש שיצאו בעצם היום זה היה מצד גרוש המצריים: