שמות יב, כב

אזוב. מין ירק שיש לו גבעולין:

אגדת אזוב. שלשה קלחין קרויין אגדה:

אשר בסף. בכלי, כמו (מלכים ב' יב יד) ספות כסף:

מן הדם אשר בסף. למה חזר ושנאו, שלא תאמר טבילה אחת לשלש המתנות, לכך נאמר עוד אשר בסף, ושתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף, על כל הגעה טבילה:

ואתם לא תצאו וגו'. מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא, שנאמר (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער:

וְתִסְבּוּן אֱסָרַת אֵזוֹבָא וְתִטְבְּלוּן בִּדְמָא דִבְמָנָא וְתַדוּן לְשַׁקְפָא וְלִתְרֵין סִפַּיָא מִן דְמָא דִבְמָנָא וְאַתּוּן לָא תִפְּקוּן אֱנַשׁ מִתְּרַע בֵּיתֵהּ עַד צַפְרָא:

וְתִסְבוּן אֵיסָרַת אֵזוֹבָא וְתִטְמְשׁוּן בְּדָמָא דִבְמַן פַּחֲרָא וְתַדוּן לְאִיסְקוֹפָא עִלָּאָה מִלְּבַר וּלְתַרְתֵּין סִפַּיָא מִן דְּמָא דִבְמַן פַּחֲרָא וְאַתּוּן לָא תִפְקוּן אֱנַשׁ מִן תְּרַע בֵּיתֵיהּ עַד צַפְרָא

ולקחתם. עתה פי' איך יקחו מהדם ויתנו על המשקוף:

מלת אגודת. כמו חבורה. כמו ויהיו לאגודה אחת ור' מרינוס אמר כי האלף נוסף והוא מגזרת גדוד. ואחרים אמרו כי האלף שורש כמו וחשב אפודתו.

והגאון פי' האזוב מלשון ערבי זעת"ר ובלשון לעז אוריגנ"ו והוא עשב נכבד במיני מטעמים. וזה לא יתכן כי הכתוב אומר על האזוב אשר יצא בקיר ולא ידעתי מהו. רק מדרך הסברא אינו עשב תקיף כי הוא הפך הארז שהזכיר הפסוק.

ויש אומרים כי הפסח היו שוחטין אותו בסף השער. וטבלו האזוב בו ויגיעו אל המזוזות. כמו וימד סף השער אמות הספים. ואחרים אמרו כי הוא כלי ועליו היו שוחטים. כמו משכב וספות.

ועוד אפרש עד בקר:

כסף - בכלי, כדכתיב: שומרי הסף. ספות כסף.

לא תצאו - כי סימני הדם אשר במזוזות יגן עליהם.

מן הדם אשר בסף. שתהיה על כל הזאה טבילה, כמו שצוה האל באמרו על שתי המזוזות וזה קודם, ואחר כך על המשקוף, וזה לא יתכן זולתי בג' הזאות. להורות על ג' יודי"ן, כאמרם העולם הבא נברא ביו"ד וכן היה קודם חטא אדם הראשון וביום מתן תורה עד העגל, כי בם יהיה צור עולמים נצחיים, כי היו"ד תורה על פשיטות נצחי, ותורה היו"ד עליונה, מציאות היחיד בעולמו על שני עולמים נצחיים:

ואתם לא תצאו. הנה הבית יהיה מצויין בדם, ואתם לא תצאו, ובזה האופן, ופסח על דרך והתוית תו:

והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ובנתינה כתיב ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף הקדים מזוזות למשקוף לומר שאם שינה הסדר יצא:

מן הדם בגי' דמי מילה:

והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת ולמעלה הוא אומר למפרע על שתי המזוזות ועל המשקוף ללמד שאם שנה במתנות לא עכב.

לא תצאו. פן יפגע בכם המשחית שניתן לו רשות וזה שאמרו רבות' בשעת דבר כנוס רגליך:

ולקחתם אגודת אזוב. הוספה היא שלא נזכר בפ׳ הקודמת. עוד כתיב והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ובפ׳ הקודמת כתיב להיפך ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף. הן אמת שבמכילתא תניא שם שומע אני שאם הקדים המשקוף לא יצא ת״ל והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. מכ״מ ג״ז אמת שבדיעבד יצא להיפך בכל ישראל וכמש״כ לעיל דהפ׳ נוגע גם לכל ישראל. אבל הרי כתיב כאן לעשות כן לכתחלה. והענין יש להקדים מה דאי׳ במכילתא והובא במס׳ זבחים דצ״ו דבפסח מצרים היו שלש מזבחות משקוף ושתי המזוזות. ובמכילתא מסיים ר׳ שמעון אומר ארבע הסף והמשקוף ושתי המזוזות. ובל״ס דצ״ל רבי ישמעאל א׳. ולטעמיה קאי דמפרש אין סף אלא אסקופה שנאמר בתתם ספם את ספי דברי ר׳ ישמעאל. ויש להבין היאך נקראו שלש מזבחות או ארבע והלא אינן אלא כארבע קרנות המזבח. אלא הענין דמזבח בא להזכיר לטוב ענין הקרבן. ואי׳ ברבה שמות פ״א דמשקוף הוא נגד אברהם ושתי המזוזות נגד יצחק ויעקב. וכבר ביארנו בס׳ בראשית כ״פ דיסוד התורה החל מאברהם ועבודה מיצחק וגמ״ח ואהבת השלום מיעקב. ולפי המדרש בא הצווי של הדם להזכיר מעשיהם של אבותינו אברהם יצחק ויעקב. היינו ג׳ דברים שעולם של השגחה פרטית עומד עליהם תורה ועבודה וגמ״ח. וכבר היו במצרים בעלי תורה שידעו איש מפי איש עד א״א מקור התורה כמו שנתבאר בס׳ בראשית. וכן עבודה היינו תפלה וש״ד שנכלל בזה. וכן גמ״ח. והזקנים המה חכמי הדור בתורה. המה המשקוף. ובעלי עבודה ובעלי גמ״ח המה המזוזות. והסבר המשל כי כמו המשקוף למעלה מן המזוזות ומעמידם שלא יפלו בהמשך איזה שעה. והמזוזות המה עושים את המשקוף כי בלא מזוזות א״א להיות משקוף כרגע. כך עסק התורה למעלה מעסק עבודה וגמ״ח. והיא המעמידם שלא יפלו בהמשך הזמן כי עבודה בלי תורה אין לה תקומה ולא ע״ה חסיד. וכן גמ״ח רק אם דרך התורה מוליכתו אז היא תעלהו באורח חיים למעלה ומדריכתו להיות ישר ונאמן. וכן להיפך עבודה וגמ״ח המה מקיימי תורה. דמי שעוסק בתורה בלי עבודה כלל אף תורה אין לו כדאיתא ביבמות דק״ט האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו וכן בלי גמ״ח מחזיקי עמלי תורה א״א להיות עמל בתורה. כדתני׳ במכילתא בשלח פ׳ ויסע פ״ב רשבי״א לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי מן הא כיצד היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן לובש ומכסה כו׳ וע״ע מש״כ בס׳ במדבר בשירת הבאר ובכ״מ. אמנם לכל א׳ המחזיק במדה טובה נזכר הדבר השייך לו. לזקני הדור נזכר מעשיו של א״א תחלה. ולבעלי עבודה וגמ״ח מעשי יצחק ויעקב. וכל הזכרה טובה בפ״ע נקרא מזבח. נמצא המשקוף ושתי המזוזות המה שלשה מזבחות שכל א׳ אזכרה בפ״ע. ור״י אומר שהסף נקרא ג״כ מזבח בפ״ע והיינו מדת דרך ארץ והליכות החיים של ישראל היה לזכרון טוב לישראל וכדאי׳ בר״פ איזהו נשך תדר״י אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים די. ובמכילתא תניא בשביל ד׳ דברים נגאלו ממצרים שלא שינו את שמם ולא לשונם ולא נמצא בהם דלטורין כו׳ כ״ז נמשל לסף שהאדם דורך עליו:

אחר שביארנו כ״ז נעמוד על השנוי שבשתי פרשיות. דבפרשה הקודמת דמיירי אף כשאין באותה משפחה ובית אב ת״ח. ועושי הפסח המה בעלי עבודה וגמ״ח. ובזה הזכות המה ניצולים ע״כ תחלה ראוי לעשות באזכרת הדם של פסח כראוי להם. ואח״כ על המשקוף זכות ת״ת שמקיימים. אבל ת״ח שהם זקנים אם הם עושי הפסח. יש להם לעשות להיפך מתחלה אזכרה לזכות התורה ואח״כ לזכות עבודה וגמ״ח שביניהם ובמשפחתם. ומשום זה כתיב כאן ביחוד ולקחתם אגדת אזוב באשר דהאזוב סימן לשפלות הדעת ומשום דת״ח עלולים להתגאות יותר מהמון העם כדאי׳ בנדרים דנ״ה עה״פ ומנחליאל במות. וכיון שנחלו אל הוא מתגאה ע״כ נצטוו המה ביחוד לקחת אגדת אזוב. אע״ג שהיה הצווי כן בכל ישראל. ופי׳ כן ביחוד מן הדם אשר בסף. לת״ח באשר ד״א של ת״ח מצוין משארי ב״א בכל פרט כמש״כ הרמב״ם בהל׳ דעות פ״ה כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהי ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו כו׳. ומקור הדברים בספרי פ׳ ברכה בפסוק מימינו אש דת למו. מש״ה נזכר זכות ד״א ביותר לזקני הדור. ומכ״מ נבדלו כל ישראל בד״א שלא אכלו שקצים ורמשים כמש״כ לעיל:

ואתם לא תצאו וגו׳. דיוק ואתם נראה מיותר והייתי אומר דמכוין לאפוקי משה ואהרן שלא הוזהרו בזה ככל זקני ישראל דהא קרא אותם פרעה אל ביתו. אבל דעת חז״ל אינו כן כמש״כ לעיל י״א ח׳. שמזה למדו שפרעה ירד בעצמו למשה. אלא צריך לפרש דגם זה דיוק דוקא לזקני ישראל ולא לכל ההמון שהרי אנחנו רואים שלא מתו במצרים אלא בכורים ולא הדיוטות ואמאי הא משניתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע והיאך הוא מבחין בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור. אלא הענין מבואר כמש״כ לעיל דכל מי שהיה לו כח רוחני להשיג איזה התפעלות מהעברה של הקב״ה ופגשו התפעלות זו לרעה משא״כ הדיוט לא נתפעל כלל. וא״כ ה״נ בישראל לא היה חשש סכנה אלא למי שיש בו כח רוחני חזק כמו בכור או גדול הבית משא״כ הדיוט. מש״ה הקדיש הקב״ה בכורי ישראל שניצולו אלמא דרק הם היו בסכנה. ומשום זה לא הוזהרו לצאת אלא זקני הדור שהם ראשי בית אבותם. ומטעם שנתנו חז״ל דמשעה שניתן רשות לחבל אינו מבחין אם ראוי הוא לקבל פני שכינה בהעברה זו או לא. והיינו בין צדיק לרשע. אבל הדיוטים שבישראל לא נתפעלו כלל ואין להם להזהר:

ולקחתם אגדת אזוב. עוד באר להם שנתינת הדם יהיה ע"י אגודת אזוב, וממנו נלמד לכל מקום דהצריך אזוב שיהיה ע"י אגודה, ואזוב הוא מה שנקרא אזוב סתם לא מה שיש לו שם לווי וכמ"ש בספרא מצורע (סי' יד) ושם ציינתי מקומותיו, ומ"ש שיהיה בדם כדי טבילה התבאר ויקרא (סי' ריט) עיי"ש, ובמ"ש אשר בסף פליגי ר"י ור"ע וכבר נשנה ונתבאר למענה (סי' לג), ולמד במ"ש והגעתם אל המשקוף שיכול להקדים המשקוף ונשנה ונתבאר למעלה (סי' לה). ויש פלוגתא אי מבפנים או בחוץ ונשנה ונתבאר למעלה (סי' לד), ומה שכפל שנית מן הדם אשר בסף מלמד שעל כל הזאה טבילה וכלל זה התבאר היטב בספרא ויקרא (סי' ריז) ובפי' שם מכמה מקומות עיי"ש בארך, וכל אלה הדברים לא נאמרו בפרשה הקודמת בפירוש רק שנמסרו למשה בעל פה והזכירם פה, ודברים שנאמרו בפ' הקודמת בפ רוש א"צ להזכיר כאן שמסתמא אמרן לישראל:

ואתם לא תצאו. שני הפי' שבמכילתא תלוים בפלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן למעלה (סי' מט), שמ"ד משנתנה רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע ס"ל כר' יאשיה שמ"ש ופסחתי הוא מענין דלוג, ואם היה מצרי בבית ישראל לא נכנס המשחית אל הבית כלל משום שאינו מבחין בין צדיק לרשע, וה"ה מטעם זה לא יכלו לצאת החוצה, והפי' השני יסבור כר' יונתן שפי' ופסחתי מענין חייס, שכשהיה מצרי בבית ישראל נכנס המשחית והבחין בין צדיק לרשע, ולדידיה צ"ל שמה שהזהיר שלא יצא איש מפתח ביתו אינו מפני המשחית רק שיצא בכי טוב:

ושמרתם את הדבר הזה לחק וכו', כל הדברים שנאמר פה אין נוהגים לדורות ולמה אמר לחק עד עולם, וע"כ מלמד על מ"ש משכו וקחו לכם צאן, שלא נטעה ממ"ש ועשית פסח צאן ובקר שפסח דורות יביא מן הבקר, וכבר פרשתיו למעלה (סי' כז) ובכ"מ שאמר בנך מוציא בנות כמ"ש בפי' ויקרא (סי' ח), והוא כר"ש דנשים בראשון רשות:

ש [נח"י] לאפוקי שלא תפרש ה' קלחים ועי' מזה בתוספות דסוכה דף י"ג:

ת אינו ר"ל משחית של מצרים דהא הכה כל בכור אף שלא יצאו לחוץ אלא משחית סתם שיוצא בכל לילה כמו שמפרש והולך רשות למחבלים הוא והא דציוה להם לילה זו ולא כל לילות שבשנה משום שלא יאמרו המצריים כשם שאנו לוקין כך הם לוקין ויאמרו משה בדאי הוא והם לא ידעו שמשחית של כל לילה הוא ומשה לא דבר אלא ממשחית שהכה בכוריהם לכך ציוה להם שלא יצאו: