דברים ו, א

וְדָא תַפְקֶדְתָּא קְיָמַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהֲכוֹן לְאַלָפָא יָתְכוֹן לְמֶעְבַּד בְּאַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין תַּמָן לְמֵירְתַהּ

וְדָא אַחְוָויַת תַּפְקֵידְתָּא קְיָימַיָא וְדִינַיָיא דְפַקֵּיד יְיָ אֱלָהָכוֹן לְמֵילְפָא יַתְכוֹן לְמֶעֱבַד בְּאַרְעָא דְאַתּוּן עָבְרִין לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ

וזאת המצוה. אמנם המצות התלויות בארץ ובכניסתכם בה כיון בהם המצוה יתברך:

וזאת המצוה וגו׳. לא נתבאר מה זה הוסיף בפ׳ קטנה זו ונראה שבא משה רבינו ללמד דרוש חדש. כמה כח מצוה אחת עושה טובה לאדם גם לאח״כ וכדתניא באדר״נ אם עשית מצוה אחת לא תשמח על שעבר לבד. אלא על להבא שתוסיף עוד. משום דמצוה גוררת מצוה. ומש״ה היה ידוע לפנים זהירות במצוה אחת שיהא אדם שוקע דעתו בה ביותר כדאי׳ במכילתא פרשת בשלח רנ״א כל העושה מצוה אחת באמנה זוכה כו׳ ובתלמודין פ׳ כ״כ אי׳ אביך במאי זהיר טפי. ובירושלמי קדושין ספ״א אי׳ על המשנה כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. אריבר״ב כל העושה מצוה אחת מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה לעולם. ובמדרש קהלת אי׳ עה״מ אוהב כסף לא ישבע כסף וגו׳ אוהב מצות לא ישבע מצות ומי אוהב בהמון לא תבואה שאינו לוקח מצוה אחת שיהא לו תבואה ג״ז הבל. והכל הוא כדי שתהא אותה מצוה שהוא משקיע דעתו בה ואינו מסיח דעת ממנה מביאתו לידי טובה הרבה וזהו תורף פ׳ קטנה זו:

וזאת המצוה. איזה מצות אחת:

והחקים והמשפטים. כשנעשית בשלימות עפ״י חקי התלמוד אשר צוה וגו׳. הלכה למעשה. דמצות התורה בלי חקים ומשפטים אין נעשה פתגם המצוה כראוי:

בארץ אשר אתם וגו׳. מיד כשאתם באים בעוד שלא נתחייבתם בכולן שהרי כמה מצות נתחייבו דוקא לאחר ירושה וישיבה:

וזאת המצוה, אחר שהציע עד הנה הצעות והקדמות לדברי הספר, מתחיל עתה ענין הספר בעצמו, ואומר וזאת המצוה ר"ל הדברים שאומר לכם מכאן והלאה צוה ה' ללמד אתכם, והודיע להם שתכלית עשיית כל המצות הוא: