דברים ה, יד

וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָא תַעְבֵּד כָּל עֲבִידָא אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְתוֹרָךְ וַחֲמָרָךְ וְכָל בְּעִירָךְ וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָךְ בְּדִיל דִי יְנוּחַ עַבְדָךְ וְאַמְתָךְ כְּוָתָךְ

וְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁב וְנַיַיח קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לָא תַעַבְדוּן כָּל עִיבִידְתָּא אַתּוּן וּבְנֵיכוֹן וּבְנָתֵיכוֹן וְעַבְדֵיכוֹן וְאַמְהָתֵיכוֹן וְתוֹרֵיכוֹן וְחַמְרֵיכוֹן וְכָל בְּעִירֵיכוֹן וְגִיוֹרֵיכוֹן דִּי בְקִרְוֵיכוֹן מִן בִּגְלַל דִּינוּחוּן עַבְדֵיכוֹן וְאַמְהָתֵיכוֹן כְּוַותְכוֹן

והוסיף לאמר כאן ושורך וחמורך לבאר שיאסר גם בעבודת האדמה שהם חיי האדם וכענין שאמר (שם לד כא) בחריש ובקציר תשבות אמר כאן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית וגו' לבאר כי בו יצוה במנוחת העבד כמוך בעבור שהיית עבד והניח לך השם וגם אתה תניח לעבדך והנה טעמו כשינוח עבדך ואמתך כמוך תזכור כי עבד היית וגו':

ושורך וחמורך וכל בהמתך. פרט ואחר כך כלל ובתחלה כלל זה וזה שוה:

למען ינוח. הוסיף לבאר טעם עבדך ואמתך וזכרת כי עבד היית והניח עבדך על כן צוך ה' אלהיך לעשות כן ביום השבת והטעם למנוח' העבד וי״א כי העבד לא ינוח והנה השם הוציאך מעבדות וצוך שתנוח למען תזכור כי היית עבד ובצווי כבד כאשר צוך כאשר פירשתי:

למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית. הנה מצות שביתת הבהמה היא כדי שינוח העבד. ומצות מנוחת העבד היא זכר ליציאת מצרים שהשבית בה הקב"ה את העבודה מן העבדים:

למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. נתן טעם למה שצוה לא תעשה כל מלאכה ע"י עבדיך, כדי שינוח העבד והאמה כמוך, לא שתנתן מצות השבת כדי שינוח העבד והאמה.

למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. דוקא הני תרתי. דבנך ובתך דע״כ מיירי בקטנים כמש״כ הרמב״ן בפ׳ יתרו וא״כ אין איסור אלא בדעבדי אדעתא דאבוה אבל לצורך עצמם הקטן תולש ואוכל ואין האב מוזהר. וכן בהמה ידוע בשבת דקכ״ב דמעמיד אדם בהמתו ע״ג עשבים וה״ה גר תושב עושה לעצמו וא״כ אין מנוחתם כמוך אבל עבד ואמה מוזהרים כישראל. ועדיין ק׳ פשיטא שהרי מחויבים במצות כאשה. והרמב״ם הל׳ שבת פכ״ד הי״ב פי׳ למען ינוח וגו׳ שלא יהיו עמוסים בעבודת משא וכדומה. וא״כ חידוש דין הוא אפילו בישראל עצמו אלא משום דזה מצוי בעבד ואמה. וגם לזה הפירוש אינו אלא בעבד ואמה. דאלו בהמה אין איסור כי אם במלאכה גמורה ואינה נחה כמוך: