דברים לג, ט

האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו. כשחטאו בעגל ואמרתי (שמות לב, כו) מי לה' אלי, נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל, או את אחיו מאמו, או את בן בתו, וכן עשו ואי אפשר לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לוים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי:

כי שמרו אמרתך. (שמות כ, ב) לא יהיה לך אלהים אחרים:

ובריתך ינצרו. ברית מילה, שאותם שנלדו במדבר, וישראל לא מלו את בניהם, והם היו מולין ומלין את בניהם:

דְעַל אֲבוֹהִי וְעַל אִמֵהּ לָא רַחֵם כַּד חָבוּ מִן דִינָא וְאַפֵּי אֲחוֹהִי וּבְנוֹהִי לָא נְסִיב אֲרֵי נְטָרוּ מַטְרַת מֵימְרָךְ וּקְיָמָךְ לָא אַשְׁנִיוּ

נַפְקִין שֵׁיבַט לֵוִי לְפוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וּמִתְפַּרְשִׁין מִן מַשְׁכְּנֵיהוֹן אָמְרִין לַאֲבוּהוֹן וּלְאִימַתְהוֹן לָא חַמִיתִינוּן וְיַת אֲחוּהוֹן דְלָא בְּנֵי תְּלָתִין שְׁנִין לָא אִשְׁתְּמוֹדְעוּן יַתְהוֹן וְיַת בְּנֵיהוֹן לָא יָדְעִין מְטוֹל דְקַיְימִין עַשְרִין שְׁנִין בְּמַטַרְתְּהוֹן בְּמֵימְרָךְ וּקְיַים פּוּלְחַן קוּדְשָׁךְ נַטְרִין

דַאֲמִיר עַל שִׁבְטָא דְלֵוִי לְאָבוֹי וּלְאִמֵיהּ לָא נְסִיב אַפִּין בְּדִינָא דְתָמָר וְיַת אָחוֹי לָא חַכִּים בְּעוֹבָדָא דְעֶגְלָא וְעַל בְּנוֹי לָא קְנָא רַחֲמִין בְּעוֹבָדָא דְזִמְרִי אֲרוּם נָטְרוּ מֵימַר פּוּמָךְ וּבִגְזֵירַת אוֹרַיְיתָךְ אִינוּן זְהִירִין:

האומר. על השבט ידבר כמו שמואל שבא כאשר נגמל אל בית ה' להרגילו:

ואת בניו לא ידע. יש מהם אחד שהוליד בנים לעבוד השם:

כי שמרו אמרתך. כמו שמרו עדותיו וחק נתן למו עד שיורום לישראל ויש אומרים על דבר מי לה' אלי:

האומר לאביו. בענין העגל:

ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך. לא הקפיד על חיי בניו במדבר כדי לשמור אמרתך והוא מצות מילת הבנים אע"פ שהיו מתים רבים מהם כאמרם ז"ל (פ"ק דיומא) מפני שלא נשבה להם רוח צפונית:

ובריתך ינצורו. כאמרם ז"ל שבטו של לוי לא עבדו ע"ג וזה התאמת במצרים ובמדבר:

ואת בנו חסר י'. שלא היה בי' נסיונות:

האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. על כלל השבט ידבר, כענין שכתוב (שמות ל״ב:כ״ו-כ״ז) מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, ואמר להם מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו, ולאו דוקא בנו ואחיו ממש, וכן בכאן לאחיו ולאמו ואת אחיו ואת בניו, אין לפרש אביו ממש ולא אחיו ממש מאביו וגם לא בניו ממש, שהרי לוים גמורים הם ובשבט לוי לא חטא אחד מהם כלל שהרי כתיב ויאספו אליו כל בני לוי, אבל ענין הכתוב לאביו אבי אמו מישראל, ואת אמו אחיו מאמו מישראל, ואת בניו בן בתו מישראל, ולא היו לוים ממש.

כי שמרו אמרתך. לא יהיה לך. ובריתך ינצורו. זה ברית מילה, כי ישראל לא מלו את בניהם במדבר, אבל שבט לוי מלו את בניהם. ואע"פ שהוא מדבר על השבט בכלל נרמז בו גם כן שמואל הנביא הלוי, ועליו יאמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, כי כאשר נגמל היה בבית ה' להיות פרוש ונבדל לעבוד את הש"י, ואת בניו לא ידע שהוליד בנים לעבודת הש"י.

לאביו ולאמו לא ראיתיו אם מת לו אב ואם אח ובן צריך לעשות לו כמי שאינו מכירו כדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא, ולמה כי שמרו אמרתך שאמרת ומן המקדש לא יצא אפי׳ בשעת צערו אינו רשאי לצאת אחריהם ואפילו למ״ד מקדושתו לא יצא אבל יוצא הוא אחר המת מ״מ כשהן נגלין הוא מכוסה וכשהן נכסין הוא נגלה. ד״א האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו לא טעו אחריהם במעשה העגל.

ובריתך ינצרו מה שאמרת ברית כהונת עולם.

האומר לאביו ולאמו. פי' או' עליהם לא ראיתם במעשה העגל שהרי לא נכשלו בעגל. ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע באותו עון כי כולם שמרו דרך ה' דכתיב ויאספו אליו כל בני לוי. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. כי שפתי כהן ישמרו דעת. ואחר לוי בירך בנימין כדמפרשי'. ברך ה' חילו. על אהרן אמר על שעצר המגפה בקטרת. ופועל ידיו תרצה בקטורת זה כפר על בני ישראל מחץ מתנים קמיו שחבק המלאך ועצרו א"ר אבא בשם ר' לוי כשראה אהרן המלאך מתריס כנגדו נתן מחתה של קטורת לפניו שנא' ישימו קטורה באפך להודיעך כמה קטורת חביבה לפני הקב"ה:

האומר לאביו ולאמו ארז"ל שזה בעגל בשאמר משה מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי ויאמר להם הרגו איש את אחיו ועשו כן והרגום והקשו אביו ואחיו ובנו חטאו והא כתיב ויאספו אליו כל בני לוי והשיבו אביו אבי אמו והוא מישראל ואת בניו בן בתו ואחיו מאמו. ואבא מרי החכם ה"ר יוסף קארו זצ"ל אמר שאין צורך לזה אלא אביו כפשוטו וכן אחיו ובניו והכוונה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו בעגל שלא היו שם ואת אחיו לא הכירם שם מצחקים עם העגל שלא היו שם ואת בניו לא ידעם שם שודאי לא היו שם. ונ"ל שכוונת הפסוק לפי שיעקב אמר ללוי אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל ומשה לא היה יכול לברכו הפך אותה הקללה ולכן לא בירך לשמעון לפי שיעקב לא בירך אותו ומצד אחר היה ראוי לברכה לכן אמר לוי שלפי קללתו של יעקב יאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו לפי שאחר שהם נפוצים לא יראה לאביו ולאמו שהאב במקום אחד והבן במקום אחר וכן את אחיו לא הכיר שאח אחד בעיר אחת ואח אחר במקום אחר וכן את בניו לא ידע הגזירה אי אפשר שתיבטל אבל אתחנן לפניך שאחר שחזרו בתשובה כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו שיתקיימו דבריו אבל לטובה שילכו מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמד לישראל דרך ה' ולדרוש להם דרושים יקרים בעבודתו יתברך כמו שהיה עושה שמואל שנאמר וישפוט שמואל את ישראל כל ימי חייו והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה:

(ט~י) האמר וגו׳ יורו משפטיך וגו׳. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (בבא בתרא ס.) במעשה שבאו לדון על אילן שהיה מזיק לדרך הרבים וכו׳, ואמר להם עד למחר וכו׳, ושלח וקץ וכו׳, עד כאן. והוא אמרו ״האומר״ וגו׳, אדם כזה ראוי להורות משפט וכו׳, כי אין מקום לומר לו ״טול קורה״ וכו׳ (בבא בתרא טו:), וזה לך האות ״האמר לאביו ולאמו״.

עוד ירצה, לפי שצוה ״שופטים וגו׳ לשבטיך״ (דברים טז:יח), ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי) שצריך שימנה דינים לכל שבט, לזה אמר כי שבט לוי לצד מה שהוכחנו שלא נשאו פנים לאב ולאח ולבן ראויים הם להתמנות על כל שבטי ישראל, והוא אמרו ״יורו משפטיך ליעקב״ בדרך כלל, כי אין לחוש שישאו פנים לשבטם יותר משבט זולתם.

האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. כי רז"ל אמרו (מגילה יז עיי"ש) כל העוסק בתורה פטור מן כיבוד או"א וראיה מיעקב שלא נענש על אותן י"ד שנים שהיה נטמן בבית שם ועבר שלא קיים בהם מצות כיבוד או"א, זה"ש האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, שאינו צריך לראות אחריהם וכ"ש שגם את אחיו לא הכיר, אינו צריך לידע ממנו, ואת בניו לא ידע, כדאיתא במס' עירובין (כב.) מ"ד שחורות כעורב רבא אמר במי אתה מוצא התורה במי שנעשה אכזרי על בניו כעורב כי הא דרב אדא בר מתנא כי הוה אזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקא מאי נעביד להו אמר לה איכא קרמי באגמא, זה"ש כאן ואת בניו לא ידע, שגם את בניו יעשה א"ע כלא יודע וכל כך למה כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו, יורו משפטיך ליעקב וגו', ר"ל מצד שהם צריכין לעסוק בתורה תמיד ע"כ גם את בניו לא ידע כאמור.

ישימו קטורה באפיך וגו'. כי העוסק בתורת קרבנות כאילו הקריבם (מנחות קי), ברך ה' חילו, כחו כי התורה מתשת כחו של אדם ע"כ אמר ברך ה' חילו, היינו כחו, ופועל ידיו תרצה, שיעסוק בתורה כדי לשמור ולעשות, מחץ מתנים קמיו וגו', כי אם פגע בך מנוול זה השונא הפנימי שנקרא מנוול משכהו לבית המדרש (סוכה נב:).

האומר וגו׳. עתה מבאר כי יצא מלוי דרך החסידות השני. שהוא במעשה המצות. וגם זה נתבאר במכילתא פי׳ ולשומרי מצותיו בשני אופנים. הא׳ לעשות בהפלגה מטבע האדם. והשני שמשתדל לזכות את הרבים וכדאי׳ ביומא דפ״ז א׳ שע״ז האופן כתיב לא תתן חסידך וגו׳ ואמר משה כאן דגם שני האופנים של חסידות מושרשים בזה השבט. הא׳ האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו׳. והנה בגמ׳ יומא דס״ו פירשו זה המקרא על כלל שבט לוי בשעת העגל ואביו היינו אבי אמו כו׳. אמנם יש לדקדק הרי לא נזכר שם כי אם איש בבנו ובאחיו. ולא אמר באביו ובאמו. וי״ל דלפי דקיי״ל בסנהדרין דפ״ה שאין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו. והיינו משום שאפשר באחר. וה״נ משום כבוד אם לא היה ראוי להרוג בעצמו את אביה. ופי׳ לא ראיתיו. שלא השגיח להצילו ומסרו לחבירו להרגו. אבל לפי הפשט קאי על בני קרח שלא הלכו אחר דעת אביהם ואמם שהיא היתה עיקר במחלוקת כמבואר ברבה פ׳ קרח ע״פ מקרא באיוב. והמה בניו החסידים נתגברו כ״כ על טבע דעת אנושי וסרו מאחריהם. וכתיב לא ראיתיו בלשון יחיד. דמשמעות ראיה כאן. הוא קבלת דעתו כמו ראה אני את דברי אדמון. ולא היה רבותא שלא קבלו דעת אמם. אלא על שלא ראו דעת אביהם שהיה אדם גדול ג״כ ונוח היה להמשיך אחר דעתו רב אנשים. והמה בניו לא נמשכו אחריו:

ואת אחיו לא הכיר. זה קאי על כל השבט במעשה העגל. שהיה עסק העברה משער לשער במחנה בקנאה לה׳ כ״כ עד ששכחו כל אשר להם וקורבת אחוה כמו שביארנו באותו מעשה שלא היה אפשר להגיע לאותו מעשה הנפלא אם לא בזה האופן:

כי שמרו אמרתך. הן בני קרח הן כלל בני לוי בזה שנהגו בעצמן הפקירות לצאת מטבע אנושי. על מה היה כך לא בשביל שטבעם היה כך להיות רחוק מהורים ומאחוה חלילה. אלא משום כי שמרו אמרתך. בגדולת אהרן ובניו או במאמר ה׳ עברו ושובו משער וגו׳. זה לבד הוציאם למעלה מטבע אנושי. כמבואר בס׳ שמות:

ובריתך ינצורו. זה האופן השני של שומרי מצותיו דמבואר שם ע״פ מכילתא היינו המקיימים אמונת ה׳ ובריתו לרבים. ואם שלא הגיע עד כה כ״ז שהיה משה קיים ולא בא מעשה לידם. אבל ידע משה בנבואה אשר המה בריתך ינצורו לעתיד שע״י שבט לוי יתחזק בכמה דורות ברית הקב״ה לישראל:

ואוריך. היינו שיהא אור תורת אמת. מכשרתם לזה החסידות שיראו לכוין הדרך הישר. ולא יהא בא לעשות מעשהו זר מעשהו שלא ע״פ ד״ת. והרי לוי ופינחס שניהם קנאו על הזנות ומסרו נפשם ע״ז. והנה פינחס עלה בשביל זה לגרם המעלות. ולוי גער בו אביו. וכיוצא בזה הרבה ומש״ה שנינו במס׳ אבות ולא ע״ה חסיד. שנדרש לזה דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום וגם בכמה דברים נדרש לכללי התורה שאינם מבוארים :

תורה אור האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע. יוכיח שגם מדת העברה שתביא לידי חמס, אין בהם, שענין העברה הוא לחוש רק לטובת עצמו, וכל הנוגע בו ישמור לו עברתו, ויעשה לו דבר אף שהוא נגד רצון ה', והם עשו בהפך שאף על בניהם לא חסו רק לעשות רצון ה'. וזה שאמר כי שמרו אמרתך הוא מה שאמר להם (שמות לג כז) כה אמר ה' וגו' שימו איש חרבו על ירכו וגו':

ובריתך ינצרו. שמלבד זה ששמעו אמרתך גם בריתך ינצורו בזה, שבענין הברית נכלל גם הערבות על אחרים, ולעשות דין בעוברי רצונו, ועתה יאמר שבמדות האף והעברה אשר בתולדתם השתמשו למלאות רצון ה' והוא:

ז (דב"ט) פי' מה שאמרת להם בעצמך שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו. דאל"כ שומרי תורתך מבע"ל:

ח ר"ל והרי כתיב ואראך מתבוססת בדמיך ודרשו רז"ל שני דמים דם פסח ודם מילה שמע מיניה דכל ישראל היו נמולין במצרים ובמדבר ואם כן מאי ובריתך ינצרו ל"פ דקאי על הנולדים במדבר (נח"י) אבל היוצאים ממצרים אלו אלו היו מולים ופסוק מלא הוא (יהושע ה) כי מולים היו כל העם היוצאי' וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו ולפיכך נקט הרב במדבר: