דברים לג, כא

וירא ראשית לו. ראה לטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כבוש הארץ:

כי שם חלקת מחקק. כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה:

ספון. אותה חלקה ספונה וטמונה מכל בריה, שנאמר (לקמן לד, ו) ולא ידע איש את קבורתו:

ויתא. גד:

ראשי עם. הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר (דברים ג, יח) ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם וגו':

צדקת ה' עשה. שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו דבר אחר ויתא משה ראשי עם. צדקת ה' עשה, על משה אמור:

וְאִתְקַבֵּל בְּקַדְמֵתָא דִילֵהּ אֲרֵי תַמָן בְּאַחֲסַנְתֵּהּ מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּא דְיִשְׂרָאֵל קְבִיר וְהוּא נָפֵק וְעַל בְּרֵישׁ עַמָא זַכְוָן קֳדָם יְיָ עֲבַד וְדִינוֹהִי עִם יִשְׂרָאֵל

וַחֲמָא אַרְעָא טַבְתָּא וְקַבֵּיל חוּלְקֵיהּ בְּשֵׁירוּיָא אֲרוּם תַּמָן אֲתַר מִקְבַּע אַבְנִין טָבִין וּמַרְגַלְיָין דְבֵיהּ משֶׁה סַפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל גְנִיז וְהֵיכְמָא דַהֲוָה עָלֵיל וְנָפִיק בְּרֵישׁ עַמָא בְּעַלְמָא הָדֵין הֵיכְדֵין יְהֵי עָלֵיל וְנָפִיק בְּעַלְמָא דְאָתֵי מְטוֹל דְזַכְוָון קֳדָם יְיָ עָבַד וְסִידְרֵי דִינוֹי אַלִיף לְעַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל

וַחֲמָא מִן שֵׁירוּיָיא אֲרוּם אֲתַר מַזְמַן תַּמָן לְבֵית קְבוּרָה מְקַבְעִין אַבְנִין טָבִין וּמַרְגָלִין וְתַמָן משֶׁה נְבִיָא סוֹפְרֵיהוֹן דְיִשְרָאֵל קְבוֹר וְיֶהֱוֵי הֵיכְמָא דַהֲוָה עָאִיל וְנָפִיק בְּרֵישֵׁי עַמָא בְּעַלְמָא הָדֵין כֵּן יֶהֱוֵי עָאִיל וְנָפִיק לְעַלְמָא דְאָתֵי זַכְוָותָא עָבַד וְסִידְרֵי דִינוֹי אַלִיף לִבְנֵי יִשְרָאֵל:

וירא ראשית לו. הטעם שראה לנפשו ויבקש לו נחלה קודם לישראל:

כי שם חלקת. כמו חלק:

ומחוקק הוא הגדול והשליט כמו לבי לחוקקי ישראל:

וספון כמו וספון בארז (בתוכם ספונים) [צ״ל בבתיכ' ספוני'] שטעמו שהם ספונים וכן קירות הספון והטעם כי ראה ארמונים ספונים שהיו חלק גדולי האמורי:

ויתא. חסר אל״ף והטעם שבאו ראשי גד עם ישראל חלוצי צבא ומשה ראה זה בנבואה:

צדקת ה' עשה. שמלא בידו את אשר דבר בפיו שנדרו בני גד שיצאו עם ישראל להלחם עם אויביהם ולא הזכיר ראובן ויתכן כי זה בעבור שהיו בני גד גבורים יותר מבני ראובן והנה דברי הימים לעד שאמר על בני גד ופני אריה פניהם ולא תמצא כן בבני ראובן:

וירא ראשית לו. וג"כ ראוי הוא לכך כי אמנם כשבחר גד את ארץ סיחון ועוג אע"פ שאינה כקדושת עבר הירדן היתה כוונתו להשיג דבר עקרי אצלו כי שם בארץ סיחון ועוג חלקת מחוקק ספון היתה אותה החלקה שהמחוקק קבור בה שהוא משה:

ויתא ראשי עם. ושם בארץ סיחון ועוג אתא המחוקק בראשי העם לכבוש את הארץ:

צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ושם עשה המחוקק את צדקת ה' לישראל. שבאר שם את תורתו ושם נשפט עם ישראל והתוכח משפטי ה' ודיניו עליהם כענין שמואל באמרו התיצבו ואשפטה אתכם את כל צדקות ה':

וירא ראשית לו. ראה גד ובחר לו ראשיתה של א"י דהיינו ארץ סיחון ועוג אשר בעבר הירדן

כי שם חלקת מחוקק ספון כתרגום לפיכך נטלה לחלקו אע"פ שעמון ומואב מערערין עליה כי יודע היה שעתיד הקב"ה לקבור שם משה רבינו ואלו היתה עתידה לחזור ליד עמון לא היה הקב"ה קוברו שם בחוצה לארץ:

ויתא ראשי עם. גד היה הולך למלחמה בראשי עם ישראל:

צדקת ה' עשה. שעמד בתנאו ובקיומו כמשפט שהתנה עם ישראל לעבור לפני החלוץ:

וירא ראשית לו. ע"ד הפשט יאמר כי גד בקש לו ארץ סיחון ועוג שהיא תחלת כבוש הארץ, כי שם חלק המחוקק הוא הגדול והשליט, כמו (שופטים ה׳:ט׳) לבי לחקקי ישראל. ואמר ספון כמו (ירמיהו כ״ב:י״ד) וספון בארז, וכן (חגי א׳:ד׳) לשבת בבתיכם ספונים. והזכיר ספון ולא קבור לרמוז שהוא ספון לתחיית המתים ולכך נקבר בחלקו של גד בחוצה לארץ כדי שיחיו מתי חוצה לארץ בזכותו.

ויתא ראשי עם. שבאו ראשי שבט גד עם ישראל חלוצי צבא, כי כן התנו עם ישראל.

צדקת ה' עשה. שקיים מוצא שפתיו שאמר (במדבר ל״ב:י״ח) לא נשוב אל בתינו עד התנחל וגו'.

וע"ד המדרש וירא ראשית לו, העולם נברא בזכות משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון.

וע"ד הקבלה וירא ראשית לו, וירא מרחיב גד ראשית לו. והענין שנסתכל הקב"ה בחכמה שהיא ראשית כדי לברוא העולם כי שם מדת ראשית בהויות שהיו בחכמה, ראה כי חלקו של משה הנקרא מחוקק ספון ונסתר שם כי הוא בכלל הראשית, ויתא ראשי עם משם האציל המדות שקראן ראשי עם כלשון (תהילים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם, צדקת ה' עשה ומשפטיו התפארת והכבוד שנאצלו משם, וזה מבואר.

וענין המדרש וסודו במשה שנקרא ראשית על שם שהיתה נבואתו מתוך אספקלריא המאירה שהיא ראשית כי עד שם השיג ומשם התנבא, כי כל מתנבא מתנבא מתוך מה שהשיג, ואע"פ שהתנבא מתוכה לא השיג מהותה, ועל זה בקש באמרו (שמות ל״ג:י״ח) הראני נא את כבודך, ולא נענה. ומה שנקרא מחוקק לפי שנבואתו של משה בשם הגדול ברחמים שמשם מצות עשה שהן רמ"ח, כי מצות עשה ולא תעשה כנגד התפארת והכבוד, ולפיכך נרשם מספר מצות עשה במלת מחקק שהם כנגד השם המיוחד, ומספר מצות לא תעשה שס"ה שהן כנגד אל"ף דל"ת נרמז גם כן בפסוק (דניאל ט׳:י״ט) אדני ש'מעה אדני ס'לחה אדני ה'קשיבה. ונראה כי לזה רמז אונקלוס במה שתרגם ספרא רבא, שקרא המחוקק "הגדול" על שם שנבואתו בשם הגדול, והזכיר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיהו ל״ג:כ״ב) כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו הוא יושיענו, ובאור הכתוב תמצאנו מפורש ובסדר ממטה למעלה. ואע"פ שרש"י ז"ל פירש מחוקקנו לשון מושל, מלשון (בראשית מ״ט:י׳) ומחוקק מבין רגליו, מה שרמזתי הוא העיקר, ויונתן בן עזיאל ע"ה מעיד על זה שפירוש מחוקקנו נותן לנו דת, והוא שתרגם ה' דייננא דאפקנא בגבורתיה ממצרים מלפננא די יהב לנא אולפן אורייתא מסיני. וכן האמת כי התורה בשם הגדול נתנה.

ומכאן יש לך להתעורר בכתבי הקדש באותן דברים שנקראו בשם גדול כענין בית המקדש שנקרא גדול שנאמר (מלכים ב כ״ה:ט׳) ואת כל בית גדול שרף באש, וכן העובד המשרת שם נקרא (במדבר ל״ה:כ״ה) הכהן הגדול, וכן הנהר שבארץ ישראל נקרא (דברים א׳:ז׳) הנהר הגדול נהר פרת, וכן השם הגדול שהכהן הגדול עובד לפניו שנאמר (שם יא) את כל מעשה ה' הגדול, וכן במה שקורין חכמי האמת לשון רבא שהוא תרגום של גדול כענין בקדיש אמן יהא שמיה רבא מברך, וכן יהא שלמא רבא, וכן קדוש היום שקורין קדושא רבא ולא כן של לילה, וכן ברכת היום של אהבת עולם אהבתנו שקורין אהבה רבה ולא כן של ערבית, וכן קורין ליום שביעי של ערבה הושענא רבא לפי שהוא תשלום כ"ו ימים שמבריאת העולם שנברא בכ"ה באלול, כל אלה אם תשכיל בהם תמצא כי דרך אחד להם, והבן זה.

וירא ראשית לו אע״פ שעמון ומואב מערערין עליה כמו שמצינו גבי יפתח ומה טעם כי שם חלקת מחקק ספון כמו שפרש״י. ד״א כי שם חלקת מחקק וגו׳ כי שם נחלתו וחלקו של ראובן שנקרא מחוקק כדכתיב בפלגות ראובן גדולים חקקי לב, שם היא ספונה וסדורה כבר. ד״א אף לגד קאי וקורהו על שם גדולתו וחשיבותו מחקק שר ושופט.

ויתא ראשי עם. גד היה הולך למלחמה בראשי עם בני ישראל צדקת ה' עשה שהועמד בתנאו בקיומו כמשפט שהתנה עם ישראל שהיה עובר לפניהם חלוץ:

וירא ראשית לו שלקח נחלה בראשונה ארץ סיחון ועוג קודם שינחלו שאר השבטים ודן אותם לכף זכות שעשו כן לפי שהיה משה שנקרא מחוקק קבור שם ושם חלקו ולא אמר קבור דכאלו לא מת אלא הוא טמון שם וגם אמר ספון לפי שלא ידע איש את קבורתו:

ויתא גד חלוץ לפני ישראל למלחמה בראש המערכה ובזה קיים דברו שנדר לה' שילך חלוץ וגם קיים דברו עם ישראל לילך למלחמה או חוזר ויתא למשה שבא לתת תורה לראשי עם ולזכותם ובזה עשה צדקת ה' ועם ישראל:

וירא ראשית לו. פרוש, היה ראוי ראשית שהיא התורה לו, וטעם לדבר – ״כי שם חלקת״, פרוש חלקו של מחוקק שהוא משה ״ספון״, או חלק ממחוקק, כי חלק הגדול עלה למעלה, ולא נשאר שם אלא גופו הקדוש החי ספון. וטעם הדבר להביא ראשי עם, כאמרם זכרונם לברכה (ספרי כאן) להביא דור המדבר לעולם הבא. והוא אמרו ״ויתא״ וגו׳, וקראם ראשי עם לפי שהם תחלת קנית ישראל לה׳ לעם סגלה.

עוד ירצה, ״וירא ראשית״ – הנחלה שנחלו ישראל, שהיא ארץ סיחון ועוג ״לו״, פרוש לטלה לחלקו. ולחשש סגלת הארץ שכל הדר בה או כל הקבור בה יש לו חלק לעולם הבא (כתובות קי:), אמר טעם שלא חש לדבר זה ״כי שם״, פרוש במקום ההוא שלקח לנחלתו, שם ״חלקת מחקק״, שהוא משה, ״ספון״, ״ויתא ראשי עם״, ומעתה גם הוא יבא עם ראשי עם לעולם הבא.

צדקת ה׳ עשה. פרוש חוזר אל משה, שנותן טעם למה זכה לכל המעלה שיביא אחרים עמו לעולם הבא, ואמר ״צדקת ה׳״ וגו׳, פרוש שעשה הצדק בדבר הנוגע לה׳.

או אפשר שיכון לומר שעשה יותר מחיובו עם ה׳, וכמו שרמזנו בפסוק ״וצדקה תהיה לנו״ וגו׳ (דברים ו:כה), גם משפטיו עם ישראל עשה, פרוש שהיה מתדין תמיד עם ה׳ על ישראל והיה מכריע הדין לכף זכות, כאמור בענין העגל ומרגלים ועדת קרח, ועין מה שפרשנו בהם. וכפי זה שעור אמרו ״ומשפטיו״, פרוש משפטים של ה׳ עם ישראל, עשה אותם, פרוש עשה תקן.

עוד ירצה על זה הדרך, ״צדקת ה׳ עשה״ במה שנוגע לעצמו, ומה שנשפט הוא במשפטים אלו למות בעבר הירדן וסתם תפלתו הוא ״עם ישראל״, פרוש הוא בדברים שהם עם ישראל, כגון מי מריבה, ושאר הסבות שמהם.

או יתפרש אמרו ״צדקת ה׳״ וגו׳, על גד שעשה עם ה׳ דבר שיחשב לו לצדקה, והוא שעבר הירדן להלחם מלחמת מצוה עם ישראל. ודבר זה כפי הדין בינו לבין ה׳ אינו חיב בו, כי באה נחלתם במקום שבחרו, ואין להם חיוב לעבר להלחם עם יושבי הארץ, וכמו שטענו בטענותיהם בפרשת מטות (במדבר לב:ה), וכמו שפרשנום שם, וכמו שהוכיח המעשה שהסכים ה׳ על נחלתם כי באה שמה. ומה שעברו הירדן להם תחשב לצדקה, וזה למה שנוגע למה שבינם לבין ה׳, אבל למה שנוגע לבינם ובין ישראל כך שורת הדין נותנת.

והוא אמרו ״ומשפטיו עם ישראל״, וכמו שפרשתי שם בתשובת משה על טענותיהם, שכלם הם כדי שיהיו נקיים מה׳ ומישראל, כי אין צרך לה׳ לעזרת גבורתם, ויודע היה ה׳ שלא היתה כונתם בשאלת הארץ לשום מחוש רע, וכל הטענות שטען להם משה לא היו אלא בערך ישראל אחיהם.

וירא ראשית לו. ראשית ועיקר הבטחון היה כי שם חלקת מחוקק ספון. דמשה רבינו קבור שם וכדאיתא במדרש והובא בתוספות סוטה די״ד דבשעה שמגבהת עבודת כוכבים זו ראשה ורואה קבר משה אזי נשקע בארץ:

ויתא ראשי עם. הוסיף להזהר ע״י שהושיב שם ראשי עם לעסוק בתורה. ובזה נכלל גבורי ישראל:

צדקת ה׳ עשה. במה שעשה ישוב במקום שהיה ראוי להיות חרב. הוא צדקת ה׳ החפץ בישובו של ארץ:

ומשפטיו עם ישראל. במה שהרבה שם לומדי תורה הועיל להרבות משפטים אלו הדינים כדאיתא בקדושין דף ל״ז. וניתוסף הרבה הלכות בישראל וכן יש לפרש גם במה שהושיב גבורים על ההר שהוא הספר ואי לא נתיישב משבט גד היה מתיישב מגבורי מואב. והיה קשה לישראל להנצל מהם. ועשה בזה צדקת ה׳. ומכ״מ על כל ישראל לסייעו ולשלם הוצאות וכדומה וכדין מוציא הוצאות בשביל צבור עי׳ בחו״מ סי׳ קס״ג בהג״ה וסי׳ שפ״ח. וזהו ומשפטיו עם ישראל:

תורה אור מה שבחרו בעבר הירדן, לא מרכות הלב רק שהיה להם כראשית, ואף שאינם מענין אחד, ולא יתכן לחשבו לראשית לכן יאמר כי שם חלקת מחוקק ספון. יתפרש כאלו כתוב כי שם ספון חלקת מחוקק, שהמקום ספון ויקר מפני שיתחלק ע"י המחוקק בעצמו הוא משה ונחשב לו כענין אחד ולכן נחשב כראשית. ויתא ראשי עם שבא בראש העם לעבור לפני החלוץ, ובזה צדקת ה' עשה שתחשב לו לצדקה כי לא היו מחויבים בזה:

ומשפטיו עם ישראל. מה שהלכו לעזרת ישראל במלחמה היו מחויבים מצד המשפט כי גם כל ישראל עזרו בכבוש נחלתם:

ק רצונו בזה במה שהוסיף מלת כיבוש כדי שיהא מלת ראשית דבוק עם מלה שלאחריו שאין לך ראשית שאינ' דבוק' עם מלה שלאחרי' וכ"פ רש"י בהדיא בריש פרשת בראשית:

ר הוכרח לפרש כן כי מפשוטו של קרא משמע שכבר היה מחוקק שם קבור וזה אינו אמת ל"פ כי ידע בקבלה או בנבוא' עוד תיקן דמקרא משמע שהי' למחוקק חלק בארץ מדכתיב שם חלקת מחוקק ספון. לכ"פ חלקת שדה קבורת מחוקק והוסיף מלת שדה מפני שמלת חלקת מורה על חלק בדבר מש"ה הוסיף מלת שדה:

ש הוצרך לזה שלא תאמר שהמחוקק טמון רק מקום קבורתו כלומר אותה חלקה שהוא קבור בה כדכתיב ולא ידע איש את קבורתו. יש מקשין והיאך אפשר לומר שקבורת משה היא בנחלת בני גד והלא קבורת משה היא בהר נבו כמ"ש לקמן ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וגו' והר נבו היה בנחלת בני ראובן כמו שכתוב בפ' מטות ובני ראובן בנו את חשבון וגו'. ונ"ל דמישור של נבו היה גדול והעיר היתה עומדת במישור וההר היה בחלקו של גד ומפני שמתחלה היה ההר והעיר של אדם א' נקרא ההר של שם העיר גם לא היה רחוק כ"כ מן העיר והיה עומד במישור של עיר מש"ה נקרא ההר על שם העיר וק"ל:

ת דלטעם ראשון קשה למה אמר בגד ויתא ראשי עם דהא גם ב"ר וחצי שבט מנשה הלכו לפני אחיהם ל"פ ד"א ולד"א קשה למה מזכיר צדקתו של משה בברכת גד ל"פ טעם ראשון: