דברים לג, ב

ויאמר ה' מסיני בא. פתח תחלה בשבחו של מקום ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל ובשבח שפתח בו, יש בו הזכרת זכות לישראל, וכל זה דרך רצוי הוא, כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה:

מסיני בא. יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר (שמות יט, יז) לקראת האלהים, למדנו שיצא כנגדם:

וזרח משעיר למו. שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו:

הופיע להם מהר פארן. שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו:

ואתה. לישראל:

מרבבת קדש. ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש, ולא כלם ולא רבם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חפתו:

אש דת. שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו דבר אחר, אש דת כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש:

וַאֲמַר יְיָ מִסִינַי אִתְגְלִי וְזֵהוֹר יְקָרֵהּ מִשֵׂעִיר אִתְחֲזֵי לָנָא אִתְגְלִי בִגְבֻרְתֵּהּ מִטוּרָא דְפָארָן וְעִמֵהּ רִבְבַת קַדִישִׁין כְּתַב יַמִינֵהּ מִגוֹ אֶשָׁתָא אוֹרַיְתָא יְהַב לָנָא

וַאֲמַר יְיָ מִן סִינַי אִתְגְלֵי לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לְעַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וּדְנַח זִיו אִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ מִגַבְלָא לְמִיתְּנָהּ לִבְנוֹי דְעֵשָו וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הוֹפַע בְּהַדְרַת אִיקַר מִטַוְורָא דְפָארָן לְמִיתְנָהּ לִבְנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הֲדַר וְאִתְגְלֵי בִּקְדוּשָׁא עַל עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וְעִמֵיהּ רִיבַן רִיבְווָן מַלְאָכִין קַדִישִׁין כְּתַב יְמִינֵיהּ וְאוֹרַיְיתָא מִגוֹ שַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא פִּקוּדַיָא יְהַב לְהוֹן

וַאֲמַר יְיָ מִן סִינַי אִתְגְלֵי לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לְעַמֵיהּ דְבֵית יִשְרָאֵל וּדְנַח בִּיקָרֵיהּ עַל טוּרָא דְשֵעִיר לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לִבְנוֹי דְעֵשָו וְכֵיוַן דְאַשְׁכָּחוּ כְּתִיב בְּגַוָוהּ לָא תֶהֱוְיָן קְטוֹלִין לָא קַבִּילוּ יָתָהּ הוֹפַע בִּיקָרֵיהּ עַל טוּרָא דְגַבְלָא לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לִבְנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל וְכֵיוָן דִי אַשְׁכָּחוּ כְּתִיב בְּגַוָהּ לָא תֶהֱווּן גַנְבִין לָא קַבִּילוּ יָתָהּ וְחָזַר וְאִתְגְלֵי עַל טוּרָא דְסִינַי וְעִמֵיהּ רִיבְוָון מַלְאָכִין קַדִישִׁין וַאֲמָרוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל כָּל דִי מַלֵיל מֵימְרָא דַיְיָ נַעֲבֵיד וּנְקַבֵּל וּפָשַׁט יְמִינֵיהּ מִגוֹי לַהֲבֵי אֵישָׁתָא וִיהַב אוֹרַיְיתָא לְעַמֵיהּ:

ה' מסיני בא יאמר כי השם מסיני בא לישראל כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם והענין כי ירד הכבוד בהר סיני כמו שנאמר (שמות יט כ) וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה וגו' ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד כמו שנאמר (שם כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וגו' וכאשר נתנו לו הלוחות האחרונות שכן הכבוד באהל מועד כמו שנאמר (שם לג ט) והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה וכתיב (שם פסוק יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו' וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן שנאמר (שם מ לד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר:

וזרח משעיר למו כי אחרי נסעם מסיני במסע ראשון שכן הענן במדבר פארן ומשם שלח מרגלים שנאמר (שם יג ג) וישלח אותם משה ממדבר פארן ונתנדה העם ולא היה הדבור עם משה עד שבאו לשעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים (דברים ב׳:ב׳) כמו שנאמר שם (דברים ל״ג:ז׳) כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך והנה אז בבואם בשעיר היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם וצוה אותם להשמר משעיר ועמון ומואב ואמר שיחלו לרשת את ארצם וירשו ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי הגדולים:

הופיע מהר פארן שנסתכל בהם ושם ענינם למאור פניו מהר פארן והטעם כי תחלת הכנסם במדבר הגדול היה מפארן כמו שנאמר (במדבר י יב) ויסעו וגו' ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן והנה השם הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא מלשון ועל עצת רשעים הופעת (איוב י ג) נסתכלת וראית באורך הגדול כל סתרי מחשבותיהם:

ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו יאמר כי בא הכבוד לישראל מרבבות קדושי עליון אשר ירדו עמו על ההר כענין שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש מימינו אש דת למו פירוש מימין תפארתו היה להם אש דת לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו ויתכן כי מרבבות קדש מרבוי קדושתו כי קדוש קדוש קדוש ה' צבאות בכל מיני קדושה:

וטעם אש דת למו כמו דת אש כמו שאמר (דברים ה׳:כ״א) ואת קולו שמענו מתוך האש או טעמו כמו אש ודת למו יזכיר שהראה להם האש העליונית והשמיעם הדת וזה כענין שנאמר (דברים ד׳:ל״ו) ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש ועל דרך האמת יגיד גם כן שהאש שהוא הדת היא מימינו כי מדת הדין כלולה ברחמים ועל דעת רבותינו טעם הכתוב כי מסיני בא לתת תורה לישראל שנגלה להם משם וזרח משעיר להם לישראל כי נגלה על בני עשו לתת להם התורה וכאשר לא רצו בני עשו לקבל אותה האיר פניו לישראל ונתנה להם בימינו ובזרועו ואור פניו כי רצם והופיע והראה להם יפעתו והדרת פניו מהר פארן כאשר לא רצו בני ישמעאל בתורה יזכיר כי היה זכות לישראל גדולה כאשר לא רצו שאר האומות לקבל את התורה והנה הזכיר כל זרע אברהם שאחד מהם לא היה חפץ בתורה זולתי ישראל אבל על כל האומות גם כן נגלה לתת אותה להם ולא רצו בה כפי הבא בקבלת רבותינו (ע"ז ב):

מסיני בא. ויאמר הגאון ז״ל כי הר סיני ושעיר ופארן קרובים וזה הכתוב הוא על מעמד הר סיני ואמר סיני כי מסיני כמו בסיני וכן משעיר:

מרבבות קדש. הם המלאכים והטעם על השכינה שירדה:

אש דת למו. התורה שנתנה באש וברק ואמר כי טעם ה' מסיני בא דרך תפלה כאומר אתה שבאת בסיני והנחלת תורה יחי ראובן וזה רחוק כי היה ראוי להיות החיה ואל תמית. וחסרי אמונ' אמרו כי טעם משעיר על דת אדום. ופארן על דת ישמעאל ואלה תועים הלא ראו כי לא החל בתחלה כי אם לברך ישראל לבדם וכן כתוב אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל ואמר וזרח משעיר למו שפירושו להם כמו ואין למו מכשול. והנכון בעיני שהפרשה היא ברכה כלל לכל ישראל ואח״כ פרט לכל שבט ושבט ואחר כן כללם במקום אין כאל ישורון. והנה מצאנו שאמרה דבורה ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום והנה אין שדה אדום הר כאשר אמר הגאון כי שלשה הרים הם סמוכים או לנכח ובס' תהלות אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ואחריו כתוב ארץ רעשה ובצעד השכינה בישימון לא היה יום מתן תורה. כי אחר מדבר פארן באו בישימון ואמר חבקוק אלוה מתימן יבוא שהוא מבני אדום תימן אומר כטעם משדה אדום. והנה הכל במלחמות ידבר והעד יקום אלהים יפוצו אויביו וכאשר יושיע השם את עבדיו ידמה הכתוב רדת עזר מהשם והארץ תמוג וההרי' ימסו והשמים ירעשו והעד בשירו' דוד ותגעש ותרעש הארץ. וטעם זה סיני פירשתיו במקומו. וכן הוא הפירוש השם בא והטעם הכבוד שנכנס בישראל ותחלת הכנסו מסיני וזרח משעיר והטעם כל השנים שהיו ישראל במדבר לא הראה השם גבורה בעמים עד בא ישראל אל שדה אדום וכן כתוב בהררם שעיר עד איל פארן והנה הם קרובים שעיר ופארן והטעם מפורש כי ממקום שעיר כאשר באו לשעיר אז זרח הכבוד לישראל והופיע מהר פארן והטעם כפול כי פה הראה יפעתו:

ואתה מרבבות קדש. על דעתי שהוא דבק עם מימינו והטעם שבא אש מרבבות קדש מימין השם לסבב ישראל כטעם סוסי אש ורכב אש סביבות אלישע:

וטעם דת. שעומדת תמיד:

ה' מסיני בא - התראה לישראל ונתן להם תורתו.

וזרח - אורה.

משעיר - ופארן. כיצד? שאתה מתוך רבבות קדש - מכל ארבעה צדדין של הר סיני באה האורה והמלאכים דרך שעיר ופארן עד שבא אל סיני ומימינו נתן להם [דת] מתוך אש, שהיה מדבר לישראל, כדכתיב: השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. וכן מצינו בתהלים: רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. ה' בם סיני בקדש. ובחבקוק: אלוה מתמן יבא וקדוש מהר פארן סלה כסה שמים הודו. ובדבורה כתיב: ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום.

הופיע מהר פארן - האיר מהר פארן.

ויאמר. וקודם שהתחיל הברכה המתחלת ברזל ונחשת מנעליך אמר זאת ההקדמה והתפלל על השבטים למען תחול ברכתו כי אמנם דברי הברכה בכל מקום מדברים עם המבורך כאמרו אמור להם. וכן כל דבריו מברזל ונחשת עד על במותימו תדרוך היו עם ישראל אבל דבריו הקודמים היו עם האל לבקש מלפניו על עמו:

ה'. לשון קריאה:

מסיני בא וזרח כו' אש דת למו. הזכיר זכותם של ישראל כדי שתקובל תפלתו עליהם ותחול ברכתו ואמר אל האל ית' הנה מסיני בא וזרח והופיע ממקומות שונים לישראל קדש של אש דת והוא החלק העיוני הבא מרבבות קדש מצד ימין של קדש כי אמנם נתן באספקלריא המאירה:

וזרח משעיר ג'. וזרח בחשך. וזרח השמש וזרח משעיר. שנגלה לעשו לקבל התורה ולא רצו, על כן וזרח בחשך, שנענשו ונהפך להם לחושך ולאפלה. אבל ישראל שקבלוה וזרח השמש. שנאמר מצות ה' ברה מאירת עינים:

הופיע ג'. הופיע מהר פארן. מציון מכלל יופי אלהים הופיע. אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. [לאומות]. אבל ישראל שקבלוה זכו למה שנא' מציון מכלל יופי אלהים הופיע:

מרבבות ב'. ואתה מרבבות קדש. לא אירא מרבבות עם. למה כי אתה ה' מרבבות קדש, לעזרני:

ה' מסיני בא. היה לו לומר בסיני וכן בשעיר בהר פארן, ופירשו המפרשים כי הממי"ן במקום ביתי"ן. אבל נראה לי כי אלו אמר בסיני היה מחייב מקום לשי"ת, וידוע כי הוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו, וכענין שדרשו רז"ל (תהילים ס״ח:י״ח) אדני בם סיני בקדש, קדש בסיני לא נאמר אלא סיני בקדש, ועל כן הוצרך לומר מסיני בא, כלומר מסיני נגלה לישראל כי משם התחיל הכבוד לבא בישראל, ומפרש והולך כיצד, שמתחלה זרח משעיר למו, כי שעיר היה רחוק מסיני, שלא באו ישראל למדבר שעיר אלא בסוף והוא כשבאו בגבול בני עשו, ואחר כך הלך הכבוד משעיר להר פארן שהיה קרוב לסיני, כי מפארן שלח משה מרגלים ומפארן בא אל סיני ומסיני לישראל, וזהו מסיני בא. והזכיר הכתוב האחרון ראשון, לפי שהוא תכלית הכונה לבא אליו. והנה דבורה הנביאה פירשה לנו הענין שאמרה (שופטים ה׳:ד׳) ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום וגו' זה סיני מפני ה' אלהי ישראל.

וצריך שתתעורר במה שהזכיר בשעיר הרחוק לשון זרח שהוא תחלת הזריחה ופארן הקרוב לשון הופיע, כי אז נתפשט וגדל זוהר הכבוד בהתקרבו לסיני, ובסיני הזכיר לשון בא כי תכלית הכונה עליו והוא ההר חמד אלהים לשבתו, ומשם נגלה לעיני כל ישראל.

ובמדרש ה' מסיני בא וזרח משעיר, שפתח לבני שעיר שיקבלו התורה ולא רצו, הופיע מהר פארן שהלך משם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו ואתא לישראל. הזכיר הכתוב כל זרע אברהם שלא רצו לקבל התורה כי אם ישראל זרע יעקב בלבד, ומה שהזכיר עשו וישמעאל הוא הדין לכל שאר האומות, וכן דרשו רז"ל חזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבאו ישראל וקבלוה.

מימינו אש דת למו. על דרך הפשט מימינו היה, שהראהו אש עליונית והשמיע דת לישראל לא מימין המלאכים שהזכיר אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו, והוא כאלו אמר אש ודת.

וע"ד הקבלה יאמר מימינו השמיע הדת למו לישראל מתוך האש, כי זאת היתה השגתם של ישראל, אבל משה היה שומע מימינו ממש, ואולי כדי לרמוז על זה באו שתי תיבות אלו אש דת תיבה אחת בספר תורה, כי משפט ספר תורה כן להיותם תיבה אחת כדי להדביק דת לאש ולקבוע בלב כי הדת שהשמיע למו מתוך האש שמעוה, וכן כתוב (דברים ד׳:ט״ו) ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש, וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר, וכיוצא בו מצינו בנביאים (ירמיהו ו׳:כ״ט) נחר מפוח מאשתם עופרת, מלה אחת כן כתוב במסורת.

ה׳ מסיני בא י״מ הקב״ה שהוא מסיני בא וזרח, דוגמא יברכך ה׳ מציון.

וזרח משעיר למו מצד שעיר נראה תחלת זריחת הברקים והלפידים, והאי דנקט לשון וזרח משום דהר שעיר למזרחו של סיני הוא, הופיע מהר פארן גם הר פארן למזרחו של סיני הוא. ומה שנסע הקב״ה ממזרחו של עולם לכבודן של ישראל היה כדי ללכת לקראתם שהרי תמיד ממערב למזרח הם הולכים כמו שפירש״י בפרשת מסעי.

מימינו אש דת למו לפי שהוא דרך חבה כדכתיב וימינו תחבקני.

אשדת כתיב מלה חדא וקרי תרתי.

ויאמר ה' מסיני בא המקום שכינתו אשר בה הסכים לברכה וכן יברכך ה' מציון להבדיל כמה הבדלות כאדם שאו' עליו פ' ממקום פ' בא:

ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו' כתב הרמב"ן שכוונת הפסוק שבא לומר איך היה ראוי לחול עליהם הברכה והזכיר זכות ישראל ואמר ה' מסיני בא כלומר כי השם מסיני בא לישראל כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם והענין שירד הכבוד בהר סיני כמו שנאמר וירד ה' על הר סיני וגו' ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד כמו שנאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וכאשר נתן לו לוחות האחרונות שכן הכבוד באהל משה כמו שנאמר ויהי כבוא משה האוהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל וכתיב ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן שנאמר וכסה הענן את המשכן וכבוד ה' מלא את המשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המשכן במדבר:

וזרח משעיר למו כי אחרי נסעם מסיני במסע הא' שכן הענן במדבר פארן ומשם שלח מרגלים שנאמר וישלח אותם משה ממדבר פארן ונתנדה העם ולא היה הדיבור אל משה עד שבאו אל שעיר בגבול בני עשו בסוף המ' כמו שנאמר שם כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך והנה אז בבואם משעיר היה שם לאור עולם ושלמו ימי אבלם:

הופיע מהר פארן שנסתכל בהם ושם עניינם למאור פניו מהר פארן והטעם כי תחלת הכנסם לארץ במדבר הגדול היה מפארן כמו שנאמר ויסעו מהר סיני וישכון הענן במדבר פארן והנה הש"י הופיע להם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא מלשון ועל עצת רשעים הופעת רואה כל סתרי מחשבותיהם:

ואתא מרבבות קדש יאמר כי בא הקב"ה לישראל מרבבות קדושי עליון אשר ירדו עמו אל ההר כענין שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ומימינו אש דת למו כי מימין תפארתו היה להם אש דת לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו:

ויאמר ה׳ מסיני בא וגו׳. רז״ל אמרו (ספרי): יצא לקראת ישראל מסיני, וזרח משעיר – שפתח לבני עשו לתן להם התורה, הופיע מהר פארן – שהלך גם כן לישמעאל. וקשה למה התחיל במאוחר שהוא ״מסיני בא״ שזה היה אחר שפתח לשעיר ולפארן ולא קבלו, ויצא לקראת ישראל כשרצה לתנה להם. עוד צריך לדעת למה שנה לדבר בשלשה לשונות: ״בא״, ״זרח״, ״הופיע״, והיה לו לכללם יחד על זה הדרך: ״מסיני בא ומשעיר ומפארן״. עוד למה בסיני הקדים זכרון המקום ואחר כך מה שהיה ממנו, ובפארן ושעיר הקדים הבא ואחר כך המקום?

אכן יתבאר הענין בהעיר אמרם זכרונם לברכה למה לא זכו האבות, ובפרט יעקב שהיתה מטתו שלמה, לתת להם ה׳ תורתו, ואמרו (בראשית רבה ע,ט-יד) שהטעם הוא לפי שאין שכינה שורה על פחות מששים רבוא, ונתינת התורה צריכה היתה השראת שכינה, כמו שכן מצינו (שמות יט:כ) ״וירד ה׳ על הר סיני״.

והנה יאמר האומר: הלא מצינו שאפלו שנים שיושבים ועוסקים בתורה, אמרו במשנה (אבות ג:ב) שכינה שרויה ביניהם. לזה אמרו קדמונינו יודעי דעת כי מה שאנו אומרים שצריך ששים רבוא הוא על השראת כללות השכינה, ומה שזוכים עשרה שיושבים ועוסקים בתורה או שנים הוא על אות אחת שמאיר ממנה המופיע במי שיתעורר להדבק בקדשה, כל אחד כפי כחו, ואין דומה הארת שנים לשלשה ושלשה לארבעה, אבל כללות השכינה אינה שורה אלא על ששים רבוא מישראל.

והוא מאמר הכתוב ״ה׳״ – פרוש, כללות השכינה, ״מסיני בא״ להקביל ישראל, ובצאת השכינה להקביל עם נבחר, עם יציאתה יצאו שני אורות ובאו, אחד דרך הר שעיר ואחד דרך הר פארן לישראל שעברו דרך שם לסבה ידועה. ולזה הקדים ״מסיני בא״ שהיא ביאת כללות השכינה, ואחר כך הודיע חלקי אורה שבאו דרך מקומות הלז. ודקדק לומר ״זרח״ ו״הופיע״ להעיר שלא הלך דרך שם אלא זריחה אחת והופעה אחת ממנו. ולשון הופעה יאמר על חלק מועט מהקדשה, כדרך אמרם זכרונם לברכה (מכות כג:) ״הופיעה רוח הקדש במדרשנו״, שהוא גדר קטן שבבחינת השראת אור השכינה. ויחס לבני שעיר גדר גדול מגדר של ישמעאל כפי מדרגתו, כי הוא למעלה מישמעאל.

ובזה נתישבו כל הדקדוקים. גם מה שהקדים זכרון סיני לביאה ובשעיר ובפארן הקדים לזריחה והופעה, כי במקום זכרון ה׳ הוא מאמר הופיע וזרח, והבן. והכונה בכל המאמר להעיר מעלתם להרבות בברכתם כי ראויים הם לברכה, וזה מדרך הרוצה לברך בכל לבו לעורר הדברים להלהיב הלב לברך בכל לבו. וכן תמצא שעשה יצחק כשרצה לברך יעקב, היה מקרבו אליו ואמר לו (בראשית כז:כו) ״גשה נא ושקה לי בני״, וזה מדברים המעוררים.

ועיין מה שפרשתי בפרשת ויחי בפסוק (בראשית מח:ח) ״מי אלה״ באחד מן הדרכים, וכמו כן האדון משה בחר לו לעורר אהבת לבו אליהם ממה שה׳ אהבם והעלה אותם, ונפשו הקדושה תתלהב לאהוב אהובי עליון, וזה אחד משלמות אהבתו בהקדוש ברוך הוא.

ואתה מרבבות קדש. הראשונים (רש״י בשם ספרי) אמרו שנתכון לומר שהביא עמו חלק מרבבות ולא כל ולא רוב, להודיע ענותו יתברך. ולדבריהם יפרשו תבת ״ואתה״ במקום ״והביא״, ואין זה פשט התבה. ואם יפרשו ״ואתה״ הוא ובא, אין מפרש אם הביא אפלו קצתם. ואולי שסוברים שהבאת המקצת אין הכתוב צריך לאמרו, ומה שלמדנו מן הכתוב הוא שלא הביא עמו הרבבות קדש והניחם שם.

וחוץ מדרכם נראה שהכונה הוא להעיר מעלתם של ישראל, כי הניח ה׳ צבא מעלה רבבות קדש ובא אצל ישראל, ופרוש ״ואתה״ בא בהחלט מהם ועשה במקומם עמו ונחלתו, וכן היה ששם בסיני צוה לישראל (שמות כה:ח) ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ ועזב עליונים, ותמצא בספר הזהר (תרומה קמ:) כמה נצטערו צבא השמים כשקבע ה׳ דירת שכינתו בתחתונים אשר בחר לו:

מימינו אש דת למו. פרוש, טעם שבחר ה׳ לשכון שמה בתחתונים ״ואתה מרבבות קדש״, לפי ש״מימינו אש דת למו״, והוא על דרך מה שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה לג.) בפסוק ״ויקחו לי תרומה״ משל למלך שהשיא בתו וכו׳, אמר המלך קחי גם אותי עמה, והוא הטעם שנתן כאן ל״ואתה מרבבות״ מטעם ״מימינו אש דת למו״, פרוש לישראל.

ואמרו ״אש דת״ ולא אמר ״דת אש״, להסמיך תיבת ״אש״ לתיבת ״מימינו״ להעיר שנתנה התורה מימין ומשמאל (ספרי כאן), והוא אמרו ״מימינו״ – זה ימין, ״אש״ – זה שמאל שהוא גבורה הרמוזה בבחינת האש, משניהם ״דת למו״. והוא סוד (דברים רבה ג,יב, תנחומא יתרו טז) אש לבנה על גבי שחורה, והוא סוד קריאת התורה תושיה (יבמות סב., ילקוט שמעוני רמז כג) מצד הגבורה ונותנת עז וממשלה מצד החסד.

ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו'. הל"ל לסיני בא, ורש"י פירש שיצא לקראתם כחתן כו', ועדיין קשה למה מסיני בא ולא ממכון שבתו השמים, גם צריך יישוב למה הזכיר זריחה בשעיר והופעה בפארן, גם קשה לדעת רז"ל שאמרו (ספרי ב ב) חזר הקב"ה על בני עשו וישמעאל לקבל התורה ולא קבלוה למה הזכיר שעיר והר פארן ולא הזכירם בשמם עשו וישמעאל, גם מלת למו צריך יישוב, כי יש אומרים מלת למו חוזר על ישראל כי לפי שהאומות לא רצו לקבל התורה וישראל קבלוה ע"כ נתוספה לישראל זריחה והופעה ואין לשון המקרא משמע כן. ונראה לפי שכל שמות האלו מתייחסים אל אומה מיוחדת, כי שעיר מיוחד לעשיו איש שעיר, (בראשית כז יא) והר פארן מיוחד לישמעאל, שנאמר בו (שם טז יב) והוא יהיה פרא אדם ופרא נגזר מלשון פארן, ע"כ לא הזריח ה' גילוי שכינתו אל אותן שני אומות עצמן כי ידע הקב"ה שאין סופן לקבל התורה ולא בא אליהם כ"א לבעבור שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה נותנה לנו היינו מקבלים אותה, ע"כ לא הופיע ה' שכינתו על האומות כי לא היו ראויין לכך והופיע עליהם מן אותן המקומות המתיחסים אל אותן האומות. ובזה מדוקדק הלשון וזרח משעיר למו. אמנם עדיין אנו צריכין למודעי לנו למה נקט כאן זריחה וכאן הופעה, וכאן הזכיר למו אבל בהופעה לא הזכיר למו.

ונראה שכך פירושו. כי לשון זריחה מצינו אצל השמש כמו וזרח השמש (קהלת א ה) וכן רבים אבל לשון הופעה לא מצינו כ"א אצל גילוי שכינתו ית' יושב הכרובים הופיעה (תהלים פ ב) ולפי שישמעאל עשה תשובה אבל לא עשו לכך הזריח מן שעיר המתיחס לעשו בזריחה הנמשלת לזריחת אור השמש, ורמז עוד לעשו שמונה לחמה, ולכך נאמר למו שאותה זריחה מועטת הגיע למו ואולי הזריח להם השמש ממש, אבל לישמעאל שעשה תשובה בחייו הוסיף לשון הופעה דהיינו גילוי שכינתו מהר פארן המתיחס אליהם, אבל לא זכו מ"מ שיגיע אותו אור גדול אליהם ממש לכך לא נאמר למו כי לא הגיע אליהם אך ראו את האור בהר פארן מרחוק, אבל עשו להיות אותו אור רק אור השמשי ע"כ זרח משעיר למו ממש, אבל לישראל בא מהר סיני בלא שום זריחה והופעה כי לאומות הוצרך לבא ע"י זריחה והופעה לדבר עמהם בפנים מאירות אולי יתפתו לקבל התורה שלא יהיה להם פתחון פה לומר אילו היה בא לנו בפנים מאירות היינו מקבלים אותה. אבל ישראל שחשקה נפשם בתורה ואהבוה מאוד, לא הוצרך להזריח ולהופיע עליהם אלא מסיני בא ביאה בעלמא. ומתחילה ירד ה' אל הר סיני ומשם בא אל ישראל כי אותו הר מתיחס אל ישראל כי הוא הנמוך שבהרים וישראל המעט מכל העמים.

וכמו שאמרו (אבות א א) משה קבל תורה מסיני, ולא אמרו על סיני, אלא לפי שמשה לרוב ענותנותו חשב את עצמו לשפל אנשים לומר מה אני שתנתן תורה על ידי, אך כאשר שמע דבר ה' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג יב). אז נקט בלביה למה דווקא על ההר הזה וכי אין בעולם הרים גבוהים ממנו אלא שכך מדתו של הקב"ה שבוחר ביותר בשפלים לשכון את דכא ושפל רוח, הנה מאז שוב לא היה משה מסרב בשליחתו והיה מקבל עליו שתנתן התורה על ידו לכך נאמר משה קבל תורה מסיני, כי מן סיני למד זה שהוא ראוי לקבל התורה יותר מזולתו, וז"ש רז"ל (מגילה כט.) על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח יז). כולכם בעלי מומין אצל הר סיני כמה דאת אמר או גבן או דק (ויקרא כא כ). ומה מום מצא באותן הרים או מה ענין גבן להרים כי גבן הוא מום שבעינים, אלא שרמז כאן שרום לב הוא מום גדול בתורת ה' והרים אלו להיותם גבוהים מום בם. וכנגד זה באדם עינים רמות הוא מום שבעין לכך מביא ראיה מן או גבן וע"כ אין הרים אלו מתיחסים אל ישראל כ"א הר סיני, ועליו ירד ה' מתחילה כי בזה הורה להם שהקב"ה שוכן את דכא ביותר ויקחו ראיה מכאן שלא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט וע"כ המה נאים לתורה ותורה נאה להם לכך נאמר ה' מסיני בא. והוא באמת, שבח גדול זה לישראל עד שיהיו ראויין לקבל הברכות.

ואתה מרבבות קדש. י"א שבא מן רבבות קדש מלאכים אשר אמרו חמדה גנוזה אתה בא ליתנה לב"ו, אך מ"מ בא הקב"ה מהם לפי שקדושים הם ואין בהם יצה"ר וניאוף וגזילה ע"כ מצד היותם רבבות קדש בא לישראל להשלים חסרונן ולצרף חלודת חומר שלהם כזהב המצורף באש לכך נאמר מימינו אש דת למו, כדי לצרף אותם לבלתי יטו לשמאל כ"א לימין כי לב חכם לימינו (קהלת י ב).

ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו. העולם עומד בהשגחת ה׳ הפרטית ע״י תורה ועבודה וגמ״ח. והנה כח העבודה היה ביד אוה״ע וחסידיהם משעת בריאת שו״א. וביחוד היה מגיע מעלה זו לבני שעיר מיצחק אביהם שהיה יסוד העבודה כמו שנתבאר בס׳ בראשית. אבל משעה שנבחרו ישראל בסיני זרח משעיר מכחו היפה של שעיר למו היינו לישראל. וכדאיתא בזבחים דמ״ד לרצון להם ולא לאוה״ע. וע״כ אין מביאים נסכים שאע״ג שקרבנם טעון נסכים מכ״מ אין המה מביאים היינו משום שנסכים המה המרצים את הקרבן כמאמר הושע הנביא (ט׳) לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים וגו׳:

הופיע מהר פארן. הוא ישמעאל. ומדבר במעלת גמ״ח שבודאי ישנו בכל אוה״ע. וביחוד בבני ישמעאל בני אברהם שהיה בעל גמ״ח נעלה. בכ״ז בשעת שנבחרו ישראל במ״ת הופיע חוזק זה הכח בישראל מחמת שגמ״ח להחזיק לומדי תורה הוא העולה על כל אופני גמ״ח שבעולם וכאשר יבואר עוד לפנינו. וזה אינו כי אם בישראל:

ואתה מרבבת קדש. כל העולמות מתנהגים באמצעות שרי מעלה. ואפילו כל מין וכל גידולי קרקע יש לו מזל ברקיע כמבואר בב״ר פ״י. ומשעת מ״ת נמסר הנהגת העולם לפי השגחתו ית׳ על ישראל וכדאיתא ביבמות פ׳ הבע״י אין אוה״ע מתברכים אלא בשביל ישראל שנא׳ ונברכו בך. נמצא שהקב״ה אתה לישראל מרבבת קדש המה שרי מעלה. ובמה נעשה כל אלה הגדולות מימינו אש דת למו בזה שהי׳ בימין הקב״ה אש דת. וכבר אמרו בשם הגר״א ז״ל דבתיב׳ דת למו מבואר תלמוד. ויש לבאר יותר דמש״ה כתב אש דת. ולא דת אש. כמשמעות הענין. אלא משום שדרך התלמוד הוא כמו כח האש אשר ניצוץ מהאבוקה עושה אבוקה גדולה אחרת. וכן ניצוץ מזה האבוקה עושה עוד אבוקה ע״י צירוף דברים המרחיבים כח הניצוץ. כך הוא דרך התלמוד. שמתחלה בבוא הלכה נחקר ע״י עיונה ש״ת נעשה דת. ואח״כ מזו ההלכה שכבר נגמר. חוקרים דין שני ע״י חקירות התלמוד. ומהדין השני מוסיפים לקח לבוא עוד לברר הלכה אחרת. נמצא תחלה אש ואח״כ דת. ואמר בלשון למו שהקב״ה מסייע לעמל האדם להוציא דבר לאורה. וע׳ מש״כ בספר שמות ל״ד כ״ז:

תורה אור ויאמר. פתח דבריו בתהלות ה' ובהם זכות ישראל מעין ברכתו אשר ברך כל ישראל. והשבח הוא שזכר ארבעה זמנים. שבהם התגלה כבוד ה' עליהם. וע"י זה הגיעו אל המעלות הנשגבות. ה' מסיני בא. הזמן הא'. מעת שבאו אל מדבר סיני בא להם התגלות ה' על הר סיני. וכרת עמם ברית בהר חורב. וצוה למשה את כל החקים והמשפטים והשכין שכינתו בתחלה על הר סיני. ואחרי כן במשכן. וזרח משעיר למו הוא עת השנית מהתגלות אלהים שהשאיר ה' להם שישיגו יראת הרוממות ואהבת ה' עד"ה (מלאכי ג כ) וזרחה לכם יראי שמי, שמעת שנסעו מהר חורב. סבבו ל"ח שנים סביבות הר שעיר (שהמרגלים נשלחו בשנה השנית מקדש או מקדש ברנע. שהיו סמוך לשעיר כמ"ש בענין המרגלים (לעיל א' מד) ויכתו אתכם בשעיר, ובשנת הארבעים היו ג"כ סמוך לשעיר כמ"ש (לעיל ב ד) אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וגו' ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה. וישבו ל"ח שנה בקדש מקום שהיה מעשה המרגלים כמ"ש (לעיל א מו) ותשבו בקדש ימים רבים. וסבבו את הר שעיר ג"כ י"ט שנה כמ"ש (שם ב א) ונסב את הר שעיר ימים רבים: וכל אותן הל"ח שנה עסקו בתורה וראו את מעשה ה' והנהגתו עמהם הכל בדרך הנסיי וע"י זה עלו מדרגות רבות ביראת ה' כי כבר כתבנו שבצאתם ממצרים היו חולים בנפש. וכל המעלות שהשיגו ביראת ה' באותן הל"ח שנה יכנה בשם זריחה שיורה על התחלת זריחת האור ולא על התמדתו. שלא הגיעו להיות עובדי ה' מאהבה רק אחר גמר משנה התורה:

הופיע מהר פארן הוא הזמן הג' מעת שהתחיל לשנות להם משנה התורה עד שגמר שהשיגו אז אהבת ה' והתורה נשנה בפארן כמ"ש (דברים א׳:א׳) במדבר בערבה בין פארן וגו'. ויכנה בשם הופעה שיורה על התמדת האורה:

ואתה הוא הזמן הרביעי שהוא עת כריתת ברית ערבות מואב כמו שכתבנו שאחרי שנהיו עובדי ה' מאהבה התעוררו מעצמם לברית ההיא לקבל עליהם ועל זרעם, לשמור את כל דברי התורה, וגם נכנסו בערבות על אחרים. ומעת הזאת הסכים ה' להשכין שכינתו בתוכם לעולם. ששרש אתה יורה בכל מקום על התמדת הדבר ההוא שמה:

מרבבות קדש שאתה להם מסבת והתעוררות רבבות קדש שהם ישראל שמעת נסעם מהר חורב קראם בשם רבבות, (במדבר י׳:ל״ו) שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ואחרי גמר משנה התורה נתכנו בשם עם קדוש כמ"ש (דברים כז) וה' האמירך היום וגו' ולהיותך עם קדוש וגו'. ושני השמות ביחד הם רבבות קדש: ובזה אמר תהלת ה' וזכות ישראל וקבלת התורה וברית הר חורב ולכתם במדבר ארבעים שנה. כמ"ש (ירמיה ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו'. וזכות כריתת ברית ערבות מואב:

מימינו אש דת למו בארבע העתים הללו נתן להם ה' מימינו אש דת, כי רוב התורה נתן ה' בסיני ובחורב והרבה בכל הל"ח שנים, ובעת משנה התורה נתוספו הרבה דינים, וגם בעת ברית ערבות מואב נתחדשו דברים. וגם מפני שהברית הזאת הוא ע"י התעוררות ישראל וקבלו מאהבה. והוא גמר הקבלה על כל התורה נחשב כאלו קבלו אז. וזכר ימין שיורה על חשיבות התורה שהיתה בימינו של ה' וגם על חשיבות מסירתה לישראל שניתנה להם מימינו ומעלת התורה שהיא דת אש: ועתה יבקש מה' שיקיים ברכות אשר ראויים המה לברכה זו. שיאמר:

ב ר"ל מה ענין שבחו של מקום גבי ברכות של שבטים ל"פ פתח תחל' וכו':

ג דאם לא כן למה לא פתח בשבח שברא העולם או שאר שבחות של מקום ול"פ ובשבח וכו':

ד ר"ל למה כתיב מסיני לסיני הל"ל ל"פ יצא לקראתם וכו' פיר' כבר היה בסיני וכשבאו ישראל יצא לקראתם מסיני שנאמר ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ול' לקראתם אינו נופל אלא כשבאים זה לקראת זה:

ה ר"ל למה לא פירש למי הופיע ל"פ להם דהיינו לישראל אבל גבי וזרח משעיר לא היה צריך לפרש מדכתיב למו דקאי אישראל דסמיך ליה לעיל מיניה:

ו ר"ל למה לא כתיב למי אתה הוצרך לפרש לישראל:

ז ר"ל דמ"ם מרבבות הוא מ"ם מקצת ולא מ"ם ממנו והוכחתו דלא מצינו מקום ששמו רבבות ע"כ צ"ל מ"ם מקצת וק"ל. והרא"ם פי' דאם יהי' מ"ם ממנו שאז יהי' פי' שהשם פירש מרבבות קודש ובא לבדו וזולת למת ועמו יהיה פי' ואתה מקצת רבבות קודש ואין לו טעם בלא מלת ועמו והוסיף מלאכי קודם מלת קודש מפני שמלת קודש נופל על דבר כמו ואנשי קודש ופה הם המלאכים עכ"ל:

ח כמנהג העולם לכתוב בדיו על הנייר והקרא מסורס לפי פי' זה כאלו כתיב מימינו למו דת אש ויהיה פי' דקרא הכי מכתב יד ימינו נתן למו דת דהיא התורה כתוב' באש שחורה על גבי אש לבנה. רא"ם:

ט דלטעם ראשון קשה דצריך לסרס המקרא ל"פ ד"א וכו' ולפי ד"א לחוד קשה הל"ל מאש דת דאז היה פירושו מן אש כלומר מתוך אש לכן הוצרך גם לטעם ראשון:

ולגד אמר ברוך מרחיב גד וגו', עד ולדן אמר וגו', עתה יזכור ארבעה בני האמהות שזכרם כפי סדר תולדותם, ופירושן על דרך הפשט, שלפי שגד היה הראש לשאול את ארץ סיחון ועוג אשר הראה עצמו בזה קצר רוח, כי לא בטח שתהיה לו נחלה בארץ ומיהר לקח אותה בראשונה לכן אמר ברוך מרחיב גד ר"ל ברוך ה' שהרחיב את גבולו של גד והוציאו ממגורתו אשר פחד שיצר לו המקום ועתה ישכון בארצו כלביא שלא תקרב אליו חיה אחר' להשיג גבולו. ולכן נאמר בדברי הימים (סימן י"ב) ופני אריה פניהם, ולא די שהוא לא יפחד מהאויבים אבל גם יטרף מאויביו זרוע אף קדקד, כללו של דבר שבראשונה שאל נחלתו כעני כי יעטוף, ואחר כך נתחזק והרחיב גבולו על ידי מלחמות עצומות כנזכר בדברי הימים, עוד זכר שגם כן התעוררו אל בקשת הנחלה מעבר הירדן לפי שראה ששם בחלקו הית' חלק' מחוקק ספון ר"ל קבר משה איש האלהים מחוקק וכותב התורה היה שם קברו ספון, כי עם היות שלא ידע איש את קבורתו הפרטית הנה קברו ידענו בכלל שהיה שם בחלקו כמו שאמר ויקבור אותו בגיא, ולפי שלא יחשוב אדם שמה שעשה גד היה לפחדו מהאויבים אשר בארץ כנען, לזה אמר ויתא ראשי עם, ר"ל שגד חייב עצמו לעבור חלוץ לפני העם ושהוליכם לארץ ולחם את מלחמותם ובזה צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, כלומר שהצדיק עצמו מאלהים במה שקיים נדרו ומשפטיו עם ישראל במה ששמר להם מה שהתנה עמהם והלך בראשי גייסות כל י"ד שנה של כבוש וחלוק, וחז"ל דרשו בספרי ויתא ראשי עם על משה יאמר כי שם חלקת מחוקק ספון שאותו מחוקק שהוא משה הביא ישראל ממצרים וצדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, ויש מפרשים שהיתה נחלת גד צרה מאד, וגבולו צר כפי עמו ולא היה לו יכולת להרחיב גבולו ולכבוש את האומות אשר סביביו כי היו חזקים מאד כארי, ולפי שגד עזר את ישראל לכבוש את ארצם אמר משה ברוך מרחיב גד, ר"ל ברוך יהיה מי שירחיב ויעזור לגד בהרחבת גבולו לפי שכלביא שכן, ר"ל ששכנו הוא כלביא וטרף זרוע אף קדקד ולכן גד לא יוכל לכובשו ויצטרך לעוזרים, ואם תאמר אם היתה נחלתו כל כך צרה למה זה שאל אותה למשה לזה אמר וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ר"ל וירא ובחר גד הראשית והיא הארץ אשר מעבר לירדן לעצמו לא לשלמותה כי אם לפי שיהיה שם ספון קבר משה מחוקק התורה, ובסוף דבריו נתן הסבה למה יאות אל מי שיעזרהו באמרו ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה רוצה לומר שהביא את ישראל לארץ ועשה בזה צדקת ה' ומשפטיו עם ישראל, ולכן ראוי שיבורך מי שיעזור אותו כמו שהוא עוזר את ישראל ויגמול לו מדה כנגד מדה, וי"מ וירא ראשית לו וגו' על ענין המזבח שבנו בני גד ובני ראובן בירדן כאשר שלחו אליהם ישראל פנחס וי"ב נשיאי העדה כמו שנזכר בספר יהושע והם השיבו אל אלהים הוא יודע וישראל הוא ידע כי לא במרד ולא במעל עשינו זאת כי אם להיותו לעד בינינו ובין ישראל שלנו חלק ונחלה בה' ובתורתו, ושעל זה אמר כאן משה וירא ראשית לו רוצה לומר ראה הרואה בראשית גבול גד כי שם היה חלקת מחוקק ספון, רוצה לו' מזבח אבנים חקוקות בברזל למה שלא היה לעולה וזבח עשהו מאבנים חקוקות הפך מה שצותה תורה, ואמר ספון שהוא כמו נוסף כי ספון מגזרת יסף כמו שצקון מגזרת יצק, ולפי שזה סבב שבאו אליו פנחס הכהן ונשיאי העדה, אמר ויתא ראשי עם, ונבא משה שבזה לא ימצאו להם עון אשר חטא, וזהו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, שנשפט עמהם ונשאר צדיק ויצא צדיק בדינו, והנה אמר זה בגד ולא אמר כן בראובן בהיות הענין בשניהם שוה, אם לפי שהיו בני גבורים יותר מהם כמו שזכר ר"א והוכיחו מהכתוב, ולכן בשאלת הארץ קדמו תמיד בני גד לבני ראובן, ואם לפי שהיה הענין אחד בהם, ומה שאמר בראובן הענין הזה יובן בגד, ומה שאמר בגד יובן בראובן ג"כ והסכמת הברכה הזאת למה שברך יעקב אביהם מבוארת שהוא עליו השלום אמר גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, שרמז על מלחמותיו וגבורותיו תמיד: