דברים לג, טז

ורצון שכני סנה. כמו שוכן סנה ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקדוש ברוך הוא הנגלה עלי תחלה בסנה:

רצון. נחת רוח ופיוס, וכן כל רצון שבמקרא:

תבואתה. ברכה זו לראש יוסף:

נזיר אחיו. שהפרש מאחיו במכירתו:

וּמִטוּב אַרְעָא וּמָלָאַהּ וְרָעֵי לֵהּ דִשְׁכִנְתֵּהּ בִּשְׁמַיָא וְעַל מֹשֶׁה אִתְגְלִי בַאֲסָנָא יֵיתוּן כָּל אִלֵין לְרֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְגַבְרָא פָּרִישָׁא דַאֲחוֹהִי

וּמִטוּב שְׁבַח פֵּירֵי אַרְעָא וּמַלְיָהּ רְעֵי לֵיהּ אֱלָהָא דְאִתְגְלֵי בְּאִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ עַל משֶׁה בִּסְנַיָא יִתְכַּנְשָׁן כֻּלְהוֹן בִּרְכָתָא אִלֵין וְיִתְעַבְדָן כְּלִיל דִרְבוּ לְרֵישֵׁיהּ דְיוֹסֵף וּלְקָדְקָדֵיהּ דְגַבְרָא דַהֲוָה רַב וְשַׁלִיט בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וַהֲוָה זָהִיר בְּאִיקְרָא דְאָחוֹי

עַבְדָא פֵּירִין טָבִין בִּזְכוּת אַרְעָהָא וּמַלְיָתָא וַעֲבַד רְעוּתָא דְמִן דְאַשְׁרֵי יְקַר שְׁכִינְתֵּיהּ בִּסְנַיָא יַתְיָן כָּל בִּרְכָתַיָא הָאִלֵין וְיִתְעַבְדוּן כְּלִילַיָא עַל רֵישָׁא דְיוֹסֵף וּלְקוֹדְקוֹדָא דְגַבְרָא דַהֲוָה שַׁלִיט בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וַהֲוָה זָהִיר בִּיקָרֵיהוֹן דְאָחוֹי:

וממגד ארץ ומלאה ממגד ארץ המישור ומאשר היא מלאה כי הזכיר ההרים והגבעות ויזכיר הבקעה וארץ המישור כדברי רבי אברהם (אבן עזרא על דברים ל״ג:ט״ז) ועל דעתי מגד ארץ ומלואה ברכות שדים ורחם כי כל האדם וכל הרמש אשר הוא חי יקרא מלואה וכן ירעם הים ומלואו (תהלים צו יא) כי אם מלאתיך אדם כילק (ירמיהו נא יד) והנה זה כטעם ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך (דברים כ״ח:ד׳):

ורצון שכני סנה נמשך למעלה ומרצון שוכני סנה ויקרא השם הנכבד שוכני סנה כי שם נראה אליו בתחלה ושכן ימים רבים על הר סיני שהוא מקום סנה ומסיני בא ושכן בישראל וטעם הכתוב שתהיה ארצו מבורכת מרצון השם כטעם רצית ה' ארצך (תהלים פה ב) וארצה בו ואכבדה (חגי א ח):

וטעם תבואתה הברכה הזאת תבוא לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו או טעמו רצון שוכני סנה תבוא לראש יוסף ואל תתמה על החפץ שיכנה אותו בלשון נקבה כי כן בלשון ארמית ורעות מלכא (עזרא ה יז) ולשון חכמים חפצת נפשו ועל דרך האמת יאמר שהרצון ששכן בסנה היא תבוא לראש יוסף שבה ירים ראש והזכיר סמוך במקום מוכרת וכמוהו רבים או יסמוך אל השם הנכבד הנזכר ורצון ה' השוכן בסנה תבוא לראש יוסף וזאת ברכת יעקב (בראשית מט כה) מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך:

וממגד ארץ. כפול ארץ המישור:

ומלואה. מאשר היא מלאה:

ורצון שכני סנה. הוא השמים:

תבואתה. הברכה הזאת והתחברו שנים סימנין התי״ו והה״א כמו עזרתה ישועתה בצרתה ובעבור שהזכיר התבואה דמה השבט לשור ואמר בכור שורו כי יש לו כח רב כי הוא ראשית און:

ורצון שוכני סנה. וגם רצון האל שנגלה בסנה אשר בו הורה ענין עמו אנכי בצרה. כל אלה תבואתה לראש יוסף. מלבד ברכותיו עם הצבור תבואנה על ראשו מאת אלהי מרום שהוא יברך בלתי אמצעי:

ולקדקד נזיר אחיו. כי אמנם ראוי הוא לזה כי אמנם היה בעל נזר וכתר מלכות בקרב אחיו והתנהג עם כלם בחסידות:

וממגד ארץ. אחר שהזכיר פירות ההרים הזכיר פירות ארץ המישור, ובמלת ומלואה נכלל הכסף והזהב וכל המחצבים ושאר כל קניני הארץ שהכל בה, ומתברך מרצון הקב"ה ששכן בסנה.

ובמדרש מברכת ה' ארצו, למה נתברך יוסף בברכת הארץ יותר מכל השבטים, אלא אדם הראשון ששמע לקול אשתו נתקללה האדמה בעבורו שנאמר (בראשית ג) כי שמעת לקול אשתך וגו', יוסף שלא שמע לאשת אדוניו נתברכה האדמה בעבורו, הה"ד מברכת ה' ארצו.

תבואתה לראש יוסף. הברכה הזאת, והמלה זרה והיא מורכבת מן באתה ומן תבא, ורמז לו משה בכאן כשם שבאת בגלות מצרים קודם אחיך כן תבא לגאולה קודם להם, והם מ"ה שנים שעתידים הנדחים שיהיו נגאלין קודם הנפוצים, ובין גאולה לגאולה מ"ה שנים.

ורצון שכני סנה רצון של שוכן סנה יהי כן.

נזיר אחיו לשון זכו נזיריה משלג כלומר יוסף שהיה שר על כל אחיו.

נזיר אחיו שהופרש מאחיו במכירתו וא"ת אחר שארצו מבורכת זה יהיה לסבה שכולם עובדי אדמה בבלויי סחבות והשקו ברגליהם גן הירק אמר יוסף שהוא בכור שניתנה לו בכורתו של ראובן הדר לו וא"ת היפים אינם בני מלחמה כמו שאמר בגלית על דוד ויבט הפלשתי ויראה את דוד ויבזהו כי היה נער ואדמוני עם יפה מראה ואחר שארצם מבורכת מאד יבואו האויבי' לאכלה וקרני ראם קרניו ובהם ינגח לעמים רבים ולא יגרשם למקום קרוב אלא עד אפסי ארץ ואיך אפשר כל כך גבורה לפי שהם שני שבטים ובהם רבבות ואלפים:

ורצון שכני סנה וגו׳. פרוש שיתרצה בו ה׳ להטיבו גם בזמן שישראל בצער, והוא סימן שכינת סנה.

ואמרו תבואתה לראש יוסף ולקדקד וגו׳. פרוש, טעם האמור הוא כנגד שני מדות טובות שנמצאו בו: אחד, שהגם שגלה וירד למצרים, וכמה סבות הרשע הקיפוהו, עמד בצדקתו, כאמרם זכרונם לברכה (רש״י על שמות א:ה) בפסוק ״ויוסף היה במצרים״ הוא יוסף וגו׳, והוא מה שרמז באמרו ״לראש יוסף״. וכנגד מה ששלם לאחיו טובה תחת רעה, אמר ״נזיר אחיו״, שהזירוהו אחיו מן אחותם, כמו שדרשו זכרונם לברכה (רש״י על בראשית לז:יז) בפסוק ״נסעו מזה״, ואף על פי כן ״ויכלכל יוסף״ וגו׳:

וממגד ארץ ומלואה. כל תבל ומלואה. יש כמה מינים בזו המדינה שאינם בזו. והכל נמצא בהר המלך:

ורצון שוכני סנה. יש מינים שאינם נאכלים אלא למי שמרזה את גופו להיות פרוש מתאות העולם. ומכונים המינים הללו רצון שוכני סנה. שביקש אז הקב״ה לשכון דכא כ״י כך ברא מינים אלו למי שרצונו לחיות בזה האופן. גם זה נמצא בשבט יוסף:

תבואתה לראש יוסף. כל זה השפע ראוי לבא לראש יוסף. שהיה משפיע כל טוב במצרים. ולקדקד נזיר אחיו. על מה מגיע לו גם רצון שכני סנה. היינו מינים המכחישים את הגוף בשביל שגם יוסף התנהג בנזירות בשעה שפירש מאחיו. וכתיב בלשון קדקוד משום שמי שהוא נזיר ופרוש מן התבל עוסק בדבקות ומשוקע בדעת שהוא באחורי הראש. ועי׳ להלן כ׳. ועי׳ מה שכתבתי בספר בראשית בברכת יעקב את יוסף:

תורה אור וממגד ארץ ומלאה מלבד התמתקות הפירות ע"י מים שמש וירח יהיה מתיקות בפירות מה' שארץ ומלואה שלו, עד"ה (תהלים קד) לה' הארץ ומלואה. ורצון שכני סנה ואעפ"כ רצה להשכין שכינתו בסנה בעת שנגלה אל משה, וענין שנגלה בסנה הוא, שמשה חשב שאינם ראוים לגאולה: א) שארץ מצרים היא ערות הארץ ואינה ראויה שיתגלה ה' בה, ב) שלא היו מעשים טובים בישראל, ג) שנדבקו מעט בתועבת מצרים, ולכן הראה ה' לו בזה שהשכין שכינתו על הסנה, שיש בו ג"כ ג' דברים לרעה: א) מצד המקום, שגדל בארץ ציה. ב) שלא יגדל פרי. ג) שהוא מלא קוצים. אבל מצד אחר יש בו ג' דברים לשבח. א) שהוא במדבר שמסוגל להמתבודד ברוחניות, ב) שהוא טוב להאחז בו האש מהר. ג) שהקוצים יועילו לו שיזקין בארץ גזעו. כן בענין גאולת ישראל ג' דברים לשבח. א) שע"י שנגלה כבוד ה' במצרים נראה כי מלא כל הארץ כבודו שאף במקום שפל כמצרים הראה כבוד מלכותו, ב) כי אור ה' היא התורה אין מסוגל להנתן רק לישראל, ג) שהיה בהם כענין הקוצים שיש בסנה שמרחיק מלהדבק בו, כן לא נתדבקו במצריים והיו שונים מהם בכל עניניהם, כידוע, וכן היה מלכות זרע יוסף, א) שמעת העמיד ירבעם העגלים טמא את הארץ, ב) מעשיהם היו לא טובים, ג) שחטאו בחטאת ירבעם והבעל, והיו ג"כ ג' דברים לשבח. א) שארצם היה סוכך על שבט יהודה ובנימין שומרי התורה ועל המקדש, ב) שהיה בהם ע"י זכות יוסף ענין הגבורה למלחמה וכל שכניהם ייראו מפני גבורתם הנוראה. וע"י זה ישבו יהודה ובנימין בארצם, והראיה אחרי שגלו לא ארכו הימים ויגל גם יהודה מאדמתו, ג) ע"י שלא היה להם ענין ההוד לא היו באהבה עם העמים שכניהם ולא נתערבו בהם, ומפני שמשה ראה שעתידים עשרת השבטים לחטוא, ועכ"ז ברכם שתתקיים ברכתו לכן הזכיר ענין הסנה. תבואתה תחול עליו הברכות. לראש יוסף שכלכל את אביו ואת אחיו כנ"ל. ולקדקד נזיר אחיו בשביל שעתיד להיות נזר האחים ומושל עליהם ולכן יתברך:

ב רצ"ל במה שהוסיף מלת ברכה דבלאו הכי לא היה נשמע מה תבא לראש יוסף לכך הוסיף ברכה זו: