דברים ג, כג

ואתחנן. אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. לפי שאמר לו (שמות לג, יט) וחנתי את אשר אחן, אמר לו בלשון ואתחנן. דבר אחר זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה, כדאיתא בספרי:

בעת ההיא. לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא התר הנדר:

לאמר. זה אחד משלשה מקומות שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו:

וְצַלֵיתִי קֳדָם יְיָ בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר

ואתחנן וּבָעִית רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ בְּעִידָנָא הַהוּא לְמֵימָר

וְצַלִּית וּבָעִית רַחֲמִין מִן קֳדָם יְיָ אָמַר משֶׁה בְּשַׁעְתָּא הַהִיא לְמֵימָר:

ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר כאשר הזכיר כבוש ארץ סיחון ועוג ואמר (דברים ג׳:כ״א) ואת יהושע צויתי בעת ההיא הזכיר כי אני לא אעבור שם כי התחננתי אל השם הנכבד ולא שמע אלי וצוה אותי לחזק את יהושע כי הוא יעבור וטעם בעת ההיא רמז לעת הגזרה שהזכיר (דברים א׳:ל״ז) גם בי התאנף ה' ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה והנכון כי בעת ההיא בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל וחלקתי הארץ לשני השבטים והיה זה כאשר נאמר לו (במדבר כז יב) עלה אל הר העברים הזה כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת וכאשר לא שמע השם בקולו חזר והתפלל יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה כמו שנזכר שם (דברים ג׳:ט״ז) וזהו וצו את יהושע (דברים ג׳:כ״ח) אבל הזכיר שם התפלה אשר נענה עליה וכאן הזכיר זה להודיע כי הארץ היתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם וכל זה מתוכחותיו:

ואתחנן. הטעם וכבר התחננתי כי כאשר הזכיר יהושע ואמר צויתיו בעבור כי אינני עובר עמכם כי התחננתי לשם לעבור עמכם בעבור כי לגדולת השם אין חקר וחדשים לבקרים רבה אמונתך:

ואתחנן אל ה'. שבעה שמות נקראו לתפלה ואלו הן תפלה תחינה צעקה זעקה נפילה פגיעה רנה ובכלן לא התפלל משה אלא בתחנה ולמה לפי שבשעה שאמר משה לפני הקב"ה הודיעני נא את דרכיך באיזו מדה אתה מנהיג את עולמך ואמר לו הקב"ה וחנותי את אשר אחון כלומר כל מה שאני עושה עמהם מתנת חנם אני נותן להם אמר לו משה באותה מדה שאמרת לי התנהג ותן לי במתנת חנם שאעבור את הירדן לכך אמר ואתחנן לשון וחנותי. ד"א שהתפלל משה תקט"ו תפלות כמנין ואתחנן:

ואתחנן לעיל כתיב לא תיראום חזקתי את ישראל אולי ירחם עלי:

ואתחנן בגימטרי' שירה שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפלתו: סמך ה' אלהיכם לואתחנן לומר שויתי ה' לנגדי תמיד:

מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו (משלי יט, יז)

שלמה המלך ע"ה באר לנו בכתוב הזה (משלי יט) תועלת מדת הצדקה וגודל שכרה בעוה"ז ובעוה"ב. ודבר ידוע כי עיני העשיר תלוים אל עשרו או לרבוי אוהביו ומיודעיו שהם רבים, כענין שכתוב (שם יד) ואוהבי עשירי רבים, אבל העני אין עיניו תלויות כי אם לה' יתברך, לא לעשרו כי עני הוא, ולא לחבורת אוהבים כי אין לו אוהבים ומרעים, ואף אם היו לו הלא המה כלם יחדיו יפרדו ממנו וישנאוהו בסבת רישו וכענין שכתוב (שם יט) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו, וכתיב (שם) ודל מרעהו יפרד, יאמר כי אפילו לא נשאר לו אלא ריע אחד אותו הריע הוא מתרחק ממנו, ועל כן אמר שלמה ע"ה כי כיון שהוא שנאוי מן הכל הקב"ה אוהבו, והמחונן אותו הוא מלוה ה', לפי שלא הביאו לחון את הדל כי אם אהבתו של הקב"ה, שהוא אוהב למי שאוהב הקב"ה שהרי הקב"ה אוהבו שקראו עמי, שנאמר (ישעיהו י״ד:ל״ב) ובה יחסו עניי עמו, וכיון שהוא מלוה להקב"ה הרי נתחייב לו הקב"ה לפרוע לו המלוה ההיא, כלומר השכר בעולם הזה, שכן מצינו בפרשת הצדקה (דברים י״ד:כ״ט) למען יברכך ה' אלהיך, והברכה היא תוספת טובה והצלחה בעוה"ז, וכן דרשו רז"ל מלוה ה' חונן דל, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול עבד לוה לאיש מלוה. וגמולו ישלם לו, זו הבטחה על שכר העולם הבא כי מלבד שיפרע לו הקב"ה המלוה בעולם הזה יתן לו שכרו בעוה"ב, כי אין מנהג ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה בלתי אם יוסיף או יחדש בה דבר, כמו שהזכרתי פעמים רבות, ומה שאמרו חונן דל ולא מרחם לפי שמלת חנינה הוא מלשון מתנת חנם, וכתיב בפרשת הדל (שמות כ״ב:כ״ו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, אעפ"י שאינו הגון, ועל כן נתחייב האדם במדת החנינה לפי שהוא מדתו של הקב"ה שהוא משפיע מברכתו לבריות ונותן להם מטובתו חנם, שכן הודיע למשה בסיני שהוא מנהיג עולמו במדת החנינה שנאמר (שמות ל״ג:י״ט) וחנותי את אשר אחון, וכתיב (דברים כ״ח:ט׳) והלכת בדרכיו, מה הוא נותן מתנת חנם. אף אתה תתן מתנת חנם וכן כל מבקש מלפניו ויעמוד בתפלה הוא נענה בתחנה שהוא העיקר בתפלה, וכן מצינו בדוד שאמר (תהילים ל׳:ט׳) אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן, וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהתעסק בתפלה ארבעים יום וארבעים לילה ולא נענה בכלן אלא בתחנה, וזהו שכתוב.

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. בעת ההיא, אחר שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שנתנו לישראל חשבתי שמא בטלה גזרה. והכתוב הזה דבק עם הפרשה של מעלה שהזכיר לשני המלכים האלה.

לאמר. היתה התפלה בחתוך שפתים, וכן (במדבר י״ב:י״ג) ויצעק משה אל ה' לאמר, ענינו אמירה גמורה בחתוך שפתים, וכבר הזכרתי שם טעם הדבר.

ובמדרש ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע אתה קראתני עבד שנאמר (שם) לא כן עבדי משה, אני עבד ולויתן עבד, אני מתחנן לפניך והוא מתחנן לפניך, שנאמר (איוב מ׳:כ״ז) הירבה אליך תחנונים אם ידבר אליך רכות, תחנת לויתן שמעת וכרת עמו ברית וקיימתו שנאמר (שם) היכרות ברית עמך, ואני עבד ואמרת לי (שמות ל״ד:י׳) הנה אנכי כורת ברית, ואי אתה מקיים אותו, אלא אמרת לי (דברים ל״ב:נ׳) ומות בהר אשר אתה עולה שמה, ולא עוד אלא כתבת בתורתך (שמות כ״א:ה׳) ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי, איני רוצה למות, והגישו אדוניו אל האלהים ועבדו לעולם, ולא קיימת זה עמי, בבקשה ממך שמע אלהים רנתי ואל תתעלם מתחנתי, אמר לו הקב"ה רב לך, בעל ריבך בעל דין שלך כבר הוציא עליך גזרה שתמות, אדם הראשון שאכל מן האילן גזר מיתה על הכל, וכן אמר איוב על אדם הראשון (איוב ל״א:ל״ה) מי יתן לי שומע לי הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי, אי זה ספר כתב, ספר תולדות אדם עד כאן.

ואתחנן ואתמלא תחנונים וכן בהתחננו אלינו בהתמלאו תחנונים אלינו ולפירוש רש״י שפרשו לשון חנם נראה שהנו״ן אחרונה במקום מ״ם.

ואתחנן אל ה'. שמנה שמות נקראת התפלה ואלו הן תפלה תחנה צעקה שועה נפילה פגיעה רנה שיחה ובכולם לא התפלל משה אלא בתחנון למה לפי שבשעה שאמ' הודיעני נא את דרכיך באיזה מדה אתה מתנהג עם עולמך וא"ל הקב"ה וחנותי את אשר אחון כלומר כל מה שאני עושה עם הבריות מתנת חנם אני נותן אמר לפניו באותה מדה תתנהג עמי ותן לי מתנת חנם לעבור את הירדן לכך אמר ואתחנן לשון וחנותי:

ואתחנן אל ה' [וגו']. אתה החילות להראות את עבדך. כי התחלה להראות את עבדך גדלך וידך החזקה, שלא הראית על ידי אדם ניסים ונפלאות בארץ משנברא העולם, כמו שהראית על ידי עבדך, והודעת על ידי, שאין בשמים ובארץ אשר יוכל לעשות כמעשיך וכגבורותיך. ויש לפרש אתה החילות להראות לי גדלך כגון מכות מצרים וקריעת ים סוף וניסים ונפלאות במדבר מן ושליו ובאר ובליעת דתן ואבירם ומתן תורה וכבישת ב' מלכים גדולים ואדירים, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יכול לעשות כמעשיך וכגבורותי':

ואתחנן אל ה׳ בעת ההוא לאמר. צריך לדעת אמרו בעת ההוא. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (ספרי דברים כו) כשראה שנפל סיחון ועוג לפניו וכו׳, לדבריהם חוזר למה שלפניו שהיא מלחמת סיחון ועוג, ולפי זה טעם המאמר לומר שזולת מה שהיה בעת ההיא לא הייתי מתפלל כי הגזרה כבר נגזרה.

ונראה לומר בהעיר עוד אמרו לאמר, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו (ספרי) שאמר משה לה׳ השיבני על דברי אם אני נכנס לארץ, וזה דרך דרש. אכן פרוש אמרו ״בעת ההיא״ הוא זמן שנשבע ה׳ על דור המדבר שלא יראו את הארץ שאמר בפרשה שלמעלה, וכללו למשה בכלל שבועת הגזרה, כמו שאמר (דברים א:לז) ״גם בי התאנף ה׳ בגללכם״. בעת ההיא התחנן לה׳ לבטל גזרתו ולהתיר השבועה, כרמוז במאמר ״אתה החלות״, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה לשון התרת שבועה, כאשר אבאר בסמוך. וטעם המאמר הוא להודיעם לבל יחשדוהו שלא התפלל אלא על עצמו לבטל גזרתו ולא חש לדורו והעלים עין ממנו ותם כל הדור ההוא. לזה אמר בעת ההיא פרוש, קודם שנתקימה הגזרה התחנן לה׳.

והגם שבתחלתו לא מצינו שלא הזכיר אלא על עצמו ולא עמו, אף על פי כן כונתו היתה בחכמה שהתפלל על עצמו להתיר שבועה שעליו, ואחר כך יאמר לפניו לבטל גם על ישראל, ויהיה הדבר קל להשיג מדין נדר שהותר מקצתו הותר כלו (נדרים סו.). והוא אמרו לאמר פרוש, אין תכלית הדבר בדברים הנאמרים אלא לאמר עוד דברים אחרים. וזה עשה בחכמה, כי יותר יהיה נקל להתקבל תפלתו על עצמו להתיר שבועת הגזרה שעליו, להיותו נקי וצדיק, מהתיר שבועת גזרת ישראל שהם בעלי העון, וכל דברי משה יגידו צדקת ה׳ עשה.

עוד נתכון לדיק ארבעה תנאים הצריכין לקבלת תפלה: אחד, שיתפלל כעני הדופק על הפתח, כדרך אמרו (משלי יח:כג) ״תחנונים ידבר רש״. ב׳, שיבקש ממקור הרחמים. ג׳, זמן התפלה, כדרך אמרו (תהלים סט:יד) ״ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון״. ד׳, שתהיה תפלתו מפרשת ולא תהיה סובלת פרוש בלתי הגון, וכמעשה שהובא במדרש (אסתר רבה פ״ז:כד) בההוא גוי וישראל וכו׳, וילדה בהמתו של גוי ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו׳, עד כאן. והוא מה שנתכון משה במאמרו כאן: ואתחנן – לשון תחנונים, זה כנגד תנאי ראשון. אל ה׳ – שבקש ממקור הרחמים, זה כנגד תנאי שני. בעת ההיא – פרוש בעת הידועה לקבלת תפלה שהיא עת רצון, כי מי יודע עת הרצון כמשה. ואפשר שזה היה בעת אשר אמר לו ה׳ ״החל רש״ ארץ סיחון ועוג, וזה מכון לדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג וכו׳, זה כנגד תנאי שלישי. לאמר – פרוש, פרש אמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון, זה כנגד תנאי רביעי. ולדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו ״בעת ההיא״ כשראה מלחמת סיחון ועוג, טעם אמרו לאמר נמשכת עם ״אתה החלות״. וכבר כתבתי בכמה מקומות כי כשאינו אומר הדבור בלשון עצמו שאמרו אלא כולל המכון בלשון אחר, הוא אומר ״לאמר״ – פרוש, כונת המאמר היא זאת. כמו כן במה שלפנינו אמר ״לאמר״ להעירך על זה. ויש מרבותינו זכרונם לברכה שאמרו (ילקוט שמעוני יט) ״בעת ההיא״ כשאמר לו (במדבר כ:יב) ״לא תביאו את הקהל״ וגו׳, ויש שאמרו (מדרש רבה) כשאמר לו (במדבר כז:יח) ״קח את יהושע״ וגו׳. ואפשר שבכל העתים התפלל ועל כל עת מהם הוא אומר ״בעת ההיא״, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. פירש"י אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים מ"מ אינן מבקשים כ"א מתנת חנם (ספרי ואתחנן כג) וקשה על זה מהיכא תיסק אדעתין שיתלו במעשיהם הטובים שכבר עשו הלא לעולם אין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שהאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם (ישעיה נט יח) כל תגמולוהי עליו במה שכבר עשה לו ה' כי גבר עליו חסדו מיום הולדו, כמו שהאריך מזה בחוה"ל (שער הבטחון פרק ד) ורז"ל (ברכות י:) האשימו את חזקיה שתלה במעשיו ואמר זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת. (מלכים ב' כ ג) ותלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר הזאת בעבור דוד עבדי (שם כ ו) כי מן השמים הראו לו שאין לו שום זכות כי כבר אכלו חזקיה, ונתקיים בו מאמר קטונתי מכל החסדים. כי הודה ואמר שקטן יעקב ודל במצות מצד כל החסדים שכבר קבל, ואיך אמרו אע"פ שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, והראיה שמביא מן פסוק וחנותי את אשר אחון. אינה ראיה לכאן כי פסוק זה אין למידין ממנו כ"א שאף מי שאין לו זכות הקב"ה עושה עמו על צד החנינה אבל משה שנענש בחטאו שלא יכנס לארץ מה ענינו לפסוק זה כי הוא ודאי גרוע ממי שאין לו לא זכות ולא חובה.

והתשובה לכל זה, שמה שאמרו שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין הפירוש באותן מע"ט שכבר עשו אלא במעשיהם הטובים שעתידין לעשות, כי מסתמא כל צדיק אינו מבקש שום הנאה גופנית כ"א כדי שעל ידה יהיה לו מקום לקיים איזו מצוה, וזה הדבר שדרש רבי שמלאי (סוטה יד) וכי לאכול מפריה היה צריך משה אלא אמר הרבה מצות תלויות בארץ, וא"כ היה לו לתלות בקשתו באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע"י בקשה זו, וזה דבר אמיתי ששורת הדין נותן שימלא ה' משאלות לבו יען כי אינו חפץ כ"א את אשר חפץ ה' בו, ואע"פ שבחטאו נקנס עליו מ"מ אין מענישין החוטא לאמר לך עבוד עבודה שהיא זרה אצלך להוסיף על חטאתו פשע. אלא שמרוב ענוה שבו לא רצה לתלות השאלה באותן מעשים טובים שעתיד הוא לעשות ע"י הכניסה לארץ, כי אולי יכנס ולא יעשה המצות ורק ההנאה הגופנית יקבל ואת הטוב לא יקבל, לכך בקש בלשון חנינה מתנת חנם בעלמא, ולכך נאמר בעת ההיא לאמר. כי עשה שאלתו באשר הוא שם על דעת ההוה שעדיין אין שום זכות בידו מבלי שישקיף על העתיד לבא שסופו לבא לידי קיום מצות, כי שמא יבא או לא יבא לכך אמר בלשון ואתחנן כי היה צריך לבקש מתנת חנם על העת ההיא כאמור.

בעת ההיא לאמר. כבר כתבנו שהתפלה והתחינה היתה על העת ההיא מבלי שיתלה שאלתו במעשים טובים שסופם לבא ואמר לאמר לדורות שכל צדיק יבקש תחנונים מתנת חנם וי"א שמשה אמר איני מניחך עד שתאמר לי הן או לאו ועל זה נאמר בעת ההיא לאמר ר"ל שיאמר לו תשובה תיכף בעת ההיא. וי"א שהוא על דרך ה' שפתי תפתח וגו' (תהלים נא יז) שבקש ממנו ליתן לו מקום לאמר דבריו כמ"ש וארשת שפתיו בל מנעת סלה (שם כא ג).

ורש"י פירש, בעת ההיא. אחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר ונראה שחשב משה כי טעם הנדר הוא יען לא האמנתם בי. לא גרמתם לישראל להאמין בי ע"י שיראו נס מפורסם זה, ובמלחמת סיחון העמיד משה החמה וע"י נס מפורסם זה בלי ספק שנעשו בנים אמון בם ותיקן מה שקלקל. וכ"ש לדעת העקרים שכתב בטעם חטא מי מריבה כי היה לו למשה לדבר מעצמו אל הסלע קודם שיצוה לו ה' כי כל נביא גוזר אומר ויקם לו כמו שעשה אליהו ואלישע כו'. וכן יהושע אמר שמש בגבעון דום (יהושע י יב) כל זה תורף דברי הרב. והנה עכשיו עשה משה כמו שעשה יהושע והעמיד החמה כי מאחר שילפינן בג"ש דאחל אחל שהעמיד משה החמה כיהושע אין היקש לחצאין, כמו שיהושע עשה כן מעצמו כך משה עשה כן מעצמו ובזה נתקדש השם ותיקן מה שקלקל וחיזק האמונה ע"כ חשב שהותר הנדר, ולא שתלה בכיבוש ארץ סיחון ועוג כי לכתחילה לא היה בכלל השבועה שהרי נאמר (במדבר כ יב) לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נתתי להם. והיינו ארצות שבע אומות שכבר נתן לאבותם אבל ארץ סיחון ועוג לא היה מעולם בכלל הבטחה זו.

בעת ההיא. שנחלק הנחלה לב״ג וב״ר. וראה כי ההכרח להשריש בישראל כח התלמוד והעסק בה כמו שביארנו שזה היה שורש הגלות והגלות גורם ההכרח לתלמוד. ורצה משה רבינו שיהיה זה הפעולה בא״י שמסוגל יותר מעה״י ואין חכמה כחכמת א״י וכמש״כ לעיל. וביחוד ירושלים אשר היא מסוגלת לצאת תורה ממנה. וביחוד מקום בהמ״ק בהר ה׳ יראה . וביקש לבא לשם להרביץ תורה:

ואתחנן אל ה' בעת ההוא, כבר פי' הרי"א שמפני שבגזרת מי מריבה אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, ולא אמר לכן לא תבא אל הארץ, חשב משה שלא נגזר עליו שלא יבא שמה הוא בעצמו רק שלא יביא את הקהל היינו שהוא לא יהיה השר והמנהיג אותם רק ינהיגם איש אחר, וע"כ אחר מלחמת סיחון מסר מינוי ההנהגה ליהושע כמ"ש ואת יהושוע צויתי עיניך הרואות וכו' כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר, ואחר זה התחנן אל ה' לאמר אעברה נא ר"ל שלא אעביר את העם כשר ומנהיג רק אעברה כהדיוט לראות את הארץ שע"ז לא נגזר עליו, ולכן אמר בעת ההוא ר"ל בעת שמסרתי ההנהגה ליהושע:

א דאם לא כן הל"ל ואתפלל:

ב רצ"ל מהיכן ידע משה לבקש מהקדוש ברוך הוא בקשה אף במתנת חנם ולא בשביל מעשים טובים ועל זה פירש וחנותי וגו':

ג דלטעם ראשון קשה למה לא כתיב ואתחנם לכן קאמר דבר אחר כו' ולטעם אחרון קשה למה לא אמר ויחל כדלעיל:

ד ואלו הן שועה צעקה נאקה רנה פצור קריאה נפול פלול פגיעה תחנה:

ה דק"ל דהא לעיל מיניה כתיב ואת יהושע צויתי בעת ההיא וגו' שפירושו בעת כיבוש סיחון ועוג ועלה קאי ואתחנן ומתרץ לאחר כו' דמיתי שהותר קצת הנדר לכך עלתה על דעתי להתפלל כדי שאכנס לארץ כו':

ו ואם תאמר וכיון שהותר הנדר תפלה זו למה ויש לומר דהכי קאמר משה קודם כיבוש ארץ סיחון ועוג לא עלתה על דעתי להתפלל כיון שהיה גזר דין עם שבועה לא יועיל שום תפלה אבל לאחר הכבוש והנחיל לבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה אמרתי שמא הותר הנדר דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ואם כן הוי גזר דין בלא שבועה להכי מהני תפילה:

ז כ' הרא"ם צריך עיון דבספרי חשיב ה' מקומות ור' אלעזר בן עזריה אומר בד' מקומות בקש משה וכו' והביא כולם אם כן דברי רש"י דלא כמאן ונראה לי הא דכתב רש"י הכא זה אחד מג' מקומות כו' ר"ל שהתפלל משה עליהם ובקש מהקדוש ברוך הוא שימלא שאלותיו ושיודיענו אם יעשה שאלתו ובקשתו כמו גבי מרים שבקש שירפא אותה מצרעתה וכן גבי יפקוד ה' אלהי הרוחות בקש שירשו בניו אחריו גדולתו וכמו שפירש רש"י שם והכא התפלל שיעבור הירדן אבל השנים האחרים שמביא שמה דהיינו האחד וידבר משה לפני ה' לאמר מה אעשה לעם הזה וגו' שאמר משה הודיעני אם נופל אני בידם כו' אותן שני דברים אינן אלא הודעה בעלמא ולא בקשה ותפלה שימלא את שאלתו וכן הוא בדברי רש"י אם תדקדק בלשונו הכא: