דברים כו, ה

וענית. לשון הרמת קול:

ארמי אבד אבי. מזכיר חסדי המקום ארמי אבד אבי, לבן, בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאלו עשה, שאמות העולם חושב להם הקדוש ברוך הוא מחשבה רעה כמעשה:

וירד מצרימה. ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים:

במתי מעט. בשבעים נפש:

וְתָתֵיב וְתֵימַר קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ לָבָן אֲרָמָאָה בָּעָא לְאוֹבָדָא יָת אַבָּא וּנְחַת לְמִצְרַיִם וְדָר תַּמָן בְּעַם זְעֵר וַהֲוָה תַמָן לְעַם רַב תַּקִיף וְסַגִי

וְתָתִיבוּן וְתֵימְרוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן לַאֲרַם נַהֲרַיָא נַחֲתַת אָבוּנָן יַעֲקב מִן שֵׁירוּיָא וּבְעָא לְאוֹבְדוֹתֵיהּ וְשֵׁזְבֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ מִן יְדוֹי וּמִבָּתַר כְּדֵין נָחַת לְמִצְרַיִם וְאִיתוֹתַב תַּמָן לְעַם קָלִיל וַהֲוָה תַמָן לְאוּמָא רַבָּא וְתַקִיפָא וּמְסַגְיָא

וענית. יתכן שישאלו הכהנים לאמר מה זה שהבאת על כן וענית או כדמות תחלה וכן ויען איוב הראשון:

אובד אבי. מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים ואילו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר מאביד או מאבד ועוד מה טעם לאמר לבן בקש להאביד אבי וירד מצרימה ולבן לא סבב לרדת אל מצרים והקרוב שארמי הוא יעקב כאלו אמר הכ' כאשר היה אבי בארם היה אובד והטעם עני בלא ממון וכן תנו שכר לאובד והעד ישתה וישכח רישו והנה הוא ארמי אובד היה אבי והטעם כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם גם גר היה במצרים והוא היה במתי מעט ואחר כן שב לגוי גדול ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה ואל יטעון טוען איך יקרא יעקב ארמי והנה כמוהו יתרא הישמעאלי והוא ישראלי כי כן כתוב:

במתי. סמוך כי לא נמצא לשון יחיד. ומתים לשון רבים ורבי יונה דקדק אותה כולה באר היטב בערך מתה:

ארמי אובד אבי - אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכתיב: לך לך מארצך. וכדכתיב ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי - לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה, כדכתיב: תעיתי כשה אובד בקש עבדך. צאן אובדות היו עמי. רועיהם התעום, כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו.

ארמי אובד אבי. הנה אבי שהיה יעקב היה זמן מה ארמי אובד שלא הי' לו בית מושב ובכן לא היה מוכן להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ:

וענית ואמרת. קריאת הבכורים הויא בקול רם אבל קריאת ודוי מעשר בערתי הקודש מן הבית הוי בקול נמוך דלא כתיב וענית כי אם ואמרת וזהו שייסד הפייט וידוי נמוך ומקרא רם תענה:

ארמי אובד אבי. קרא ליעקב ארמי, ושעור הכתוב ארמי היה אבי, ובאור אובד עני, זה דעת הראב"ע ז"ל ולא כדעת רז"ל. ויאמר כאשר היה אבי בארם אובד היה, כלומר עני היה בלא ממון, וכן (משלי ל״א:ו׳) תנו שכר לאובד, כי כן מצינו שהיה לו צער גדול בעבודתו של לבן, כמו שאמר (בראשית ל״א:מ׳) הייתי ביום אכלני חורב וגו'.

וירד מצרימה. כלומר אובד היה כשירד למצרים כי לא ירשתי ממנו כלום, וגם היה שם גר ובמתי מעט, ואח"כ חזר שם לגוי גדול. וכן היו הבנים כלל ישראל, אתה ה' הוצאתנו מעבדות קשה וגאלתנו באותות ובמופתים ונתת לנו ארץ זבת חלב ודבש. והכוונה במליצת הפרשה הזאת שיתחייב האדם לתת אל לבו בזמן מעלתו ושלותו בזמן הירידה והשפלות שהיה לו, וכן אמר קהלת (קהלת ז׳:י״ד) ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, באורו ביום טובה ראה ביום רעה, וזה כדי שיתבונן ביתרון שיש לו ואז יודה על זה לשם יתעלה הטוב והמטיב לו.

ודעת אונקלוס במלת אובד שתחזור ללבן, כי לבן בקש להאביד יעקב אבינו לולא שבא אליו דבר ה' ואמר לו (בראשית ל״א:כ״ט) השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע, ואע"פ שלא האבידו כיון שבקש להאבידו העלה עליו הכתוב כאלו האבידו, והוא שדרשו רז"ל, חשב עכו"ם לעשות עברה אע"פ שלא עשאה הקב"ה חושבה כאלו עשאה, שנאמר ארמי אובד אבי, וכי היכן אבד לבן ליעקב, אלא ע"י שחשב לעשות העלה עליו הכתוב כאלו עשה. ואם חשב עכו"ם לעשות מצוה ולא עשאה אינה נכתבת עד שיעשנה, שנאמר (דניאל ו׳:ט״ו) ועד מעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה, ולא חשב לו הקב"ה עד שעשאה. אבל ישראל שחשב לעשות עבירה ולא עשאה אין הקב"ה כותב עד שיעשנה, דכתיב (מיכה ב׳:א׳) הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם, אמר דוד (תהילים ס״ו:י״ח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ואם חשב לעשות מצוה אע"פ שלא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, שהרי דוד חשב לבנות בית המקדש ואע"פ שלא בנאו נכתב על שמו דכתיב (שם ל) מזמור שיר חנכת הבית לדוד, לשלמה לא נאמר אלא לדוד, כן דרשו במדרש תהלים במזמור שיר חנכת הבית.

ארמי אבד אבי סרסהו יעקב אבי הארמי כשהיה הוא בארם היה אובד פי׳ עני בלא ממון שלא היה מוחזק בארץ.

אבד לשון עני כמו תנו שכר לאובד ישתה וישכח רישו, ואין לתמוה איך נקרא יעקב ארמי שהרי דוגמתו מצינו יתרא הישמעאלי והוא היה ישראלי.

וענית ואמרת. קריאת בכורים בקול רם אבל קריאת הוידוי דמעשר דבערתי הקדש מן הבית בנמוך דלא כתיב וענית ואמרת:

(א-יא) וענית ואמרת. אמר וענית, יש מפרשים לשון התחלה, וכמו (איוב ג:ב) ״ויען איוב״, ואפשר שהוא עני, כאדם פחות שקבל טובה גדולה ממלך שמעני עצמו לפניו בלב נשבר, כמו כן הוא יכניע עצמו לפני ה׳, ויאמר ״ארמי אבד אבי״, כי אבינו היה אובד ותועה וגולה במצרים במתי מעט וגו׳, ויוציאנו ה׳ ממצרים ויביאנו וגו׳. וכנגד מאמר זה שיש בו עלוי וחשיבות אמר ואמרת, וכיוצא בזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קטז:) בענין הגדת פסח מתחיל בגנות ומסים בשבח.

והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה, ואמר והיה כי תבא שאין ראוי לאדם לשמח אלא כשיבא לארץ העליונה, על דרך אמרו (משלי לא:כה) ״ותשחק ליום אחרון״, כי שמחת עולם הזה אינה אלא הבל ורעות רוח. וחזר ופרש על איזה ארץ מדבר, ואמר אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה כי לזו יקרא נחלת עולם, ודקדק לומר נותן לך, כי בערך מה ששוה עולם העליון כל מה שיסגל אדם בעדו לא יגיע לחלק מאלף אלפים משויו. ולזה אמר ״נותן לך״ בתורת מתנה. ולצד שצריך האדם לטרח בעולם הזה לקים תורה ומצוות לזאת אמר ״וירשתה״.

ואמר ״וישבת בה״ – על דרך אמרם (ברכות לה:) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם.

ואמרו ולקחת וגו׳, על דרך אמרם בספר הזהר (חלק ב נט.) כי כל אשר יעשה האדם מהמצוות ומעשים טובים בעודו חי מתקבץ על יד על יד עד יום נסיעתו, ובהם מקבל פני המלך, כדרך אמרו (ישעיהו נח,ח) ״והלך לפניך צדקך״, והוא אמרו ולקחת מראשית כל פרי וגו׳, פרוש, לא יקח בידו להקביל פני ה׳ אלא מדברים המבחרים שעשה בעולם הזה. עוד רמז אל התורה שנקראת ראשית (בראשית רבה א:א).

ואמרו אשר ה׳ אלהיך נותן לך יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות לה.): כתיב ״לה׳ הארץ ומלואה״ (תהלים כד:א) וכתיב ״והארץ נתן לבני אדם״ (תהלים קטו:טז), לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, עד כאן. הרי שאחר שיעשה האדם מה שצוהו ה׳, נחשב הדבר שבאמצעותו עשה המעשה שהוא נתון לו במתנה, שזולת זה כל מעשה האדם אין לנו בו יתרון כי לפי שמפעלו כלו הוא באמצעות עולם שהוא בו ולה׳ הארץ ומלואה, לזה אמר ״אשר ה׳ אלהיך נותן לך״.

ואמרו ושמת בטנא. ירמז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה יהיו על פי דבריהם, כאמרו (דברים יז:יא) ״על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט״ וגו׳, והתורה והמשפטים בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמנין טנא, שזולת זה הגם שיעשה כל מצוות שבעולם ישרף הוא והם.

ואמרו והלכת אל המקום וגו׳, לפי שבעלית הנפש לעולם העליון לא תלך תכף ומיד להקביל פני ה׳, עד שיכין עצמו בפרוזדור, ויש שמתעכבים עד שבעה ימים, או חדש, או ימים, כאמור בספר הזהר (חלק א פא.), ואחר כך עולה לגן עדן העליון הנקרא צרור החיים, והוא המקום אשר יבחר ה׳ לשכן שמו שם.

ואמרו ובאת אל הכהן. על דרך אמרם זכרונם לברכה (חגיגה יב:) כי מיכאל עומד לכהן לפני ה׳ להקריב הנפשות לפני אלהי עולם, ואליו יאמר כדברים האלה ״הגדתי היום״ וגו׳.

ואמרו אשר יהיה בימים ההם יתבאר על פי דבריהם שאמרו שישתנה הכהן העומד שם. צא ולמד מה שאמרו בזוהר חדש (פרשת לך לך דף לד) בענין מיכאל, אימתי זכה להיות במצב זה, שהוא מעת שהעלה נפשו של דוד לגן עדן העליון אחר שבנה שלמה בית המקדש וכו׳. הרי שלפעמים ישתנה הכהן, לזה אמר ״אשר יהיה בימים ההם״. ואמרת אליו הגדתי היום לה׳ כי באתי אל הארץ היא ארץ שממנה בא, ואמר נשבע ה׳ לתת לנו היא ארץ ישראל שבאמצעותה ישיגו קיום התורה ומצוות ומעשים טובים.

ואמרו ולקח הכהן הטנא מידך, פרוש, שלא יקבל שר עליון אלא הבא בידו מיסד על דברי תורה שבעל פה הרמוז בתבת טנא כמו שכתבנו, ״והניחו לפני״ וגו׳.

וענית ואמרת וגו׳. פרוש, לפי שכל אשר יעשה האדם מהטובות בעולם הזה אין די לרצות מלך עליון. צא ולמד ממה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין יז.) אם יבא במשפט עם אברהם יצחק ויעקב אינן יכולין לעמד לפניו, כי מה יצדק אנוש. וכתיב (איוב ד:יז) ״אם מעושהו יטהר גבר״, לזה אמרה תורה שיתן תשובה לה׳ והתנצלות על אשר לא עשה רצונו יתברך כמצטרך, והוא אמרו וענית ואמרת לפני ה׳ ארמי אבד אבי. ארמי זה יצר הרע שהוא רמאי גדול, כאמרו (בראשית ג:א) ״והנחש היה ערום״, שמרמה הבריות לאבדם. והוא אמרו אבד אבי, פרוש אדם הראשון, על דרך אמרו (ישעיהו מג:כז) ״אביך הראשון חטא״, ואבדו וגרם מיתה לו ולדורות הבאים אחריו, והשריש בכל הנפשות חלק הרע, והוא סוד ערלה הדבוקה באדם מבטן ומהריון. עוד ירצה באמרו אבד אבי על דרך אמרו (תהלים יד:א) ״אמר נבל בלבו אין אלהים״.

עוד ירצה באמרו אבי, שהיא הנשמה, שכל מועצותיו של השטן לאבד הנשמה. והנשמה נקראת אב, כאמרם בזהר פרשת לך לך (עו.), והוא הוא המונע האדם מעשות חיובו בעבודת ה׳. ולא זו בלבד, אלא ״וירד מצרימה״ – פרוש המקום שבא בו היצר, שהוא גופו של אדם, הוא מצריו של היצר הקרובים אליו, בסוד (ישעיהו סה,כה) ״ונחש עפר לחמו״, וחפצים באשר יחפץ מדברי עולם הזה ומטעמיו אשר התעיב ה׳, כי ארבעה יסודות שבו הן היום אחר חטא האדם נגשמו ונטמאו, שלסבה זו גזר ה׳ מיתה להאדם. ובזה נשמעים דבריו ופתוייו ליסודי האדם. גם יקרא הגוף מצרים לפי שמצר לנפש בתאוותיו.

ואמרו ויגר שם, כי בתחלה נכנס כגר, כאמרו (שמואל ב יב:ד) ״ויבא הלך״ וגו׳ (סוכה נב:).

במתי מעט פרוש בכחות מועטים, ואחר כך מתרבים כחותיו על ידי האדם עצמו, והוא אמרו ויהי שם לגוי גדול עצום, ורב בסוד (תהלים כה:יא) ״וסלחת לעוני כי רב הוא״, ופרש הרב האר״י זכרונו לברכה שחוזר אל המפתה כי רב הוא, והראיה שצוה ה׳ ביום הכפורים גורל אחד לה׳ וגורל אחד לעזאזל (ויקרא טז:ח).

ואמרו ״וירעו אתנו המצרים״ וגו׳. פרוש, שבאמצעות יסודות האדם גרמו גם לנפש להרשיע כמותם, והוא אמרו וירעו אתנו – פרוש, עשו אותנו רעים כמותם, כי המזג כשיסריח ימשך אליו רצון הנפש.

ואמרו ויענונו – זה אפיסת כח הלוחם כנגד היצר הרע. צא ולמד ממעשה רב עמרם חסידא (קידושין פא.) שלא היה בו כח להתעצם כנגד המחטיא עד שקרא ״נורא בי עמרם״ וכו׳.

ואמרו ויתנו עלינו עבודה קשה, פרוש, שלא נהג היצר בדרך זה בעתים מרחקים, אלא תמיד בכל שעה ובכל רגע מתגבר על האדם, ולזו יקרא עבודה קשה. עוד נתכון על פי דבריהם זכרונם לברכה (קידושין ל:) שאמרו בכל יום מתחדש היצר על האדם בתגברת חדש, וכנגד זה אמר עבודה קשה. כל אלה הדברים יאמר עבד ישראל לפני הבורא להתנצל על מנחה קטנה.

ואמרו ״ונצעק אל ה׳״ – כאן רמז שצריך האדם להתפלל לה׳ בכל יום שיצילהו מיצר הרע, והוא אמרו ״ונצעק אל ה׳״ וגו׳, ואמרו ״וישמע ה׳ את קולנו״ וגו׳ – פרוש, הגם שה׳ הוא שברא יצר הרע לבחן האדם בעבודת בוראו, אף על פי כן כשצועקים אליו שומע קולם, מטעם שראה את הרשום שהוא ענינו ועמלנו ולחצנו. העני הוא אפיסת כח הלוחם, שאין כח בנו המספיק להלחם בו לגרשו ממנו; העמל הוא שאנו צריכין לעמל במלחמתו; הלחץ הוא הדחק שדוחק היצר את האדם לחטא בעל כרחו, ולשלש סבות שמע ה׳ את קולנו. עוד ירצה ״ענינו״ – זה העניות הנסבך עם לומדי תורה, כאמרם זכרונם לברכה (מדרש תהלים ה) שאמרה תורה מפני מה בני עניים, והגם שימצא בן תורה שאין שבט עני עליו, אף על פי כן יתנהג במדת עני, כאמרם (אבות פ״ו) כך היא דרכה של תורה וגו׳. ״ואת עמלנו״ – על דרך אמרם (ברכות יז.) אשרי מי שעמלו בתורה וגו׳, ומה גם בדורות האחרונים שרב עמלה להוציא לאור משפט אחד והלכה אחת. ״ואת לחצנו״ – כי כל הנסמך לתורה רבו לוחציו ועיני כל אליו ישברו.

ואמרו ויוציאנו ה׳ ממצרים. זו הצלת יצר הרע וכחותיו המצרים אותנו, כי הוא המציל מיצר הרע, כאמרם זכרונם לברכה (קידושין ל:) שלולי שה׳ עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להנצל ממנו, דכתיב ״צופה רשע״ – זה יצר הרע – ״לצדיק להמיתו, ה׳ לא יעזבנו בידו״ (תהלים לז:לב).

ואמרו ביד חזקה וגו׳, רמז לדברים שבאמצעותם יצילהו ה׳ וכו׳, והוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (קידושין ל:) אמר הקדוש ברוך הוא בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה, והוא אמרו ויוציאנו ה׳ וגו׳, ביד חזקה זו תורה שנתנה מימינו של הקדוש ברוך הוא דכתיב (דברים לג:ב) ״מימינו אש דת למו״, גם נתנה בגבורות מתוך האש.

ואמרו ובזרוע נטויה וגו׳, רמז לשלשה דברים שבאמצעותם נצול אדם מיצר הרע, כאמרם זכרונם לברכה (מנחות מג:) כל מי שיש לו תפלין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו לא במהרה הוא חוטא. כנגד תפלין בזרועו אמר ובזרוע נטויה שמצות תפלין בזרוע, ואמר ובמורא גדול כנגד תפלין של ראש. וכנגד ציצית אמר ובאותות כי מצות ציצית הוא סימן לנו שאנו עבדי הקדוש ברוך הוא, וכמו שפרשנו בפרשת ציצית (במדבר טו:לז), גם תקרא כן ברמז התכלת, שבו כמו שכתב רמב״ן (במדבר טו:לח) שרומז אל מדה הכוללת שנקרא אותות. וכנגד המזוזה אמר ובמופתים כמשמעה, גם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת לזוז מות מישראל, כאמרם בספר הזוהר (זוהר ח״ג רסה.) שכמה כתות הקלפות נרתעים בראותם שם שד״י על פתח בית ישראל.

עוד אפשר שכל הכתוב ירמז אל התורה שבה ינצל אדם מיצר הרע ומתאוות עולם הזה, ואמר חמשה ענינים כנגד חמשה חומשי תורה: ביד חזקה כנגד ספר בראשית, כי שם נאמר מעשה ידי יוצר אשר כוננו ידיו עולם ומלואו; ואמר ובזרוע נטויה כנגד ספר שמות, כי בו חשף את זרועו והראה גבורותיו במעשה מצרים ובים ובנתינת התורה; ואמר ובמורא גדול כנגד ויקרא, כי שם צוה מעשה [עבודת] המשכן ושכונת שכינתו וצוה על מורא המקום וקדש הבית בשני גדולי ישראל, ולזה יחס לספר זה מורא גדול; ואמר ובאותות כנגד ספר חומש הפקודים על שם (במדבר ב:ב) ״איש על דגלו באתת״; ואמר ובמופתים כנגד ספר דברים, כי בו דבר משה אל כל ישראל והוכיח במופתים על פחזותם ועל טוב ה׳ וחסדו עמהם, והוכיח כי לא שלם ה׳ להם כמעשיהם הרעים וגבר עליהם חסדו, גם בו נאמר מופתי הנביאים שבהם יצדיקו הנביא.

ואמרו ויביאנו אל המקום הזה מדבר על עולם העליון שהנשמה בו, והנה אין הנשמה מגעת לדבר כל הדברים האלה אלא אחר עליתה לעולם העליון שנקרא גן עדן של מעלה, אחר שכבר שבעה ימים בגן עדן שלמטה, ולזה כנגד עמידתה לפני ה׳ לדבר הדברים האלו אומר ויביאנו אל המקום הזה, כי עמידת הנפש שם לבד יש לה בו שעשוע גדול, וכנגד גן עדן שלמטה שכבר זכה בו אמר ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש, על דרך אמרו (שיר השירים ד:יא) ״דבש וחלב תחת לשונך״.

ואמרו ועתה הנה. פרוש אמרו ״ועתה״ לשון תשובה, ששב לפני ה׳ על פרטי דקדוקי המצוות, והגם שהכתוב מדבר במי שכבר זכה בגן עדן שלמטה, אף על פי כן כדי לזכות לגדר עליון ידקדקו עליו ביותר. והוא סוד המשפט שישפט ה׳ לעתיד לבא בעמק יהושפט (מדרש תהלים ח), שממנו פחד ורהב שמואל כשהעלתו בעלת אוב (חגיגה ד:).

ואמרו הנה הבאתי את ראשית וגו׳ אשר נתת לי. כמו שפרשתי למעלה במאמר ״אשר ה׳ אלהיך נותן לך״.

ואמרו והשתחוית לפני ה׳. בזה העיר רוח חיים בטובה המפלאה בעדות המפלג אשר יזכו אליו הצדיקים, והוא שתתקרב נפש הצדיק לפני אור הנערב ותשתחוה לפניו באין מסך מבדיל, אשרי נפש אדם שתגיע לגדר מפלג כזה, והוא אמרו והשתחוית לפני ה׳ אלהיך שם תכיר הנפש אלהיה.

ואמר סמוך לזה ושמחת בכל הטוב, על דרך אמרו (תהלים קמה,ט) ״טוב ה׳״, ולהעירך על זה אמר ״בכל הטוב״, פרוש דבר הכולל כל הטוב, ואין זה אלא הקדוש ברוך הוא שהוא מקור הטוב, אשר נתן לך פרוש כי דבר זה אין ערך אליו אלא מתנת חנם.

ואמר לך, לשלול זולתו, לא מלאך ולא שרף יזכה לזה. גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה, כאמרם זכרונם לברכה (ברכות ה.): ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות וערבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם:

ואמרו ולביתך. כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם לבית הנשמה שהיא רוח ונפש שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכלתו.

ואמרו והלוי. יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו בזהר (חלק ב צד.) וזה לשונם: זכה יתיר יהבין ליה נשמתא וכו׳, זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מאור אצילות״ וכו׳ עד כאן. ולבחינה זו יקרא הכתוב לוי, לפי שמתלוה עם האדם מחדש.

ואמרו והגר. יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (זוהר חלק ג רי״ז.) שאמרו כי כשיגיע ליד אדם מצוה מאותם מצוות שאינם נוהגות תמיד, אותם הנשמות שכבר נסתלקו מהעולם והם חסרי מצוה זו, באים וגרים עם העושה המצוה על זה הדרך, קרובים לשכר ורחוקים מן ההפסד, כאמור בארך בדברי המקבלים, וכנגד בחינה זו אמר והגר אשר בקרבך.

ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם וגו׳. משמעות הלשון שבשביל שהיה ארמי אובד אבי ע״כ ירד מצרימה. והוא פלא. אלא כך הפי׳ עפ״י דאי׳ בפסחים ר״פ האשה ראוין ישראל להיות גולין לארם וכשראה הקב״ה אכזריות של ארם עמד והגלן לבבל [ובגיטין ד׳ י״ז היה משמע דצ״ל אדום דקאי על מה שאמר או בטולך או בטולא דבר עשו. אבל באמת עיקר הנוס׳ ארם ושם לא מקשה אלא על מה שהתרעם על גלות בבל שהוא רע. והרי בבית ראשון עמד והגלן לבבל] וה״נ היה ביעקב אבינו שראוי היה להיות גולה מגזרת ה׳ לא״א ובהיות יעקב בארם כ״ב שנים היה ראוי להיות נשאר שם בגלות אבל ראה הקב״ה אכזריות של לבן שהיה אובד אבי. ע״כ הוציאו משם והגלהו למצרים:

ויגר שם במתי מעט. ומכ״מ ויהי שם וגו׳. והוא שבח ותודה להקב״ה. שגם בעת צרה ידו נטוי׳ עלינו בהשגחה פרטית באופן שתהיה אחרית לטוב. ופי׳ במתי מעט היינו שבעים נפש. ומשמעות מתי גבורים ומצוינים. וכמש״כ לעיל ב׳ ל״ד:

לגוי. כבר ביארנו דמשמעות גוי הוא אומה שיש לה ארץ ומלוכה בפ״ע וא״כ היה ראוי לכתוב לעם. מזה יצא הדרש שהיו מצוינים שם. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית מ״ו ג׳:

[ה] וענית ואמרת. מצינו כי התחלת הדבור נקרא בשם ענייה כמו ותען להם מרים (שמות טו כא) שפירושו שהתחילה מרים לאמר להם שירו לה', וכן להלן וענו הלוים ואמרו, הוא התחלת דברים, ויתכן כי במקום שיש שאלת מה זאת אז התחלת הדבור נקרא מענה, כמו כשיצאת מרים והתוף בידה וכל הנשים אחריה מובן שהתקבצו לאיזה ענין ושחולקים כבוד למרים שהיא תתחיל לכן כתיב ותען, וכן כשנתקבצו כל ישראל ששה שבטים על הר עיבל וששה על הר גרזים וביניהם היו הלוים והארון, מובן שהתקבצו לאיזה דבר ושמקיפי הארון יאמרו מה, וכן כאן אחר שאמר הגדתי וגו' ועשה התנופה עם הכהן ונשאר על עמדו אצל הכהן והביכורים בידו מובן שיש לו עדין עוד מה לאמר, וזה שאמר וענית ואמרת. ובספרי נאמר כאן ענייה ונאמר להלן ענייה מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש וכן איתא בגמ' דסוטה פרק אלו נאמרין, ויש להטעים הג"ש דבלשון הקדש יבוא תמיד בדרך אמירה ועניה כאלו משיב על דברי עצמו, כמו להלן (כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר, שהאמירה היא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר, והמלות תועבת ה' מעשה ידי חרש הבאים באמצע הוא כמאמר המוסגר והראוי שאחר יענה זאת, רצוני כשאחד שומע מאמר פסל ומסכה יש לו להשיב תועבת ה', הלא המה תועבת ה', גם יש לו להשיב הלא המה מעשה ידי חרש ומה אלהות יוכל להיות בהם אם המה מעשה ידי חרש כמ"ש (ישעיה מד טז) חציו שרף במו אש וגו', וכן בפ' ביכורים באים מאמרים מוסגרים במאמרו שהיה ראוי שאחר ישיב על אמריו כמו ארמי אובד. והמענה אבי. וירד מצרימה ויגר שם, המענה במתי מעט, ויהי שם לגוי, המענה גדול עצום ורב, וירעו אותנו המצרים ויענונו, המענה ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה' אלהי אבותינו, המענה וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, וישמע ה' את קולנו, המענה ויוציאנו ה' ממצרים, וגם על ויוציאנו ה' ממצרים יבוא מענה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאתות ובמופתים, ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, המענה ארץ זבת חלב ודבש, ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, המענה אשר נתתה לי ה':

ארמי אובד אבי. כמ"ש חז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח, פי' שיספר התחלת הגלות שאמר ה' לאברהם בברית בין הבתרים כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם (בראשית טו יג), והנה גר יהיה זרעך התחיל מיד שנולד יצחק כי אברהם ויצחק היו גרים בארץ פלשתים, אבל הגירות של אברהם ויצחק לא היה בהם שום גנות כי נתקבלו במקום מגורתם בכבוד גדול כידוע מענין אברהם ויצחק עם אבימלך, אבל ועבדום, התחיל מיעקב שעבד את לבן וזהו גנות, ואף שלא עבדו בחנם כמ"ש ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, עכ"ז היה מפני ההכרח כמ"ש חז"ל שאליפז נטל ממנו כל אשר נתן לו יצחק ורק במקלו עבר את הירדן והוכרח לעבוד את לבן, וא"כ הל"ל אבי עבד ארמי. אך דא"כ היה משמעו דיעקב היה עבד לבן, כנה הדבר בשם אובד שפירושו נודד כמ"ש צאן אובדות היו עמי (ירמיהו נ׳:ו׳), תעיתי כשה אובד (תהילים קי״ט:קע״ו), והיה ראוי לומר אבי אובד בארם רק בא הכתוב ללמד שלבן בקש לאבד את יעקב, וזה שאמרו בספרי מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד. [ויותר היה נכון לגרוס להעבד] ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו:

ויגר שם. כמ"ש בספרי שלא תאמר שירד יעקב ליטול כתר מלכות:

במתי מעט. כמ"ש בספרי יכול באוכלוסין מרובין וכו':

ויהי שם לגוי. כמ"ש בספרי שהיו מצוינים שם גדול עצום ורב. גדול במספר, ועצום בכח, ורב הוא בגידול כמו שמביא בספרי רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, שבא על כח הגידול שהיה בהם בהפלגה רבה:

ט אבל אינה מל' ענייה ותשובה שאין תשובה זולת קורא או שואל והכא מי קראו או שאלו מה:

י כלומר שמזכיר חסדיו של הקב"ה שנתן להם את הארץ הזאת מזכיר נמי שאר חסדים שעש' עם אבותינו דאל"כ מה ענינו דארמי אובד אבי גבי ביכורים:

כ ר"ל בזה והלא לא האבידו ואם כן מה זה דכתיב אובד דמשמע שהאבידו ויהי' אובד פועל יוצא כאלו אמר מאבד אף שאינו לפי הדקדוק לכן צריך לפרש לפי מדרש רז"ל:

ל רצונו בזה והלא אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה חוץ מבע"ז ל"פ שהעו"א כו' ר"ל אפי' בלא ע"ז ודוקא בישראל הוא כן:

מ ר"ל דמשמע מכח זה שהארמי אובד אבי וירד מצרימה וזה אינו ל"פ ועוד אחרים כו' וענין בפני עצמו הוא: