דברים כה, ג

לא יסיף. מכאן אזהרה למכה את חברו:

ונקלה אחיך. כל היום קוראו רשע ומשלקה קראו אחיך:

אַרְבְּעִין יַלְקִנֵהּ לָא יוֹסֵף דִילְמָא יוֹסֵף לְאַלְקָיוּתֵהּ עַל אִלֵין מָחָא רַבָּא וְיֵקַל אֲחוּךְ לְעֵינָיךְ

אַרְבְּעִין יַצְלִיף וְחָסִיר חַד יַלְקִינֵיהּ לָא יַשְׁלִים דִּלְמָא יוֹסִיף לְמִלְקֵיהּ עַל תְּלָתִין וְתֵשַׁע אִלֵּין מַלְקוּת יַתִּיר וְיִסְתַּכֵּן וְלָא יִתְבַּזֵי אָחוּךְ וְאַנְתְּ חָמֵי לֵיהּ

וטעם ונקלה אחיך. שהוא דבר ידוע וגזירה מהשם להיות ארבעים לסבול הסובל כדין שמים ולא בחפץ השופט:

מכה רבה. שלא יוכל לסבלה:

ונקלה אחיך. שיתקלקל ברעי או במים מרוב הכאב:

ונקלה ב'. הכא ואידך ונקלה כבוד מואב כיון שנקלה כבוד שלא לבזותו יותר:

אחיך בגימ' זבל שאם נתקלקל ברעי פטור:

ונקלה אחיך לעיניך וסמיך ליה לא תחסום. רמז שצריך ליתן לפני השמש מכל מין ומין:

ארבעים יכנו לא יוסיף. המלקות הזה משפט בפני עצמו ודין שמים הוא, יש על השופט לחייבו ועל החוטא לסבלו, ואין לו להוסיף על המשפט פן יתבזה חברו. ודרשו רז"ל בפרק ואלו הן הלוקין, כיצד מלקין אותו, כופת שתי ידיו על העמוד אילך ואילך ואוחז בבגדיו עד שמגלה את לבו והאבן נתונה לו מאחוריו וחזן הכנסת עומד עליה ורצועה של עגל בידו, ולכך סמך לפרשה זו לא תחסום שור. ורצועה זו כפולה לשתים ושתים לארבע, ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה, ידה טפח ורחבה טפח, ומלקה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מאחוריו, עד כאן. וטעם שהיה רחבה טפח והיתה כפולה ומכופלת, לפי שיש בטפח ארבע אצבעות וכשהיא כפולה הרי טפחיים ושמונה אצבעות, וכשהיא מקופלת הרי שש עשר אצבעות, וע"כ היה משפט רצועה של מלקות להיות בה שש עשרה אצבעות, לפי שאין לך מצוה ומצוה הכתובה בתורה שלא נכרתו עליה שש עשרה בריתות, והחוטא הזה הנענש במלקות עבר על מצוה שנכרתו בה שש עשרה בריתות, ולכך לוקה ברצועה שיש בה שש עשרה אצבעות. וטעם שתי רצועות עולות ויורדות בה, כנגד נעשה ונשמע. וטעם שהן של חמור כדי להצטרף יחדו שור וחמור, על שם שכתוב (ישעיהו א׳:ג׳) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע, כי מי שעבר על המצוה והתנכר בחסדי ה' ולא הכירם ראוי הוא שיענש ושילקה ברצועה של שור וחמור המכירים את בעליהם.

ומצינו בירושלמי מנין לרצועה שהיא מכופלת שנאמר והפילו השופט, אל תקרא והפילו אלא והכפילו. ומה שמלקה אותו שליש מלפניו, מן הכתוב שאמר והכהו לפניו כדי רשעתו, ודרשו רז"ל כדי רשעה אחת מלפניו, ושתי ידות מאחריו, כנגד יכנו להכותו שהן שתי הכאות, והיה ראוי לומר והכהו לפניו ארבעים לא יוסיף פן יוסיף על אלה, אבל הזכיר הכתוב שלש הכאות, והכהו יכנו להכותו, ללמדך הכאה אחת מלפניו כמו שאמר והכהו לפניו, ושתים מאחוריו כמו שהן כתובות בפסוק של אחריו.

ובמדרש ארבעים יכנו, למה ארבעים, האדם הזה נוצר לארבעים יום ועבר התורה שנתנה לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן אתה מוצא באדם הראשון, כשנצטוה ועבר עליו לקה העולם בארבעים, עונשי האדם עשר, חוה עשר, הנחש עשר, האדמה עשר, לפיכך כשיעבור האדם על מצוה ילקה ארבעים. וכן אתה מוצא בעונש מרגלים שלקו ישראל ארבעים שנה במדבר, כך דרשו רז"ל במדרש תנחומא בסדר במדבר סיני (ד) בפסוק אל תכריתו.

פן יוסיף. ממה שחזר ואמר פן יוסיף הוכיח מכאן הרב הקדוש רבי יונה ז"ל שמכה חברו או אשתו עובר בשני לאוין, האחד לא יוסיף והשני פן יוסיף שהוא ג"כ לאו, שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה.

מכה רבה. אם יוסיף לו אפילו אחת יקראנו מכה רבה. ויש בכאן רמז במלת רבה שהרי מצות לא תעשה הן שס"ה ויש בהן כמה לאוין שאין שם חיוב מלקות, וכן אמרו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ואותן שבהן חיוב מלקות הן ר"ז לאוין כמנין רבה, וזהו מכה רבה.

ואם תשכיל בסוד הענין תמצא בו עוד בלשון מכה רבה רמז למלקות הגדול שהוא אשה של גיהנם המושכת כח ממדת הדין הנקראת כה, כי לכך באו המכות לפרעה במלת כה, והיא ג"כ מקבלת ממדת הדין הקשה הגדולה והחזקה, והמלקות הקל והחלוש של העוה"ז הנה הוא כפרתו של חוטא להציל נפשו מיד להבה, הוא המלקות הגדול הנקרא מכה רבה, וזה מכלל חסדי ה' בצוותו אותנו לקחת זה תמורת זה. ויזהיר הכתוב המלקה שלא יוסיף, שאם יוסיף אפילו אחת הרי הוא נכנס תחתיו בעונש מכה רבה, זהו פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה, ארבעים אלה פדיון וכפרה למלקות הגדול הנקרא רבה ואם יוסיף ונשא עונו בה.

ונקלה אחיך לעיניך. עד עתה קראו רשע, והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע כדי רשעתו, אבל מאחר שקבל דינו קוראו אחיך, וכן דרשו רז"ל ונקלה אחיך, כיון שלקה הרי הוא אחיך. ומן הכתוב הזה הוכיחו ז"ל במסכת מגלה כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר ונקלה אחיך כיון שלקה הרי הוא אחיך. ואין הפטור הזה על המלקות שלנו, כי מלקות שלנו אינו אלא כדי שיתבייש האדם, והבושת הוא אחד ממיני כפרה, הוא שאמר הנביא ע"ה (יחזקאל ט״ז:ס״ג) למען תזכרי ובשת, בכפרי לך לכל אשר עשית, אבל הוא אמור על המלקות שהיו נוהגין בזמן התלמוד שהיו מקרין אותו והיו כופתין את ידיו על העמוד, וכמו שהזכרתי למעלה. ותראה מלת אחי"ך בגימטריא ארבעים חסר אחת, ורמז לך הכתוב כי כיון שקבל מלקות כמנין אחיך הרי הוא אחיך, וכן מלת אלה ארבעים חסר אחת עם ג' האותיות.

ארבעים בשביל שעבר על התורה שנתנה לארבעים יום וילקה ארבעים ויצא מידי ענשו.

יכנו ולא על כסותו והיכן הוא לוקה בין כתפיו.

לא יסיף והלא כבר נאמר לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו אם כן למה חזר ואמר לא יסיף לומר לך שאין חכמים רשאים להוסיף אבל לגרוע הרשות בידם ולפיכך העמיד הכתוב הענין במכות הראויות להשתלש.

ארבעים יכנו לא. כנגד מ' קללות שנתקללו אדם וחוה ונחש ואדמה ופיחתו חכמים א' משום דכתיב לא יוסיף פן יוסיף. ד"א משום דבעי' מכות הראויות להשתלש וכיצד מלקין כדתנן במס' מכות פ"ג ת"ר כופת שתי ידיו על העמוד וחזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שמגלה לבו ואבן נתונה שם והחזן עומד עליה ורצועה של עגל א' כפולה לשתים ושתי רצועות עולות ויורדות ידה טפח ורחבה טפח ומכה שליש מלפניו ושתי שלישים לאחוריו ואין מכין אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה שנא' והפילו השופט והמכה מגביה בשתי ידיו כי היכי דמידלי טובא ומכה בידו א' כי היכי דליתיה מדידיה ופליגי ת"ק סבר דאין ממנין חזנין אלא חסרי כח ויתרי מדע. ר' יהודה סבר יתרי כח וחסרי מדע ותניא גדול שבדיינים קורא אם לא תשמור וכו' והפלה ה' את מכותך וחוזר לתחלת המקרא והב' מונה והג' או' הכהו וא"ר ששת משם ר' אלעזר מנין לרצועה שהיא של עגל שנא' יכנו לא יוסיף וסבורא ליה לא תחסום שור בדישו ותנא משל חמור כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וזה לא הכיר בוראו ופשע לפי' תלקה בשל חמור ובשל שור:

ארבעים יכנו לא יוסיף. יותר מזה השיעור ודאי אסור:

[קנג] ארבעים יכנו פי' שימנה עד ארבעים והוה כמו שהיה כתוב עד ארבעים. וא"כ אנו מסופקים אם עד בכלל או לא עד בכלל ולכן לא נוכל להכותו יותר מל"ט פן יעבור על לא יוסיף, וזה שאמרו התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא, פי' שרבנן חששו על ספק שמא יעבור על לא יוסיף, ואם במספר פי' סכום אם על הסכום הפשוט ודוקא ארבעים א"כ הוא מיותר הלא כתיב ארבעים יכנו. ואם כונת הסכום שיהיו המכות משולשים היה לכתוב ארבעים יכנו במספר שהיה לומר תחלה הסכום העקרי ובמספר להורות הסכומים הקטנים. וגם היינו לומדים שימנו אותם מדלא כתיב מספר, ומדכתיב במספר קודם ארבעים וגם יש סוף פסוק בינתים יורה דעיקר המלקות הם במספר ולא ארבעים. ולא יוכל להיות פחות מארבעים שהרי אמר ארבעים לכן נלמד שהוא סכום של ארבעים שדרך כל הסוכם דבר שאף אם יחסר לו אחת יאמר הסכום השוה, כמו וספרתם לכם שבע שבתות ואמר תספרו חמשים יום, וזה שאמר בגמ' אלו כתיב ארבעים במספר הו"א ארבעים במנינא. פי' ארבעים הוא שעור הקצוב ובמספר יורה על המנין. אבל כיון דכתיב במספר ארבעים סכום שהוא סוכם את הארבעים. שבלשון סכום גם ל"ט יחשב לארבעים:

וזה לשון הרמב"ם (פרק י"ז מהלכות סנהדרין הלכה א'). לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו ל"ט. שאם יוסיף לו אחת נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו, ותמהו כל המפרשים שהרי בגמ' שם מבואר דלמדו כן מהמקרא. והנראה לי שמה שאמר ז"ל אמרו חכמים רצה לומר שלמדו כן מהמקרא מדלא כתיב ארבעים במספר וכתיב במספר ארבעים ופרשו שכוונת הכתוב שילקהו במספר כזה שלא יבוא רק לידי ארבעים ולא יותר לפי שהמונה עלול לטעות באחת לפיכך אם ילקהו ל"ט לא יוכל לבוא רק לידי ארבעים שהוא ראוי באמת לזה אבל אם ילקהו ארבעים יוכל לבוא לידי ארבעים ואחת, וזה שאמר הכתוב והכהו לפניו כדי רשעתו במספר. וכמה הוא המספר ארבעים יכנו לא יוסיף מספר כזה שהוא לכל היותר ארבעים והוא ל"ט כנ"ל, וזה כוונת הגמ' שם מספר שהוא סוכם את הארבעים של"ט לפעמים יסכום לתוכו ארבעים ע"י טעות המונה שהוא רגיל:

לא יוסיף פן יוסיף מפני שהל"ט הוא מצוה על הב"ד להכות ואם היה אומר רק לא יוסיף הייתי אומר שאין בו מצוה אבל אין בו לאו (כמו לא יבדיל (ויקרא א יז) שפי' שאין מצוה להבדיל) לכן אמר פן יוסיף שיהיה עובר בלאו דכל השמר פן הוא ל"ת, ובספרי אמר לא יוסיף הוא אזהרת הוספה על מספר הרגיל ופן יוסיף הוא אזהרת הוספה על המספר שיבא רק במקרה אם אמדוהו הב"ד שלא להכותו רק מספר קטן, וע"ז אמר פן שיורה שאינו רגיל כ"כ:

על אלה מכה רבה על אלה משמע שאם רק יותר ממספר הקצוב הוא עובר (ויש רמז בזה כי מספר "אלה" עם הג' אותיות עולה ל"ט) ואם נתן לו א' יתרה חייב, א"כ למה אמר מכה רבה שמשמע הוספת מספר רב ולכן אמר בספרי ובגמ' מלמד שהראשונות יקראו מכה רבה, ופי' שלשון רב יורה לפעמים לא על הרבוי רק על שהוא די לא מעט, וכמו רב לכם שבת בהר הזה (דברים א' י') שאין לפרשו שהוא יותר מהצורך הלא ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו, רק שהוא די ועתה פנו וסעו לכם, וכן רב לכם בני לוי (במדבר ט"ז ל') שג"כ אין פי' שהוא רב שהלא ה' בחר בהם, רק שהוא די. וכמו שאמר אח"כ המעט מכם וגו' פי' האם הוא מעט הלא הוא די, וכן רב לך אל תוסף דבר אלי עוד (דברים ג' כ"ו) שאין פי' שהוא רב שהלואי יתפלל אדם כל היום ואפי' חרב חדה מונחת על צוארו אל יתיאש מהרחמים. אלא שפי' שהוא די ועתה אל תוסף, וכן כאן בא רק להורות שבמספר ארבעים קבל כדי רשעתו ואסור להכותו עוד, וזה שאמר על אלה מכה רבה שיש בם די רשעתו, ויותר יובן בזה כי להכות הרשע אין חטא (ובזה יובן מ"ש משה לרשע למה תכה רעך שהיו דתן ואבירם שניהם רשעים, שאם אחר היה מכה את אחד מהם לא היה רשע בזה אבל אמר למה תכה רעך שהיה רשע כמוהו) א"כ יקשה למה יזהיר עליו לזה אמר על אלה שהם מכה רבה שהוא די לנקותו עי"ז מרשעתו ומעתה אינו רשע וכמו שאמרו כיון שנקלה הרי הוא אחיך:

ונקלה אחיך לעיניך ע"פ הפשט פי' שאם תכהו יותר הלא יראה שהוא דבר קל בעיניך ובאמת אחר שקבל עונש התורה הרי הוא אחיך ואי אתה רשאי להקל בכבודו, אבל היה לכתוב ונקלה אחיך בעיניך ולא לעיניך. ודרשו שאף אם אינו נקל בעיניו שהרי לא קבל עדיין שעור התורה, אבל הוא נקל רק לפני עיניך שנתקלקל ברעי ונתבזה להעינים ה"ה אתיך ונפטר:

ז דהא הכא בתחלה מכה בהיתר ואעפ"כ כתיב לא יוסיף כ"ש אם מכה את חבירו בחנם דמתחלתו באיסור שעובר בלא תעשה: