דברים כג, ו

וְלָא אָבֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְקַבָּלָא מִן בִּלְעָם וַהֲפַךְ יְיָ אֱלָהָךְ לָךְ יָת לְוָטִין לְבִרְכָן אֲרֵי רָחֲמָךְ יְיָ אֱלָהָךְ

וְלָא צָבָא יְיָ אֱלָהָכוֹן לְקַבָּלָא מִן בִּלְעָם וְהָפַךְ יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּפוּמֵיהּ מְטוֹלְכוֹן יַת לְוָוטִין לְבִרְכַן אֲרוּם רָחֵמִינְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן

ויהפך. שהיה בלב בלעם לקלל ולא עזבו השם:

לשמוע אל בלעם וסמיך ליה לא תדרש שלומם. כדאיתא בהניזקין מו. וסמך לא תתעב אדומי לומר אע"פ דכתיב וישטום עשו את יעקב לא תתעב אדומי. כי עמונים לא קדמו אותך בלחם ובמים והוא קדמך שנאמר כאשר עשו לי בני עשו:

ולא אבה וגו׳. אמרו ולא אבה פרוש, הגם שהיה מקום לשמע מצד ענפי החטא שהיה בלעם נאחז בהם, אף על פי כן נתרצה ה׳ בלא טעם ולא שמע וגו׳, ונתן הטעם ״כי אהבך ה׳״, פרוש, לא לצד שהיית ראוי לדבר זה. ועין מה שפרשתי בפסוק ״ולא אבה סיחון״ (דברים ב:ל).

ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה. לשון זה צריך ביאור כי איך יתכן לומר שהקללה עצמה תהיה לברכה, אע"פ שבאו במקום הקללות ברכות מעין הדברים שרצה לקללם מ"מ אין הקללה עצמה לברכה, גם קשה על מה שארז"ל (סנהדרין קה:) מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לקללם כו' ומסיק כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות כו' שנאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה קללות לא נאמר כו' משמע רק אחת מהם נהפכה לברכה, וקשה מה נשתנה ברכה זו מזולתה, ועוד מאי משמע מלשון הפסוק שדוקא בתי כנסיות חזרו לברכה.

והביאור לכל זה הוא, שבלעם קוסם היה והיה רואה באצטגנינות של ישראל שהיה מורה על כל הדברים הללו שבקש לקללם בו לא יהיה להם בתי כנסיות כו', לא תהא מלכותם מושכת כו', וידוע שאין הקב"ה משדד המערכה בעבור זכותם של ישראל כ"א במקום שאין שום דרך להסב פני המערכה לטובה אבל במקום שיש לקיים משפט המערכה ולפתרה על דרך אחר אזי אין הקב"ה משדדה, דוגמת כוכב ששמו רעה שהיה עולה לקראת ישראל והיה מורה על דם הפכו הקב"ה לדם מילה וכארז"ל (שבת קנו) האי מאן דנולד במזל מאדים להוי טבחא כו' כמבואר למעלה בפר' בא (י י) וכל הקללות שמנה שם בגמרא לא תשרה עליהם שכינה, לא תהא מלכותם מושכת, לא יהיה להם זיתים וכרמים כו', בכולם לא היה שום דרך לפרשם לטובה כדי לקיים משפט המערכה וישראל לא יהיו ניזוקין, על כן הוצרך הקב"ה לשדד המערכה מהוראות אלו מכל וכל לפיכך חזרו כולם לקללה כשחטאו ישראל ולא היה בידם זכות העומד בכחו נגד המערכה.

אבל בהוראת לא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, לא הוצרך הקב"ה לשדד המערכה כי היה מקום לקיים משפט המערכה שלא יהיה להם בתי כנסיות אבל לטובתם הוא, והיינו כדרך שפירש"י משכנותיך ישראל שהם ממושכנים בעונם שנאמר (איכה ד יא) כלה ה' חמתו ויצת אש בציון. וזה ודאי טובה גדולה שיכלה ה' חמתו בעצים ואבנים ואנחנו נמלטנו כי מי שיש לו משכון ליתן אותו בחובו אינן גובין ממנו נפשות, והיינו הך שנאמר ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי נוסח הקללה עצמה שהיא לא יהיה להם בתי כנסיות נתהפכה לברכה כי ע"י שלא יהיה להם בתי כנסיות ינצלו הנפשות, והיינו שאמר בלעם מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. ר"ל טובתכם הוא שהם משכנותיך ממושכנים עליך ואתה ניצול ולפיכך לא חזר דבר זה לקללה שהרי נתקיימה משפט המערכה ולא שודד, על כן אין שייך לומר שתחזור הוראת המערכה לקדמותה כשאין ישראל זוכין.

את הקללה לברכה. לא תימא הרי לא היה רק רצון שאין בו ממש. אבל לא כן הדבר שהיה ודאי קללה אלא שהפכו לברכה:

ולא אבה ה' לשמוע אל בלעם, הי"ל לומר אל בלק שבו הכתוב מדבר אשר שכר, אבל אם להפר מחשבת בלק מפני ג' דברים היה נכון שבלעם יקלל וה' יהפוך קללתו לברכה. א) כי אז היה נודע שאם ה' לא צוה אז קללת אנוש לא יזיק, ב) כי בלק היה מנוצח לגמרי במה שאמר אל בלעם כי ידעתי את אשר תברך וגו', ג) כי בלעם היה יורד מכבודו ע"י שלא נתקיימה קללתו, לא כן כאשר הכריחו ד' שיברך שנראה ח"ו כי קללתו היתה יכולה להזיק נגד רצון השי"ת ובלק לא נתנצח לגמרי רק שלא עלה בידו שיקלל בלעם וכבוד בלעם נתגדל שהכריחו ד' שיברך את אוהביו, ובלעם בעצמו ידע כי אם יקלל את ישראל יהפוך ד' לברכה ויושפל כבודו עכ"ז מפני שהיה חומד ממון ביותר ורצה לקבל השכר מבלק בחר יותר שיקלל משיברך ויתגדל כבודו והיה ראוי שישמע ה' אל בלעם כנ"ל אבל מפני שאהבת ה' לעמו גדלה מאד ע"כ לא רצה בקללה אף שתהפך לברכה, ולהלן בפרשת היבום כתוב שלא אבה יורה שאינו ממאן בהחלט רק שאין חפץ בחשק וכן כאן אף כי היה נכון שיקלל כנ"ל עכ"ז לא אבה, וזה שאמר ולא אבה ה' לשמוע אל בלעם מפני כי אהבך, ובספרי אמר ואשר שכר עליך הרי דבר לבלעם ויש גורסים דבר גנאי לבלעם, ולא שמע וכו' מלמד שהמקלל נתקלל, מפני מה כי אהבך ואינו מובן וביותר מה שסיים מפני מה כי אהבך הלא זה דבר פשוט, ולפי דברינו ילמד מזה ג' דברים, א) גנאי בלעם שהיה כ"כ חומד ממון, ב) שכל מקלל הוא בעצמו נתקלל כי יהפוך ה' קללתו אליו, ג) כי גדלה כ"כ אהבת ה' לעמו:

כי תצא מחנה על אויביך וגו' עד לא תסגיר עבד. התורה הזהירה פעמים רבו' על הטהר' בכלל והרחק' הטומאה מבין העם הנבחר, ובפרט הזהיר על בעל קרי בפרשת מצורע, שנא' ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב. ואמר בסוף הפרשה והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם, ולפי שלא תחשוב שהיתה המצוה הזאת נוהג' רק בזמן השלום ובמחנה גדול אשר שם המשכן וכליו המקודשים. אמנם בהיותם במלחמה לא יהיו מחוייבים בקיום המצות והטהרות ההם בא לבאר פה שגם בהיותם במחנה למלחמה על האויבים ישמרו עצמם מכל דבר רע שהוא כולל לגוף ולנפש ולכל מין ממיני העברו' והטומאה. ופי' בפרט הענין בבעל קרי באמרו כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה ולא יבא בתוכו. ובפנות ערב ירחץ במים ויבא אל המחנה. ומפי הקבלה למדו שהפרישות הזה יהיה לבעל קרי ממחנה לויה. וזה יהיה לבד כשיהיה שם ארון האלהים אך ממחנה ישראל לא יצאו כי אם המצורע. ומלבד זה הזהירם עוד על הטהרה והשמירה גם בדברים ההכרחיים וצוה בהם ב' דברים הא' שיעשה אותם במקום פנוי ידוע לא בכל מקום שיהיה, וזהו אמרו ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. כי יד פירושו מקום כמו (פ' שלח) על יד הירדן. עוד צוה שבאותו מקום הפנוי לא תהיה צואתו גלויה אבל יכסנה באמרו ויתד תהיה לך על אזניך. ר"ל שיהיה לו יתד על כלי מלחמתו כדי לחפור עמו בעפר ולכסות את צואתו ובזה כבוד לשם ושמירה מהעפוש וההפסד. הלא תראה שספק הקב"ה מזונם כל מי היות באהלים במדבר במזון הנבלע באברים כדי שלא ישקצו את מחניהם בהוצאת המותרות ולא יצטרכו ליד ויתד לפי שאין הנשים יכולות לעמוד על הענין ההוא. מה שלא היה כן במחנ' המלחמה כי כלם אנשים. ונתן הטעם בכל השמירה והטהרה הזאת באמרו כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך. ר"ל הנה מנהג עעכו"ם במלחמותם הנה הוא לאכול כל תועבה ולהיותם שטופי זימה. חמס וגזל ירבו ולא יתבוששו. וגם יתלבשו באכזריות חמה ושטף אף להיות גבורתם בכח וגבור' אנושית אבל מחנה ישראל קדוש יאמר לו להדבק ההשגחה האלהית בו כי אין מלחמתם בכח וגבורה אנושית כי אם בכח אלהי וברוחו להצילם מפגע רע ולתת אויביהם לפניהם, ולכן ראוי שיהיה מעשיהם קדוש וטהור והעם היושב בה נשוא עון וזהו ולא יראה בך ערות דבר. כי בזה ממה שישוב הש"י מהם ויסיר שכינתו מתוכם כמו שאמר ושב מאחריך. ומכאן למדו חז"ל בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"ו) למקום התפלה שנרחיק מן הצואה ד' אמות ולכל מראה העינים, והנה באה פה המצוה הזאת להגיד שעם הש"י ראוי שיהיה טהור מהתערב בו זרע שאינו מחלק השם יתברך ממזר או עמוני ומואבי ואדומי כי הוא גור' הרחקת השכינה. וגם כן יתקדשו ויהיו קדושים וטהורים גם בכל שאר הדברים הבאים מפאת החמר. ולכן הזהירם מיד על טהרתם גם במחנה ובמלחמות: