דברים כג, ד

לא יבא עמוני. לא ישא ישראלית:

לָא יִדְכּוּן עַמוֹנָאֵי וּמוֹאָבָאֵי לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ אַף דָרָא עֲשִׂירָאָה לָא יִדְכֵּי לְהוֹן לְמֵעַל בִּקְהָלָא דַיְיָ עַד עָלָם

לָא יִדְכּוּן דְּכוּרֵי עַמּוֹנָאֵי וּמוֹאֲבָאֵי לְמֵיסַב אִיתָא מִקְהַל עַמָּא דַיְיָ בְּרַם דַּר עֲשִירָאֵי לָא יִדְכֵּי לְמֵיסַב אִיתָא מִקְהַל עַמָּא דַיְיָ עַד עָלְמָא

וסמך עמוני ומואבי לממזר שבנות לוט נבעלו לאביהן וילדו ממזרים והנקבות מותרות לפי שהם נתכוונו לדבר מצוה:

לא יבא עמוני ומואבי סמך פרשת ממזר לפרשת עמון ומואב לפי שפסולם פסול עולם.

לא יבוא עמוני ומואבי. דרז"ל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וה"ט משום דכתי' בתריה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם ופריך ביבמות הי"ל לקדם אשה כנגד אשה ומתרץ אפ"ה לאו אורח ארעא דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה וק' איך נוכל לומר שהמואבים קדמו והרי כתיב לעי' בפרשת אלה הדברים כאשר עשו לי בני עשו והמואבים היושבים בער ופירש רש"י לא לענין לעבור בארצם אלא לענין מכר לחם ומים. ויש לומר דעל דבר אשר לא קדמו לא קאי אלא לעמוני ואשר שכר לא קאי אלא למואבי וכן אסקי' התם דרכו של איש לשכור ואין דרכה של אשה לשכור להאי דרשה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית:

לא יבא עמוני וגו׳ על דבר וגו׳. קשה אמרו אשר לא קדמו, והלא מצינו שאמר הכתוב (דברים ב:כט) ״כאשר עשו לי בני עשו וגו׳ והמואבים״, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (רש״י שם) שחוזר למאמר ״אכל בכסף״. ב׳, אחר שהם שכרו עליהם בלעם לקללם, מה מקום לחוש על שלא קדמו בלחם. ואולי שאמר על דבר וגו׳ להעיר שעל סבה זו בלבד יתחיב הדין להרחיקם שלא יבואו בקהל. ופרוש ״קדמו״ היא להוציא דורון לסעד לבם בלחם וכו׳, שהם חיבים לעשות כן מכל האמות, כעל כל הגמולות אשר גמלם אברהם אבינו עליו השלום, כי מה שמכרו להם לחם ומים היה להנאתם של מואב, גם לפתותם להפילם בעריות, והוא מה שדקדק הכתוב לומר לא קדמו אתכם פרוש, להנאתכם.

עוד יתבארו הכתובים על פי דבריהם זכרונם לברכה ביבמות דף ע״ו, שאמרו: מנא הני מילי שמואבית מתרת? אמר רבי יוחנן וכו׳, דקאמר קרא וגו׳. אמר ליה אבנר: תנינא ״מואבי״ ולא מואבית. אמר לו דואג: אלא מעתה ״ממזר״ וכו׳ ״מצרי״ ולא מצרית? שאני הכא דמפרש טעמא ״על דבר״ וגו׳, דרכו של איש וכו׳ ואין דרכה וכו׳, היה להם לקדם וכו׳ ונשים לקראת נשים. בעו לאכרוזי עליה, מיד, ״ועמשא״ וגו׳, מלמד שחגר חרבו וכו׳, ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, מקבלני מפי בית דינו של שמואל – ״מואבי״ ולא מואבית. מכל מקום קשיא, תרגמה ״כל כבודה בת מלך פנימה״. כתנאי: ״עמוני״ ולא עמונית, ״מואבי״ ולא מואבית – דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: ״על דבר אשר לא״ וגו׳, דרכו של איש לקדם וכו׳, עד כאן לשונם. וכתבו התוספות בדבור המתחיל ״כתנאי״ וזה לשונם: ואם תאמר, לרבי יהודה תקשי ליה מצרי, ואומר רבנו יצחק דגבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתב עמון ומואב, הלכך אית לן למדרש דלמעט עמונית ומואבית, אבל מצרי אם היה כותב מצרים היה מאריך, והאי דכתב אדומי ולא כתב אדום, אגב מצרי כתב אדומי, עד כאן לשונו.

ואין דברי התוספות נראים, כי לא מצינו שיאמר הכתוב לשון בתחלה אגב מה שעתיד לומר אחריו, ומה גם במקום שיש לטעות בהלכות. ועוד, בשלמא אם חלוקת מצרי עצמה היה צריך הכתוב לכתב ״מצרי״, יש מקום לומר ששנה הכתוב בשלפניה לדבר כיוצא בה, ואם מצרי עצמה לא דבר הכתוב כהוגן, שהיה צריך לכתב ״מצרים״ לכלול מצרית, אלא שאנו אומרים שלא רצה להאריך, איך נאמר שאמר ״אדומי״ אגב ״מצרי״ שמצרי גופה עליה אני דן?

ולבא לעמק הדבר יש להעיר בדברי אבנר, למה אחז החבל בשני ראשין? מתחלה אמר דיוק ״מואבי״ כסברת רבי יהודה, וחזר לתת טעם ״על דבר אשר לא קדמו״ וגו׳ כסברת רבי שמעון, כי ממשמעות הלשון מוכח שכשאמר טעם שני לא חזר בו מטעם הראשון. והסברא נותנת כן, שאם לא כן למה אמר אבנר טעם שסתירתו בצדו? בשלמא לרבי יהודה לדברי התוספות, הגם שהקשינו עליהם, לסברתם מיהא אמר דבריו מטעם שאמרו, אלא אבנר הרי גלה דעתו במה שחזר מקושית ״מצרי״ שאינו סובר לחלק כמו שחלקו התוספות.

אכן נראה כי כונת אבנר לסברת רבי יוחנן היא, שדורש מאמרו ״מואבי״ ומאמרו ״על דבר אשר״ וגו׳, שזולת ״על דבר״ יש לסתור הדרשה מ״מצרי״. וטעם ״על דבר אשר״ וגו׳ לבד, אם היה אומר ״מואב ועמון״, הגם שאומר ״על דבר״ וגו׳ היינו אומרים, הגם שהטעם אינו צודק אלא באנשים, באה הגזרה על כלו כאחת. ועוד, שהנשים באים גם כן מזרע פסול, שהם הזכרים שאסורין, ובכיוצא בזה אין אנו הולכים אלא אחר האב, דכתיב (במדבר א:ב) ״למשפחתם לבית אבתם״. ואם אמר ״עמוני ומואבי״ ולא היה לנו טעם ״על דבר״, היינו אומרים שאמר ״מואבי״ כמו שאמר ״מצרי״ ו״אדומי״, ומשניהם דורש ולא עמונית ולא מואבית.

ולזה אמר אבנר שני טעמים הנזכרים, ומחלקת רבי יהודה ורבי שמעון היא על זה הדרך, כי רבי יהודה סובר דטעם ״מואבי״ לבד יתחיב לומר ולא מואבית, ומאמר ״על דבר״ אינו מחיבני לא לרבות ולא למעט כאשר אבאר הטעם, וטעם ״מצרי״ ו״אדומי״ משום שהטעם שנתן הכתוב מחיבני לכלל גם מצרית ואדומית שכל כך הם אחים האנשים כנשים, גם גרות הארץ שהיינו בה שוים בה אנשים ונשים, ולא חש הכתוב לומר מצרי ואדומי כיון שאין מקום לטעות כנזכר, ולא סבר כרבי שמעון להוכיח מאמרו ״על דבר״, או מטעם שכתבנו בפרוש דברי אבנר או מטעם שיש לחוש לדחיתו של דואג.

ומה שתרגמה בגמרא ״כל כבודה״ (תהלים מה:יד), יש לצדד ולומר אפשר שלא אמר ״כל כבודה בת מלך פנימה״ אלא דוקא בכבודה, לא בזונה, אחר שאנו רואין מעשיה מעשה חצופות, גלה כבוד מהם וחזר הדין לומר היה להם לקדם וכו׳ ונשים לנשים. ויש פנים לומר שאין להביא ראיה מהפקרתם לזנות משני טעמים: א׳ אנוסים היו מצד שהפקירום האנשים, ב׳ התורה לא תקפיד עליהם למה לא עשו דבר שאין דרך ארץ לנשים לעשותו משום ״כל כבודה״, הגם שהם זלזלו בעצמן בדבר אחר. ומעתה הדברים שקולים ואין הוכחה מעל דבר, והוכיח מדקדוק עמוני ומואבי.

ורבי שמעון סובר בהכרעה כי לעולם ישנם בטענת ״כל כבודה״ (תהלים מה:יד) ופטורים מהקדמת הלחם, ודרשינן טעם הכתוב. ולדרך זה יתבאר אמרם בגמרא ״כתנאי״ שחוזר על מאמר ״כל כבודה בת מלך פנימה״ ולזה סמכה לה, כי לפי פרושנו כל עקר מחלקתם של רבי יהודה ורבי שמעון אינה אלא אם יאמר עליהם טענת ״כל כבודה״ או לא.

נמצאת אומר שלש סברות באגדה זו: לפי שמועת רבי יוחנן דורש מאמרו ״מואבי״ ומאמרו ״על דבר״, ולסברת רבי יהודה מאמרו ״עמוני״ לבד, ולסברת רבי שמעון עקר הדרשה הוא מאמרו ״על דבר״.

ומעתה בשלמא לדברי רבי שמעון, גם לשמועתו של רבי יוחנן יש טעם נכון למאמר על דבר, אלא לסברת רבי יהודה שאינו דורש אלא מתיבת עמוני ומואבי, קושיתנו במקומה עומדת, למה הצרך לומר הכתוב על דבר. ויתישב כמו שכתבנו בתחלת הענין.

שוב עמדתי אל תוכן ענין זה וראיתי שאין טענה על הנקבות לקדם לנשים, כי הגע עצמך שירצו בלבם לקדם, היכול יוכלו עשות בלא רשות בעליהן? ומה גם בראות בעליהן אויבים להם, אנוסים הם הגם שלא יקדמו אותם. ומעתה אין טענת ״אשר לא קדמו״ אלא על הזכרים, ועמד הדין ״עמוני״ ולא עמונית, ״מואבי״ ולא מואבית. וטענת דואג טענת מין, וכמו שאמר אחיה השילוני כשאמרו לפניו קושיא זו, הפירה ואמר ״מינאה״, כאמור במדרש (מדרש שמואל כב).

לא יבא להם. לפי הפשט לא ישאו אשה בת ישראל ויבא להם בנים בקהל ישראל והדרש ידוע:

[קיג] לא יבוא עמוני. בספרי איתא עמוני ולא עמונית ד"ר יהודה. ור"ש יליף מאשר לא קדמו. ונשים אין דרכם לקדם. וע"ד הפשט שלא על דרך פלפול יש לומר דר"י לשיטתו דלא דריש בכל מקום טעמא דקרא. ואף שבמקום שמפורש הטעם בכתוב מודה ר"י, כדאיתא בב"מ דף קט"ו. אבל בכאן על דבר שלא קדמו איננו טעם מספיק ללא יבואו בקהל עד עולם. שבשביל זה יתרחקו עד עולם. וגם למה לא פירש הכתוב טעם, על שלא יבוא ממזר ופצוע דכה בקהל ה' לכן נפרש הכתוב על דבר קאי על לא תדרוש שלומם. שבעד דבר שלא קדמו עונשם לא תדרוש שלומם וגו'. וזה הוא טעם מספיק מדה כנגד מדה. בעד שלא קדמו לא תדרוש שלומם. ועל ששכרו את בלעם לקלל ודרשו רעתך. לכן לא תדרוש טובתם, ואחרי שאיסור לא יבוא הוא אזהרה בלא טעם. לכן דורש כמו שכתוב דוקא. עמוני ולא עמונית, [כמו אזהרת שעטנז שאינו מפורש שום טעם. לכן אין איסור רק צמר ופשתים], והא דלא אמרינן מצרי ולא מצרית, מפני שאיסורן עד ג' דורות. אינו מן לא תתעב מצרי. שאדרבה משם נלמד שלא לרחקם ורק מן פסוק בנים אשר יולדו להם דור שלישי. נלמד שעד דור שלישי אסורין. ואחרי שלענין יבום מצינו שבנות בכלל בנים לכן דרשינן מאשר יולדו. לרבות הבנות, ור"ש דדריש בכל מקום טעמא דקרא אף שאינו מפורש בכתוב ומובן שהטעם שאינו מפורש בתורה שאינו טעם מספיק וא"כ כאן יפרש שעל דבר הוא כפשוטו טעם על שלא יבאו בקהל וא"כ כשבא למעט עמונית אינו אלא מפני שאין בהם הטעם שאין דרכם לקדם שאלו היה גם בהם הטעם לא היינו דורשים הכתוב בדוקא עמוני ולזה הוכרח ר"ש למעט מאשר לא קדמו כנ"ל:

נ וא"ת והא כבר פירש לעיל גבי לא יבא ממזר בקהל ה'. י"ל כיון דעמון ומואב זכרים אסורים לבא בקהל ונקבות מותרות לבא בקהל הוצרך לפרש שהזכר לא ישא ישראלית אבל הנקבה מותרת בישראל וגם הקרא הוצרך לכתוב גבי עמוני ומואבי לא יבא בקהל ה' מטעם זה: