דברים כג, כו

כי תבא בקמת רעך. אף זו בפועל הכתוב מדבר:

אֲרֵי תִתָּגַר בְּקַמְתָא דְחַבְרָךְ וְתִקְטוֹף מְלִילָן בִּידָךְ וּמַגְלָא לָא תְרִים עַל קַמְתָא דְחַבְרָךְ

אֲרוּם תֵּיעוּלוּ לְמֵיסַב אַגְרָא כְּפָעֵל בְּקַמְתָא דְחַבְרָךְ וְתִקְטוֹף פְּרוּכְיַין בִּידָךְ וּמַגְלָא לָא תְרִים עַל קַמְתָא דְחַבְרָךְ

בקמת רעך. לקצור:

וקטפת. כמו הקוטפים מלוח:

מלילות. ידיעות מהמקום:

חרמש. מלה מרובעת ובעבור תניף אמרו המכחישים כי כן לעוברי דרכים:

בקמת רעך וסמיך ליה כי יקח איש אשה לומר מה שדה נקנה בכסף ושטר אף קדושין:

וחרמש לא תניף. איסור חדש מה שאינו בכרם דשם לא הוזהר לתלוש הענבים בכלי שבוצר לבעליו. אבל בקמה האזהרה שלא יקטוף כי אם ביד ולא בכלי שקוצר לבעלים. והטעם דבכלי בצירה אפשר לבצור מעט או הרבה כפי שנדרש אבל בחרמש א״א לקצור פחות ממלא החרמש ואפשר שלא יהיה נצרך לאכילת מלא חרמש. ע״כ אסרה תורה שלא יקצור לעצמו כלל:

[קלג] כי תבא בקמת רעך השבלים שבא"י בעת הקציר היו ראויים לאכילה ע"י מלילות היד והתורה התירה את הפועל שימלול ויאכל רק שיקטוף ביד ולא שיקצור בכלי אף לאכילתו. וז"ש הכתוב וחרמש לא תניף וגו'. והאזהרה הזאת היא בהבנה אחרת מאזהרת ואל כליך לא תתן, כי שם מובן מעצמו שלא יתן לתוך כליו. אבל כאן כיון שבפועל מדבר שכל היום הוא מניף איך יזהירו שלא יניף חרמש. אלא שהוא מוסב על מ"ש וקטפת מלילות שפי' לצורך אכילתו וע"ז הזהירו שלא יניף חרמש לצורך אכילתו. ועפ"ז יובן דרשת הספרי והובא בגמ' וחרמש בשעה שאתה מניף חרמש, אשר א"ל הבנה כלל ללמוד הזה. אבל לפ"ז יתיישב שבאמת הי"ל לכתוב כאן ולא תניף על קמת רעך חרמש. שע"פ רוב הוא מתחיל מהל"ת וגם שהי' מקביל הלאו נגד מ"ש למעלה, שההפך מן וקטפת הוא לא תניף ונגד מלילות הוא קמה ונגד בידך הוא חרמש שהוא כלי, ואף שכתבנו לעיל ששנה הכתוב להקדים ואל כליך בשביל להסביר את הלאו אבל כאן אף ששנה הסדר א"ל הבנה מעצמו, ולמה באמת שנה מפני שבהכרח וחרמש מחובר לבידך להודיענו שוחרמש הוא מקביל לבידך ומזה למדו שבפועל מיירי שאם בכ"א ידבר הי"ל הבנה מעצמו ולא היה צריך לשנות את הלשון:

ס שהרי כתיב וחרמש לא תניף מכאן שלא דברה תורה אלא בשעת הקציר שאתה קוצר ונותן לכליו של בעל הבית אבל שכרו לחרוש או לשאר דבר אינו אוכל ש"מ דבפועל הכתוב מדבר: