דברים כג, יא

מקרה לילה. דבר הכתוב בהוה:

ויצא אל מחוץ למחנה. זו מצות עשה:

לא יבא אל תוך המחנה. זו מצות לא תעשה ואסור לכנס למחנה לויה, וכל שכן למחנה שכינה:

אֲרֵי יְהֵי בָךְ גְבַר דִי לָא יְהֵּי דְכֵי מִקְרֵהּ לֵילְיָא וְיִפּוֹק לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לָא יֵעוּל לְגוֹ מַשְׁרִיתָא

אֲרוּם יְהֵי בָךְ גְּבַר דְּלָא יְהֵי דְכֵי מִקִּרְיוּת הִרְהוּר לֵילְיָא וְיִפּוֹק לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא לָא יֵיעוֹל לְמִצּוּעַ מַשְׁרִיתָא

ועל דרך הפשט הזהיר בבעל המקרה לצאת מכל המחנה מפני הטעם הנזכר שהשם מתהלך עמנו להושיענו והמחנה קדוש ושיהיה לבנו מתכוין להקב"ה ונוחיל לישועתו ולא נסמוך בזרוע בשר. וכן הטעם בכסוי הצואה כי המחנה כולו כמקדש ה'. וממנו נלמוד למקום התפלה שנרחיק מן הצואה ארבע אמות ולכל מראה העינים. אבל רבותינו ידרשו (פסחים סח א) ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה במחנה לויה ובמחנה שכינה כאשר יהיה הארון עמהם שם וגם כסוי הצואה לדעתם (ברכות כב ב; שם כה) במקום אשר יזכירו השם להתפלל או לקרוא קריאת שמע אם כן גם זו אזהרה כפל אותה במחנה שלא יהיה הכל מופקר כמחנות הגוים. וגם אלו מצות מבוארות: וטעם כסוי הצואה שאין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ושתהיה בוקעת ועולה אבל אסור לראותה בעת התפלה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כוונת הלב הטהור וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע:

מקרה. המ״ם משרת ומשקלו משדה אחוזתו:

מקרה לילה המ״ם משמוש כמו מ״ם משדה אחוזתו.

כי יהיה בך איש אשר לא טהור. אלו ישראל שנטמאו בע"ז שנא' תזרם כמו דוה היא נדה שטמאה ויצא מחוץ למחנה שיגלו לבבל לא יבוא אל תוך המחנה עד יום הגאולה. והיה לפנות ערב ירחץ במים כשיבוא ערב המלכות אז הקב"ה מטהרם שנא' אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וכבוא השמש שיבוא בו מלך המשיח שנא' בו כסאו כשמש נגדי יבוא אל תוך המחנה שיכנסו ישראל למקדש:

מקרה לילה. והוא אות על הרהור ודבור בדבר ערוה ביום הקודם לו אזי ויצא מחוץ למחנה וגו׳. כבר נדרש ע״ז. אבל לפי הפשט הענין נוגע ביחוד למחנה היוצא למלחמה ואין שם מחנה שכינה אלא מחנה לויה שהיו מסבבים את הארון שהלך עמם ויבואר עוד לפנינו:

[קכ] כי יהיה בך: "בך" מיותר להורות שאין עכו"ם מטמאין בקרי:

איש, פרט לקטן פחות מבן ט' שנים ויום א':

ויצא אל מחוץ למחנה לשון הרמב"ן וע"ד הפשט הזהיר בבעל המקרה לצאת מכל המחנה מטעם הנזכר שהשם מתהלך עמנו להושיענו: והמחנה קדוש. ושיהיה לבנו מתכוון להקב"ה ונוחיל לישועתו ולא לסמוך בזרוע בשר. וכן הטעם בכסוי הצואה, כי המחנה כלו כמקדש ה', וממנו נלמד למקום התפלה שנרחיק מן הצואה ד' אמות, ולכל מראה העינים, אבל רבותינו ידרשו ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה במחנה לויה ובמחנה שכינה כאשר יהיה הארון שם. וגם כסוי הצואה לדעתם במקום אשר יזכירו השם להתפלל או לקרוא ק"ש, א"כ גם זו אזהרה כפל אותה במחנה שלא יהיה הכל מופקר כמחנות הכותים עכ"ל, מדבריו נראה שלדעת חז"ל שלוח הטמאים בעת מלחמה כדין שלוח הטמאים בעת שיושבים על אדמתם, שיש שמשתלח ממחנה שכינה לבד. ויש גם ממחנה לויה. ויש מכל מחנה ישראל. וכן מצות וכסית את צאתך אינו רק במקום שאומרים שם דברי קדושה, אולם לא יתכן שההלכה תהיה נגד הפשט שמשמע שזה דין נוסף במחנה כמו מה שאמר הכתוב ויד תהיה לך מחוץ למחנה שלא הוזהרו זאת למצוה בערי מושבותם. וכן ויתד תהיה לך וכו' זה בודאי נאמר רק ליוצאי מלחמה, וגם אם כדבריו בדין כסוי שהוא רק במקום שאומרים דברי קדושה, רחוק הדבר אשר במקום שיצא חוץ שהוא מחוץ למחנה שיאמר שם דברי קדושה אף אחר הכסוי, לכן נראה שגם חז"ל יסברו שבמחנה היוצאת למלחמה אם יש שם הארון וכהן משיח משתלחים משם אף ממחנה ישראל כל הטמאים אפילו בעל קרי, ויותר מזה אף טבו"י דבע"ק שמותר אף במחנה לויה, וכן מצות ויד תהיה לך, ויתד תהיה לך, וכסית, נוהג במלחמה אף במקום שלא יאמר דברי קדושה, כמבואר בספרי כאן שאסור לעשות צרכיו בתוך המחנה [ויתכן שמחנה ישראל במדבר היה כדין מחנה היוצאת למלחמה, שנשלחו משם אף זב ובע"ק וטבו"י, וסעד לזה מהכתוב (במדבר ד ה) ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, כלל במלת "אותם" כל הנאמר לעיל שהוא כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, שבכלם היו בני ישראל השולחים ממחנם, ובמושבות בנ"י לפי הדין טמא לנפש לא נשתלח רק ממחנה שכינה והכהנים היו השולחים, וזב גם ממחנה לויה והלוים היו השולחים, רק במצורע שנשתלח גם ממחנה ישראל היו ישראל השולחים, וכאן כלל שגם טמא לנפש וזב היו הם השולחים, אך שסותר לזה מאמרם ז"ל שאף מת עצמו מותר במחנה לויה מועצמות יוסף עמו במחיצתו, והאיך יכלול כאן וכל טמא לנפש, מ"מ אין סתירה לזה שמחנה המדבר היה שוה בדינה למחנה היוצאת למלחמה, כי זב ובע"ק בשביל שהיא טומאה היוצאת מגופו נשתלחו, אבל טמא מת גם ממחנה היוצאת למלחמה לא נשתלח שבהכרח היו כלם טמאי מתים] רק שחז"ל מיתורא דקרא כאן ומסדר נשא גם מהכתוב במצורע בדד ישב מחוץ למחנה יהיה מושבו, למדו מהם כל דיני שלוח הטמאים לדורות במושבותם, ולפ"ז ר"ש התימני וחכמים לא פליגי כלל, דחכמים ידרשו כפי הפשט שמדבר הכתוב במחנה היוצאת למלחמה שנשלחו משם כל הטמאים מכל מחנה ישראל, א"כ ויצא אל מחוץ למחנה הוא מ"ע, ולא יבא אל תוך המחנה הוא מל"ת, שאם כבר יצא או שנטמא חוץ למחנה אסור לחזור ואם חזר עובר בלאו, ור"ש התימני ידרוש הכתובים לדורות כשישראל במושבותיהם, שויצא אל מחוץ למחנה הוא מחנה לויה באלה הטמאים שנצרכים להשתלח גם ממחנה לויה שע"ז עובר רק בעשה. לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה זה שנצרך לצאת רק ממחנה שכינה שעובר בלאו, וכ"ש זה שנצרך לצאת גם ממחנה לויה או אפי' ממחנה ישראל אם עבר ונכנס במחנה שכינה עובר בלאו, ועיקר דרשת ר"ש התימני הוא דלפי הפשט שבמחנה היוצאת למלחמה משתעי כדי לעבור עליו בלאו ועשה מיותר תיבת "תוך ומחנה" דהי"ל לכתוב ויצא לחוץ לא יבא אל המחנה, לכן דריש דקאי גם לדורות שויצא אל מתוץ למחנה שהוא מ"ע הוא במחנה לויה, ולא יבא אל "תוך" פי' פנימיות המחנה שהיא מחנה שכינה ועובר בלאו. ומפני שלא הוזכר מ"ע בסדר נשא רק למחנה המדבר לכן למד מיתורא דכאן מ"ע לדורות, ולשלוח ג"כ ממחנה ישראל שאינו נוהג רק במצורע נלמד מבדד ישב:

ת דבלילה דרך שרואה קרי אבל ביום אין דרך שרואה קרי אבל בודאי מי שרואה קרי ביום גם הוא טמא:

א ר"ל מדכתיב שני מחנות בפסוק וא"ת והא אפקיה לשני מחנות חד למ"ע וחד למצות ל"ת. וע"ק למה נקט כ"ש למחנה שכינה אלא היה לנקוט ואסור ליכנס למחנה לויה ולמחנה שכינה וי"ל דה"פ דר"ל בזה מה שכתוב ויצא אל מחוץ למחנה היינו ע"כ מחנה שכינה דמהיכי תיתי לרבות שאר מחנות ואחריו כתיב לא יבא אל תוך המחנה מרבה קרא אפי' מחנה לויה וא"כ קשה שאם נכנס בטומאת קרי למחנה שכינה שהוא קדושה חמורה אינו עובר אלא בעשה כדכתיב ויצא וגומר ואם נכנס למחנה לויה שאין בה קדושה כל כך עובר בלא תעשה שהוא חמור מעשה כדכתיב לא יבא וגו' ומתרץ דאם אסור ליכנס למחנה לויה בלא תעשה כ"ש כו'. וא"ת והרי אין עונשין מן הדין. וי"ל ה"מ היכא דלא רמז כלל בתורה אבל הכא כתיב שעובר בעשה אבל לא תעשה בא מן הדין בדבר זה עונשין. והרא"ם תירץ משום דתרווייהו מחנה שכינה ומחנה לויה משום קשושתה של שכינה הוא וכחד מחנה חשיבי להו כו' ע"ש כי האריך: