דברים כב, ז

למען ייטב לך. אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס, אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחמר למתן שכרן של מצות חמורות:

שַׁלָחָא תְשַׁלַח יָת אִמָא וְיָת בְּנַיָא תִּסַב לָךְ בְּדִיל דְיֵיטַב לָךְ וְתוֹרִיךְ יוֹמִין

מִפְטַר תִּפְטוֹר יַת אִמָּא וְיַת בְּנַיָא תִסַּב לָךְ מִן בִּגְלַל דְּיוֹטַב לָךְ בְּעַלְמָא הָדֵין וְתוֹרִיךְ יוֹמִין בְּעַלְמָא דְאָתֵי

ייטב לך. שהשם יחמול עליך וייטיב לך:

והארכת ימים. כאשר לא תכרת כל הקן שעזבת העיקר:

למען ייטב לך והארכת ימים. הנה בענין שלוח הקן יש איזה גמילות חסד להמון שלא להשחית זרע עופות השדה שהם הפקר וזה בשלוח האם. אמר שאפילו בזה הקצת של גמילות חסדים יהיה אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא:

והארכת ימים בגימ' בעולם שכולו ארוך:

והארכת ימים וסמיך ליה כי תבנה בית חדש. לומר אם בנית בית חדש עשה לו מעקה כדי שיאריכו בו ימים ולא יפלו ממנו ועוד עיקר אריכות ימים הוא בשביל בנין בית חדש שהוא בית המקדש ועל כן אף דבכיבוד אב ואם הקדים והארכת ימים ללמען ייטב לך לא כן הכא כדי להסמיך והארכת ימים לכי תבנה בית חדש. לעיל כתיב למען ייטב לך וסמך כאן כי יפול הנופל ממנו רמז למה שדרשו הרי שעלה באילן כדי לשלח את האם ונפל ומת היכן אריכות ימים של זה:

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. ע"ד הפשט יצוה הכתוב בקיום המין ושלא לעקרו, שאע"פ שהתירה תורה שחיטת בעלי חיים לתועלת האדם לא תתיר ההשחתה והעקירה בהם, ואלו לקח האם עם הבנים כאחד הוא כאלו הכרית המין ההוא. ואמר למען ייטב לך, שהשם יחמול עליך, והארכת ימים, כאשר לא הכרת כל המין ועזבת האם ולא עקרת המין. וכשאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים גלה לנו הכתוב בזה כי הביצים שהזכיר הם הבנים, וקרא את הביצים בנים לפי שמהם יוצאים הבנים. ויעלה בידינו מזה שאינו חייב בשלוח עד שיהיו הביצים שלמים ראוים לבנים, ואם היו שבורים אינו חייב בשלוח. והזכיר אפרוחים וביצים בלשון רבים שכן המנהג, ואף אם האם רובצת על אפרוח אחד או ביצה שלמה אחת חייב בשלוח.

והרמב"ם ז"ל נתן טעם במצוה בפרק מ"ח מספר המורה, שהוא כדי שלא תצטער האם בראית לקיחת הבנים, שאלו לקח הבנים בפני האם היתה האם מצטערת, כענין מצות אותו ואת בנו שאין לשחוט הבן בפני האם, כי אהבת האם וחמלתה על פרי בטנו אינו נמשך אחר השכל אלא אחר פועל הכח המדמה, ואם בבהמות ועופות חסה התורה כל שכן בבני אדם, ואם כן זה וזה כדי שנתרחק ממדת האכזריות ושנתנהג במדת הרחמנות.

וע"ד המדרש שלח תשלח את האם, אין לך קלה בכל המצות משלוח הקן, ומה שכרה, למען ייטב לך והארכת ימים. משל למה הדבר דומה, למלך שהכניס פועלים לשדהו לנטוע ולא גלה להן שכר נטיעתן, לערב כל מי שנטע אילן אחד נתן זהוב אחד, התחילו הכל תמהין, ומה זה שלא נטע אלא אילן אחד קל ופחות נותן לו זהוב אחד אנו שנטענו הרבה על אחת כמה וכמה, כך שלוח הקן שאין בו חסרון כיס שכרו כך, שאר מצות שיש בהן חסרון כיס וטורח והצלת נפשות על אחת כמה וכמה, לכך לא פירש הקב"ה לישראל שכר המצות כדי שיהיו עושין אותן כלן. שכן מצינו המצות שהן בדמיון אילנות שעושין פירות, יש אילן עושה פרי חשוב יותר מחברו וכן יש מצוה ששכרה גדול, וכבר ידעת שמצות הכנסת אורחים פרי שכרה בנים, והראיה שרה אמנו, גם השונמית (מלכים ב ד) שקבלה לאלישע, וכן יש מצוה ששכרה אריכות ימים כמצות כבוד אב ואם ומצות שלוח הקן, והאמנם עיקר אריכות ימים זה לעוה"ב, הוא שנאמר (ישעיהו ט״ז:ב׳) והיה כעוף נודד קן משולח תהיינה בנות מואב מעברות לארנון, זה שאמר הכתוב (ירמיהו י״ז:י״א) קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, מה כתיב בתריה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, מה ענין זה לזה, הקורא הזה מביא ביצים משאר עופות ויושב עליהם עד שיוצאין מקליפיהם והן נעשין אפרוחין והן עולין אחריו ומורטים את כנפיו ואוכלין אותן, כשהוא רוצה לפרוח אינו יכול שנמרטו כנפיו, מוצאו חיה או שרץ ואוכלו, מי גרם לו, על שגזל ביצים שאינן שלו, כך יהיו אומות העולם שפשטו ידיהם בכסא כבוד מקום מקדשנו, החריבו ושרפו את היכלנו והגלו את ישראל, ומואבים ועמונים הקב"ה יאבד זכרם כענין שכתוב (צפניה ב׳:ט׳) לכן חי אני נאם ה' צבאות כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם שארית עמי יבזום ויתר גוי ינחלום, עד כאן במדרש.

ומצינו שלמה המלך שהשוה שתי מצות אלו כאחת, הוא שאמר (משלי ל׳:י״ז) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, ואמרו בירושלמי פ"ק דפאה עין תלעג לאב זה כבד אב ואם, ותבוז ליקהת אם זה שלוח הקן, שהתורה פירשה שכרן ובא שלמה ופירש עונשן.

וע"ד השכל שלח תשלח את האם, טעם המצוה ללמדנו על מדת הרחמנות, ושנתרחק מן האכזריות שהיא תכונה רעה בנפש, וכענין שאסרה תורה (ויקרא כ״ב:כ״ח) לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, וכענין שנצטוינו בתורה שבעל פה דרך רחמנות לא דרך אכזריות בשחיטה בצואר ולא מן העורף, והוא דעת הרב בספר המורה, וכבר הזכרתיו למעלה.

וע"ד הקבלה שלח תשלח את האם, היא הבינה שממנה יישאבו השבע שפע בכל שמטה ושמטה לחדש פני אדמה, והיא קן העולם, ונקראת אם העולם. וכן תמצא בספר הבהיר, מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה שנקראת אם העולם, דכתיב (משלי ב׳:ג׳) כי אם לבינה תקרא. ומאי ואת הבנים תקח לך, רבי רחומאי אומר אותם בנים שגדלה, ומאי נינהו, שבעת ימי החג ושבעת ימי השבוע, עד כאן. והשלוח הזה אינו אלא בעוף טהור והיא עבודה וכבוד לאותה שנקראת אם העולם, שאי אפשר ללוקחה ואין שם היום נתפש בה, כי היא למעלה משבעת ימי בראשית שאינה נגמרת במנין, וכענין שכתוב (תהילים קמ״ז:ה׳) ולתבונתו אין מספר, וכן העשירית נקראת אם, כענין שכתוב (שמות כ׳:י״ב) כבד את אביך ואת אמך, ואמרו רז"ל (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו, אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל. והשכר בשתי מצות הללו הוא אריכות ימים, אלא שבמצות כבוד אב ואם הזכיר על האדמה, וכן (דברים כה) במשקלות, וכאן בשלוח הקן אמר למען ייטב לך והארכת ימים, ולא הזכיר על האדמה. ובאור והארכת ימים תאריך אף מן הימים, שכתוב בו (שמות ל״א:י״ז) כי ששת ימים.

ויש עוד דעת אחרת, שיש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם, והוא כי מתוך שהוא משלח את האם הנה היא מצטערת ודואגת על חרבן קנה ורחוק בניה ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואז הקב"ה שכתוב בו (תהילים קמ״ה:ט׳) ורחמיו על כל מעשיו ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים ומרחם עליהם. נמצאת אומר שהמקיים מצוה זו ומשלח הוא סבה לעורר רחמים על כל העולם וטוב לו עמהם, וזהו שאמר למען ייטב לך והארכת ימים, כלומר אותו השלוח יהיה לטוב לך והארכת ימים עליו, כי אריכות ימים בסבת הרחמים.

ומצאתי במדרש באלה הדברים רבה, מצות שלוח הקן שכרה בנים, אמר הקב"ה אם אין לך בנים אני נותן לך בנים, מנין, שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, שלח תשלח את האם, ומה שכר אתה נוטל, את הבנים תקח לך. והמדרש הזה ירמוז אל הסוד הזה שהזכרתי. ובאר אותו כי המדה ההיא היא מקום הבנים שם עמדה חנה בכונת התפלה כששאלה בנים ממה שאמרה (שמואל א א) ותתפלל על ה', שם הוא העולם שכלו טוב העולם שכלו ארוך שנאמר (תהלים לז) והתענג על ה', לכך חתם מצוה זו בשכרה למען ייטב לך והארכת ימים. ואמרו במסכת נדה פרק תינוקת, מה יעשה אדם ויחכם, יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב׳:ו׳) כי ה' יתן חכמה. מה יעשה אדם ויהיו לו בנים, יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר (תהילים קכ״ז:ג׳) הנה נחלת ה' בנים. והבן המאמר הזה איך סדרו החכמים צרכים הללו כסדר המדות. ומצוה זו מן המצות המקובלות, והחכמים ז"ל תקנו ברכה בכלן ולא תקנו בזו, לפי שאינה מצוה מחוייבת כמו שאר מצות ואינו חייב לחזר אחריה במכוון אלא כשיזדמן לו, וזהו לשון כי יקרה, ועוד שאינו חייב בשלוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים.

ואת הבנים תקח לך לאכילתך למדנו מכאן שהביצים נאכלים אעפ״י שהם יוצאים מן החי.

למען דבר זה ייטב לך. והארכת ימים השכר מרובה מן ההפסד.

והארכת ימים מדה כנגד מדה שלא הכרת הקן לגמרי מכל וכל והנחת העקר.

שלח תשלח את האם זו ירושלים שנקראת אמם של ישראל. ואת הבנים תקח לך אלו ישראל שכשחטאו נחרבה ירושלים ושלחם מעל פניו שנא' ובפשעיכם שלחה אמכם וכן ירמיה אמר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה כי כשחטאו יש' בקש הקב"ה להחריב עולמו שנא' אם לא בריתי יומם ולילה וכו' אמר אחריב ביתי ואכלה חמתי על העצים ועל האבנים של בהמ"ק. למען יטב לך:

למען ייטב לך והארכת ימים, לשון זה נאמר גם אצל כבוד אב ואם בדברות שניות, ולשון למען ייטב לך משמע שממילא נמשך לך טובה מזה והנה בכבוד אב ואם הדבר פשוט שאם תכבד אביך ואמך אזי ממך יראו בניך וכן יעשו גם לך כשיגדלו, וכן כשיראו בניך שלוח האם בעופות ילמדו ק"ו שאם אתה נוהג כבוד במולידין אפילו בבעלי חיים ק"ו שינהגו כבוד במולידיהן, ושכר שניהם אריכות ימים לפי ששני מצות אלו מחזיקים האמונה בחידוש העולם כי כמו שיש סבה לכל סבה ומשתלשל הדבר עד הסבה הראשונה ית', כך כל נולד יש לו מוליד עד המוליד הראשון ית' ואליו ראוי לחלוק כבוד ומכבודו ית' חלק לכל המולידין המשתלשלים מאתו ית' מסבה לסבה, ע"כ הזכיר בכ"מ שמירת השבת אצל מצות כבוד אב ואם, כי השבת הבא לזכר חידוש העולם גורם לקיים מצות כיבוד או"א, להוציא מדעת מאמיני הקדמות האומרים שאין לעולם שום התחלה והכל מחויב המציאות ולפי סברתם הנבערה אין יתרון למוליד על הנולד, ואנחנו מאמינים שהמוליד הראשון ית' חלק מכבודו לכל המולידים המושפעים מאתו ית' וזהו טעם כיבוד אב ואם ושלוח הקן, ומטעם זה סמך המצוה למצות כי תבנה בית חדש ואמרו רז"ל (תנחומא תצא א) קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית חדש מה ענין זה לזה אלא לפי שמצות שלוח הקן מביאך לידי אמונת חידוש העולם שהקב"ה בנאו וחדשו על כן מדה כנגד מדה תזכה גם אתה לבנות בית חדש וזהו יסוד האמונה וכתיב (חבקוק ב ד) וצדיק באמונתו יחיה. כי ע"י האמונה הוא דבק במקור חיים על כן שכרו אריכות ימים ולכן דרשו (בד"ר ו ב) על שלוח הקן פסוק אורח חיים פן תפלס (משלי ה ו).

למען ייטב לך והארכת ימים. כבר ביארנו לעיל בעשרת הדברות השניות פעם השנוי שכתב שם למען יאריכון ימיך ואח״כ למען ייטב לך. שמזה הוכיחו חז״ל דמיירי בעולם הנשמות שהוא עולם שכולו ארוך. ואח״כ בעולם התחיה שהוא עולם שכולו טוב. ומזה למדנו דכאן דכתיב למען ייטב לך ואח״כ והארכת ימים דמיירי בעוה״ז. מש״ה מתחלה היעוד על ההוה ואח״כ על הימים הבאים. והא שייעד הכתוב שכר הרוחני במצות כיבוד או״א ושכר הגשמי במצות שלוח הקן. היינו כדי ללמוד מזה ע״ז. דמצד הסברא מגיע עבור כבוד או״א רק שכר בעוה״ז כיון שהוא מצוה שדעת האדם נותנת ע״ז. ומצות שלוה״ק רק בעוה״ב שהוא מצוה למעלה מדעת אנושי. כן שכרו צפון למעלה מהליכות זה העולם. א״כ אם היה כתוב בכבוד או״א שכר עוה״ז ובשה״ק שכר עוה״ב הייתי אומר דלהפוך לא. מש״ה כתיב בכבוד או״א שכר הרוחני מכש״כ בשלה״ק. ובשלוה״ק כתיב שכר בעוה״ז מכש״כ בכבוד או״א. ומזה למדנו כמו כן בכל המצות שיש להם לכל א׳ שכר בעוה״ז ובעולם הנשמות ובעולם התחי׳. והיינו דתנן בקידושין ספ״א כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. ופרש״י מטיבין לו בעוה״ז. ונוחל את הארץ חיי עוה״ב והיינו עולם התחי׳ כדתנן ע״ז ריש פ׳ חלק. שנא׳ ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ומאריכין לו ימיו היינו עולם שכולו ארוך זה עולם הנשמות. עוד זאת למדנו משנוי דהני קראי דבכבוד או״א כתיב על האדמה אשר ה׳ וגו׳ ובשלוה״ק כתיב סתם. ללמדנו דעיקר שכר התורה מסוגל לא״י שעל כן היא נקראת תורת אלהי הארץ. ומכ״מ נוהג בכ״מ. מש״ה פירשה תורה דאפי׳ כבוד או״א דהיא מצוה שכלית וא״כ הדעת נותנת שכל המקומות שוין. מכ״מ אחר שהזהיר הכתוב עליה נעשית חקה כמש״כ שם. ומש״ה סגולתה יותר בא״י. ולהיפוך אפי׳ שלה״ק דהיא ודאי מצוה חקית מכ״מ שכרה בכ״מ. ומעתה למדין זמ״ז וכל המצות למדין משניהם. וכמו דתנן שלהי מס׳ חולין ומה שלוה״ק שהיא כאיסר א״ת למען ייטב לך והארכת ימים ק״ו לכל מצות שבתורה :

[סג] שלח תשלח את האם. שם אב ואם בהרחבה יבואו גם על המגדל והמלמד שהמלמד יקרא בשם אב והמגדלת תקרא בשם אם, ולכן פרט כ"פ שמע לאביך זה ילדך, אמו אשר ילדתהו וכדומה וע"כ ס"ל לר"ש שקורא זכר מחייב כי הוא עושה מעשה האם ודרכו לרבוץ על הבצים, ודעת חכמים שהגם שאם המגדלת תקרא ג"כ בשם אם, לא יקרא האב בשם אם, ופה דייק ואמר שנית תשלח את האם:

[סד] כבר פי' בגמ' חולין (דף קמא) ומכות (דף יז) דר' ס"ל שאינו לאו הניתק לעשה דשלח מעיקרא משמע ורבנן ס"ל שלח בתר הכי משמע, ומ"ש והרי הדברים ק"ו כן הוא במשנה סוף חולין והגהתי עפ"י הגר"א ונוסחא הישנה הוא העתק לשון המשנה:

י ר"ל דהל"ל כן בא' משאר המצות. ומתרץ דלכך נכתב כאן משום דמצוה זו קלה מכולן כו':