דברים כב, כד

וְתַפְּקוּן יָת תַּרְוֵיהוֹן לִתְרַע קַרְתָּא הַהִיא וְתִרְגְמוּן יָתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן יָת עוּלֶמְתָּא עַל עֵסַק דִי לָא צְוָחַת בְּקַרְתָּא וְיָת גַבְרָא עַל עֵסַק דְעַנִי יָת אִתַּת חַבְרֵהּ וּתְפַלֵי עָבֵד דְבִּישׁ מִבֵּינָךְ

וְתַפְקוּן יַת תְּרֵיהוֹן לִתְרַע בֵּי דִינָא דִּבְקַרְתָּא הַהִיא וּתְאַטְלוּן יַתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִימוּתוּן יַת עוּלֵימְתָּא מִן בִּגְלַל דְּלָא פָגְנַת בְּקַרְתָּא וְיַת גַּבְרָא מִן בִּגְלַל דְּשַׁמֵּשׁ עִם אִתַּת חַבְרֵיהּ וּתְפַלּוּן עֲבִיד דְּבִישׁ מִבֵּינֵיכוֹן

שער. מקום שבת זקני העיר הנה הכתוב קרא המאורסה אשת רעהו ולא נוכל לדעת האריסות כי אם בדברי קבלה:

אשר ענה את אשת רעהו. הענה והשפיל אותה מכשרותה ופסל אותה מהיותה עוד ראויה לבעלה רעהו כענין נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה:

אשר לא צעקה ואף אם יראה ממנו היתה יכולה לומר מחמת צער בתולים צועקת:

על דבר אשר ענה. היה לו לומר אשר שכב, כי אם הוצרך לענותה הרי אנוסה היא ופטורה ואם כן איך יחייבנה הכתוב סקילה, אלא בודאי לרצונה היה, ומה שהזכיר לשון ענה כלומר שנחשוב אותו כמענה לדונו בסקילה, ונחשוב את האשה כמתרצה לחייב אותה מיתה מאחר שהיה בעיר והיתה יכולה לצעוק ולא צעקה, ונחשוב את האיש כמענה ואונס אותה כשלא פתה אותה קודם לכן ונחייבהו מיתה. ומה שהזכירה תורה עיר ושדה אינו דוקא, שאם זנתה בעיר לרצונה שנסקלת, ואם נאנסה בשדה שהיא פטורה, שהרי הכתוב לא דבר אלא בהוה שהאונס מצוי בשדה ולא בעיר, ובודאי אם נאנסה אפילו בעיר פטורה ואם זנתה לרצונה בשדה חייבת, והכל תלוי בעדות העדים.

וסקלתם אתם באבנים החמיר הכתוב בארוסה להיותה בסקילה יותר מנשואה לפי שעדין לא טעמה טעם ביאה והלכה היא וזנתה ופגמה כבודה ומשפחתה ואיכא קלון טפי מנשואה שכבר נפגמה, ועל הבועל ע״י שארוס שלה היה מצפה לקחתה בבתוליה ולטעום בה טעם בתולים והלך זה והקדימו ופגמה ראשון.

על דבר אשר לא צעקה בעיר דבר זה מוכיח שנתרצית לעבירה שהרי לא היתה יראה פן יהרגנה אם היתה צועקת הואיל והוא בעיר.

את הנערה על דבר וגו׳. זה טעם על עיקר עונש מיתה. ואינו טעם על חומר העונש שבסקילה ולא בחנק כשאר א״א. ולא נתנה תורה טעם ע״ז. אבל בעונש הבועל נתנה תורה טעם על חומר העונש שהוא בסקילה:

ואת האיש על דבר אשר ענה וגו׳. ופי׳ הרמב״ן על אשר עינה אע״ג שהי׳ ברצון מ״מ לא היה בפתוי. וזה תמוה מה לי אם הי׳ פתוי או לא ויותר תמוה הא דתניא בספרי כשה״א על דבר עפ״י התראה אין לי אלא בעיר בשדה מנין ת״ל ואם בשדה. מאי מלמדנו התנא והרי זיל קרי בי׳ רב הוא אלא עיקר פי׳ אשר עינה מבואר עפ״י הגמ׳ יומא דע״ז ב׳ הא תשמיש גופא איקרי עינוי שנאמר וישכב אותה ויענה א״ל התם שעינה מביאות אחרות. וביארנו בס׳ בראשית שם הכוונה דבמה שטינף את דינה הצטערה שלא תהא יכולה להנשא לאיש הגון לה והיתה מעונה מביאות אחרות של בעל. וזה הפי׳ הוא כאן דמש״ה הוא בסקילה החמורה יותר מביאת נשואה שהוא בחנק משום שעינה אותה. דהמפתה נשואה מפתה אותה שלא יודע הדבר לבעלה. אבל נערה המאורסה אחר שנתפתית בשעת מעשה היא מצטערת. שתהיה אסורה לבעלה כי לא ימצא לה בתולים ותהי מעונה מביאת אחרות של בעלה. מש״ה החמירה תורה עליו בסקילה והיינו דתניא בספרי על דבר עפ״י התראה. דס״ד דמשום זה לבד שמצערה במה שאוסרה על בעלה הוא נסקל וא״כ אפילו היה שלא בהתראה קמ״ל דמכ״מ דוקא כשהוא נהרג בל״ז היינו בהתראה אז נסקל מזה הטעם. ותני עוד אין לי אלא בעיר שהוא ברצון ונאסרה ע״ב אז הוא בסקילה מזה הטעם בשדה מנין פי׳ אחר שהיה באונס והרי היא מותרת לבעלה מנ״ל שהוא בסקילה ת״ל ואם בשדה וגו׳ מוסף על ענין ראשון שהוא בסקילה. ובזה נתבאר ממילא הא שהקדים הכתוב טעם האשה לשל איש. היינו משום דטעמא דידה הוא על עיקר המיתה. וטעם האיש הוא על סקילה. ותו שבא בזה לאסמכי׳ עונש האיש בסקילה לפרשה הסמוכה ואם בשדה דגם שם בסקילה:

[קד] אל שער העיר ההוא וסקלתם מבואר שנערה המאורסה נסקלת בשער העיר שעשתה העבירה ולא על פתח בית אביה כאמור לעיל בפ' מוש"ר. דאי' בכתובות (דף מ"ד ע"ב) תנא שילא כו' וס"ל שלא צותה התורה לסקלה על פתח בית אביה רק כשבאו העדים אחר שכבר נשאת והיא בבית בעלה להורות שהעבירה היתה ברשות אביה וראו גידולים שגידלתם. אבל אס באו העדים כשהיא בבית אביה לא צותה התורה לסקלה על פתח בית אביה כי בלא זה ידוע שנעשה שם אחרי שלא יצאה מרשותו (ואם נמצאו חולקים על שילא יש אריכות גדול) ולהסוברים דאין חילוק בין אם באו העדים כשהיא בבית אביה ובין אם באו אחר שנשאת יפרשו כאן הכתוב דמיירי ביתומה שאין לה אב. ומה שאמר בספרי כאן שער שנמצאו בו ר"ל שעשו העבירה:

באבנים ע' בהתוה"מ לעיל:

על דבר הוא מיותר ודריש מלשון דבור ופי' שצריך לזה עוד דבור והוא התראת עדים